העיתונאית נטלי שיפלה נבחרה לאחרונה לנשיאת איגוד מבקרי הקולנוע הצרפתיים. האישה השנייה בלבד לעמוד בראש הארגון המהולל שנוסד מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ונשלט לאורך השנים על ידי גברים. רובם ככולם כוחניים, מתנשאים, עם נטיות קלות לשוביניזם. בנאומה הראשון מעל הבמה בפסטיבל קאן הכריזה שיפלה על עידן חדש שבו נשים מנפצות את תקרת הזכוכית, כעיתונאיות וכאמניות במפגש הפסגה הנוצץ של הקולנוע הבינלאומי. ואכן, השנה יותר מתמיד ניכר כי לא רק תקרת הזכוכית התנפצה, אלא גם הבועה סביב האירוע היוקרתי שנודע לשמצה כמועדון סגור לגברים בעלי חשיבות עצמית מופרזת - וצעירות נאות עם מחשוף נדיב שאוחזות בידם. לא עוד. במסגרת הרשמית השנה לקחו חלק לא פחות מ-18 במאיות, שבע מהן בתחרות הרשמית. זהו אכן עידן חדש כפי שהצהירה שיפלה, מבורך. אבל לרוחות השינוי הללו יש גם צדדים אפלים, סוערים. מאחורי הקלעים.
לכאורה שילובן של יותר נשים מוסיף גיוון, פתיחות ואיכות לתכני הפסטיבל שמאז ומתמיד הקדיש עצמו לתהילתם של במאים ותיקים ומוערכים, גם כשלא סיפקו את הסחורה (כמו למשל פרנסיס פורד קופולה ו"מגלופוליס" אשתקד). השנה יוצרות צעירות ושאפתניות כמו מאשה שילינסקי, צ'יה היאקאווה, ז'וליה דוקורנו, קרלה סימון וחפזיה חרזי, כמו גם לין רמזי וקלי רייכרט המנוסות, תרמו תרומה נאה לתוכנית כפי שהיא באה לידי ביטוי על המסך. כמובן שבכורות הבימוי של סקרלט ג'והנסון וקריסטן סטיוארט הוסיפו זוהר למסגרת המשנית של "מבט מסוים", והבחירה בדרמה "לעזוב יום אחד" של אמלי בונין כסרט הפתיחה הוא בגדר הצהרת כוונות. אך השאלה היא מה הן בעצם הכוונות, ומטעם מי. האם מדובר בתהליך אוצרות טבעית וכנה, או ניסיון להכתיב צביון שונה לאירוע ברוח התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית של סאנדנס ודומיו.
איך לכבות לפיד
מי שמסמלת את השינוי הזה היא איריס קנובלוך, הנשיאה הראשונה בתולדות הפסטיבל. היא מונתה ב-2022 לתפקיד שנחשב סמלי, ונועד לאזן, לפחות למראית עין, את השפעתו של המנהל האמנותי הכל-יכול תיירי פרמו, שנודע כמי שבז להוליווד, וגם לתרבות הווק שלה. מן הסתם המינוי של הגברת בת ה-62 ששימשה בשורה של תפקידים בכירים בהוליווד, הונחת עליו מטעם ממשלת צרפת והגביר את המתח מאחורי הקלעים. אבל למה המאבקים הפנימיים הללו אמורים לעניין אותנו? סיבה אחת היא הבעייתיות של הנחלת הערכים הליברלייים מארצות הברית בתוך המשוואה של אוצרות הפסטיבל ותדמיתו הנועזת, העצמאית וחובבת השערוריות. סיבה שנייה היא שקנובלוך גדלה בגרמניה בבית יהודי ציוני (אמה שרלוט היא סגנית נשיא הקונגרס היהודי באירופה, וחברת ועד ידידי האוניברסיטה העברית). ועל פי השמועות בצרפת, לא מן הנמנע שהייתה לה יד בחסימת סרטו המדובר של נדב לפיד "כן" מקבלה לתחרות הרשמית.
הבמאי הישראלי נהנה כיום ממעמד של קולנוען בכיר באירופה. קבלת סרט חדש שלו לקאן הוא עניין של מה בכך, ועל כן דחייתו הפתיעה רבים בתקשורת הצרפתית. חלקם נימקו זאת בהתערבות בתכני הפסטיבל, וביניהם היה מי שהסביר כי התערבות זו "הגיעה מגבוה" ובניגוד לצוות האוצרות שנדרש להגיד "לא" ל"כן" בניגוד לרצונו. כך, לפחות השיח בקרב עיתונאי צרפת, נדחקה החוצה הסאטירה נטולת-הרסן על ישראל המסואבת על רקע 7 באוקטובר. בין אם מדובר בצנזורה עצמית מטעמי רגישות יתר או פגיעה בוטה בערכי הציונות עליה התחנכה קנובלוך, או סתם כדי למנוע את כאבי הראש הרגילים שבאים עם הקרנת יצירה מתוצרת כחול-לבן בזירה הבינלאומית (לא שזה הפריע להקרנת הדרמה "מאמה" של אור סיני מחוץ לתחרות), ההנחה הכללית היא ששיקולים זרים עמדו מאחורי ההחלטה לא לקבל את סרטו של לפיד. ואלו נובעים מטעמים שמרניים, כמו בתרבות הביטול המזוהה דווקא עם תנועת הווק שמשמאל.
מי מפחד מיוזף מנגלה, הפחדן
לפיד המאוכזב שנאלץ להסתפק בהקרנה במסגרת הצדדית של "שבועיים של במאים" הוא לא הנפגע היחיד מהשינויים שעוברים על הפסטיבל. יצירתו החדשה של היוצר הרוסי קיריל סרברניקוב נדחקה גם היא במפתיע אל מחוץ לתחרות, והוצגה בבכורה במעמד של הקרנה מיוחדת. כמובן שכמו במקרה של במאים ישראלים, פרגון לרוסים גם הוא מביא איתו פוטנציאל לבלגן. אלא שסרברניקוב, שחי ועובד כגולה בגרמניה ונודע כמתנגד למשטר ולדימיר פוטין, הוא בן בית בריביירה הצרפתית אליה זומן שוב ושוב כדי להתמודד על דקל הזהב. הסיבה שזה לא קרה השנה נובעת מנושא הסרט "היעלמותו של יוזף מנגלה", עיבוד לרומן של אוליביה גז, אשר מלווה את מלאך המוות מאושוויץ במסלול המנוסה שלו מציידי הנאצים וסוכני המוסד בדרום אמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה.
אמנם הדיוקן של מנגלה, שאותו מגלם אוגוסט דיהל, לא מציג אותו באופן חיובי, אולם לא מן הנמנע שהחוויה הלא-פשוטה שהיא מציעה היא קצת יותר מדי עבור בת של ניצולי שואה ממינכן. "הסרט הוזמן לתחרות אשתקד, אבל נאלצנו לוותר בגלל שיקולי הפצה והגשנו מחדש השנה, אבל משהו קרה מאז מאחורי הקלעים של הפסטיבל והם דחקו אותנו מחוץ לתחרות", אמר ל-ynet סרברניקוב המתוסכל, שסרטו הקודם "לימונוב: הבלדה" היה מהמוצלחים בקאן בשנה שעברה. כך או כך, מדובר ביצירה מאתגרת ומסעירה שצוללת לתהומות נפש הנבל, הפחדן. היא מזכירה את "הנפילה" המופתי של אוליבר הירשביגל שהאנישה את היטלר, אך הצילום בשחור-לבן הקודר והאפרורי פה משרה נוקשות נטולת-דקויות על הפליט המריר. דווקא זכרונותיו מאושוויץ מובאים בצבע, כחוויה אידילית, בעודו שולח יהודים למותם או מבצע ניסויים מזעזעים ומדממים בחקירת שלדי גופותיהם.
איראנים בעד ונגד
לפני שהיגר לגרמניה, סרברניקוב סבל בשנים האחרונות מרדיפת השלטונות ברוסיה - שאף תפרו לו תיק של מעילה בכספי ציבור כתירוץ למאסר בית שנגזר עליו. העוולות האלה של משטר פוטין מתגמדות ביחס לרדיפתם של הקולנוענים האיראנים בארצם. מוחמד ראסולוף נמלט ברגע האחרון ממשמרות המהפכה בדרך לקאן, שם הציג את "זרע התאנה הקדושה" בשנה שעברה, ואילו השנה היה זה ג'פאר פנאהי, מהסמלים הבולטים של ההתנגדות האזרחית למשטר האייתולות, שהציג בריביירה הצרפתית את הפקתו החדשה, ובניגוד לעבר אף כיבד אותה בנוכחותו. על הדרך, כמו במקרה של ראסולוף, גם פנאהי תוגמל בעסקת הפצה לחברת ניאון האמריקנית, שהמשיכה הלאה מהתאנה לתאונה.
"תאונה פשוטה" הוא מותחן טעון פוליטית, וגם בהומור שחור, ובו סדרה של אירועים שמתחילה בדריסת כלב, וממשיכה בעימות חזיתי בין אנשי משטר למתנגדיו. הזכייה של הסרט בדקל הזהב הביאה לסגירת מעגל של הבמאי עם נשיאת חבר השופטים, השחקנית ז'ולייט בינוש, שזכורה ממחאתה נגד מאסרו לפני 15 שנה, כשהגיעה לטקס הפרסים עם שלט "שחררו את ג'פאר פנאהי". הפעם הוא גם שוחרר, וגם ניצח. וכך גם ניאון שגרפה דקל זהב שישי ברציפות (אחרי "פרזיטים", "טיטאן", "משולש העצבות", "אנטומיה של נפילה" ו"אנורה").
גם סעיד רוסטאי האיראני התייצב בקאן שלוש שנים אחרי שהמרה את פי השלטונות בארצו והעז להקרין את סרטו "לילה ואחיה" בפסטיבל הגדול בעולם ללא אישור. בניגוד לפנאהי, הבמאי הצעיר יישר קו עם הממשלה והפעם זכה לגיבויה עם הדרמה "אישה וילד", שכרגיל במקרה של הקולנוע האיראני עוסקת בדילמות מוסריות במשפחה. בכלל דומה שהשנה הייתה נוכחות מוגדרת של איראנים בקאן, וכך גם במקרה של השחקנית הגולה גולשיפטה פרהאני שמככבת ב"אלפא" של ז'וליה דוקורנו. הבמאית הצרפתיה שזכתה בדקל הזהב לפני ארבע שנים על מותחן האימה "טיטאן" הניבה דרמת התבגרות לא אופיינית על רקע מחלה מסתורית שמאבנת את גוף האדם ומהדהדת את מגפת האיידס. זה סרט טורד-מנוחה אך לא מוצלח במיוחד. ניאון, שהמשיכה את ההשקעה בדוקורנו אחרי "טיטאן", לא תזכה להצלחה דומה.
מהריביירה של המזרח התיכון לריביירה הצרפתית
קולנוענית איראנית נוספת היא ספידה פארסי, גם היא גולה שחיה ויוצרת בצרפת, אשר זכתה בחשיפה אדירה במהלך הפסטיבל בעקבות הדוקו "קח את נשמתך בידך וצעד", שהוקרן במסגרת הזניחה ACID. אמנם מדובר בסרט נחות מבחינה קולנוענית ותכנית המוקדש לשיחות עם צעירה עזתית בשם פאטימה חסונה, אולם מותה הטרגי בהפגזת צה"ל חודש לפני פתיחת האירוע, הפך אותה לשיחת היום בריביירה הצרפתית ותמונה שלה עיטרה את חדר העיתונות של הפסטיבל.
יצירה פלסטינית ראויה יותר, שלא זכתה לאותה תשומת לב, היא "היו זמנים בעזה" של האחים עראב וטרזן נאסר. האחים כהן של פלסטין. במאים תאומים בעלי מראה היפסטרי פרוע, מה שמעיד על כך שהם אינם מתגוררים בנופי ילדותם ברצועת עזה, אלא בצרפת שם הם מתגוררים ויוצרים, ממש כמו לפיד. אלא שבמקרה שלהם הביקורת שהם מטיחים במשטר חמאס הייתה עולה להם בחייהם.
השם של מותחן הנקמה הקומי הקטן הזה רומז על השראת קוונטין טרנטינו, שהוא כידוע משלנו עכשיו, וברוח הפקתו האחרונה "היו זמנים בהוליווד". הסרט נפתח בהקלטת קטע מנאומו של טראמפ על הפיכת עזה ל"הריביירה של המזרח התיכון", מה שממקם אותנו היטב במרחבי האבסורד הפוליטי, אולם מבחינה כרונולוגית העלילה מתרחשת בשנת 2007 וסובבת סביב שני עברייני הצעצוע אוסאמה הקשוח ויחיא עדין-הנפש, טריניטי ובמבינו של רחובות עזה העלובים. כשאוסאמה נרצח על ידי שוטר חמאסניק, יחיא הפחדן נשבע לנקום. ועולה בידיו לעשות כן שנתיים לאחר מכן, כשהוא מלוהק לצילומי להיט אקשן מקומי שנועד להלל שאהיד, גיבור לאומי. הוא נכנס לדמות, ואוזר אומץ לצורך התפקיד על המסך, ובמציאות.
זוהי הפקת גרילה בכל מובן, בחסות הממשל, וההתנהלות חובבנית וכוללת תקלות לרוב וגם טקסטים בעברית קלוקלת. יש פה קריצה ברורה ומגחיכה ל"עימאד עקל" - סרט התעמולה שהפיק חמאס על מפקד עז א-דין אל-קסאם. העשייה הקולנועית מתערבבת בתשוקה האישית לנקמה והכל על רקע הפצצות חוזרות ונשנות של מטוסי חיל האוויר שמרחפים מעל, ומשמשים בעיקר תפאורה פירוטכנית להתרחשויות על הקרקע. סוג של שגרה מתסכלת שאליה התרגלו הדמויות, וגם אנחנו הצופים. גם בנימין נתניהו זוכה למחווה מהאחים נאסר כשתמונתו מופיעה שוב ושוב בעיתונים ומעל מסכי הטלוויזיה. הוא נבל-העל, בעוד שיחיא חותר לפעולת תגמול נגד קצין החמאס, שבניגוד לאש ותמרות העשן מסביב, מגיע באנטי-קליימקס מאכזב.
הסרטים הטובים שראינו בקאן
"היעלמותו של יוזף מנגלה" - כמו בספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה", גם יוזף מנגלה יוצא למסע במחוזות רחוקים בדרום אמריקה. סרברניקוב מתאר בפיוטיות מדודה את המסע המנוסה שלו מציידי הנאצים וסוכני המוסד, שהוא גם מסע לתוך נשמתו העכורה, השסועה מתסביך רדיפה, הכחשה ותחושת התקרבנות - במיוחד כשהוא צופה במשפט אייכמן, וקובע שבישראל "אין שופטי צדק" כתירוץ לכך שהוא לא מסגיר עצמו ומגן על עמדתו.
"ערך סנטימנטלי" - הבמאי הנורבגי יואכים טרייר שהביא לנו את "האדם הגרוע בעולם", התכנס עם שותפיו היצירתיים, התסריטאי אסקיל פוגט והשחקנית רנאטה ריינסבה, לצורך הפקת הדרמה הזו שמשלבת בתבונה וברגישות, וגם הומור שנון, סיפור משפחתי כפי שהוא בחיים וכפי שאבא קולנוען (סטלן סקושגורד) מעוניין לגולל אותו על המסך בגילומה של בתו - או לחילופין, כוכבת הוליוודית (אל פנינג). זו אינה הברקה כמו "האדם הגרוע בעולם", אבל זה סרט מוצלח שזכה בפרס הגדול של הפסטיבל, ונמצא ברשות ניאון. שוב הם.
"תמות, אהובי" - כמו ב"אנחנו צריכים לדבר על קווין", הבמאית לין רמזי מביאה חקירה עדינה של נפשות תועות תוך הגברת עוצמות הטירוף שלהן במציאות. ג'ניפר לורנס מתמסרת לזה עד כלות בהופעה נדירה באותותיה הפיזיות והמנטליות. היא חורכת את המסך כאם צעירה במשבר אקזיסטנציאליסטי ומותירה בצל את רוברט פטינסון, סיסי ספייסק וניק נולטי שלצדה.
"המגיפה" - לא, אין מדובר בקורונה, אלא ברדיפה בריונית של חריגים בתוך חבורת נערים צעירים שמכונסים יחדיו במחנה קיץ של כדור מים, בבכורת הבימוי של צ'רלי פולינג'ר שהוקרנה במסגרת "מבט מיוחד". ג'ואל אדג'רטון וקבוצה של שחקנים ילדים כישרוניים תורמים ליצירה הנהדרת מלאת ההשראה והיופי החזותי מעל ומתחת למים. סיפור דמוי "בעל זבוב" שמתרחש מעל ומתחת למודע של דמויותיו.
"ההיסטוריה של הצליל" - לא סרט מקורי או מיוחד במיוחד, אבל הוא נועד למירוץ אוסקר יותר מאשר זכייה בדקל הזהב. הבמאי אוליבר הרמנוס נעזר בפול מסקל וג'וש אוקונור כדי לגולל אהבת גברים צעירים שהמוזיקה מאחדת אותם בחייהם, כשהם יוצאים למשימת תיעוד ושימור שירי פולק אמריקניים בתחילת המאה הקודמת. צלילים וקולות שיתעדו וישמרו גם את אהבתם אחד לשני שנים רבות לאחר פרידתם, בדרמה עדינה שמזכירה את "הר ברובק". לחובבי הז'אנר ומצביעי האקדמיה האמריקנית לקולנוע.
