את רנן שור הכרתי כשהייתי בן 17 והגעתי לקורסי קיץ במגמה לקולנוע בבית צבי שאותה הוא ניהל בשנות ה-80. מאוחר יותר הוא היה מורה שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושנים אחר כך הביא אותי ללמד בבית הספר סם שפיגל בירושלים שאותו ייסד וניהל. מבחינתי, הוא היה אחד האנשים שגידלו אותי בעולם הקולנוע. אחרי שפרש מניהול בית הספר, המשכנו לעמוד בקשר. הוא תמיד עדכן אותי לגבי הפרויקטים עליהם עבד, ועשה זאת בהתלהבות המידבקת שלו: הסרט התיעודי המצוין, "המעורר", שהשלים לפני כשנה ועסק במערכת היחסים שלו עם סבו, הרב אברהם הלר, שהיה אחד ממגני צפת במלחמת השחרור; או הספר שעליו עמל על אורי זוהר, מורו ורבו, שכולל ראיון מקיף שלו עם הבמאי המיתולוגי, ושאיני יודע אם הושלם.
בתקופתו בסם שפיגל, רנן שור חיפש ומצא סיבות להביא את בכירי תעשיית הקולנוע העולמית לירושלים. הוא העניק להם את התואר "כוח טבע קולנועי", והם בתמורה הגיעו ונפגשו שם עם סטודנטים. נדמה לי שיש אדם אחד שלא הספיק לקבל את הטייטל הזה, והיה ראוי לו לא פחות ואולי אף יותר מכולם – רנן שור עצמו. אם יש דבר כזה, "כוח טבע קולנועי" – וכמה שאני אוהב את מטבע הלשון הייחודית הזו שטבע – הרי זה שור עצמו. היו במאים שעשו יותר סרטים ממנו, מפיקים שהפיקו יותר סרטים ממנו, ודוקומנטריסטים שביימו יותר סרטים ממנו – אבל רנן שור היה, בראש ובראשונה, כוח מניע. יזם קולנועי. כבר בסוף שנות ה-70 הוא היה ממקימי קבוצת קי"ץ, קולנוע ישראלי צעיר, יחד עם עוזי פרס, נסים דיין, רחל נאמן ויעוד לבנון, שקראה במניפסט קולנועי שניסחה ל"שינוי מדיניות העידוד של הממשלה. על הממשלה לאחד את כל מקורות עידוד הסרט הישראלי, לבטל את שיטת הפרסים והוועדות, וליצור חלוקה שווה של הכספים לעשרות יוצרי הקולנוע בארץ". מאבק זה הוביל למעשה לשינוי שיטת התמיכה בסרטים בארץ ולהקמתה של הקרן לעידוד סרטי איכות, יוזמה ששור היה שותף לה יחד עם לבנון וג'אד נאמן.
שור היה עוזר במאי של אורי זוהר (בסרטו האחרון "הצילו את המציל") ואחד מהאנשים הקרובים אליו ביותר. הוא אף תיעד בסרטו הקצר "חתונה בירושלים" (1985) את טקס הכלולות של אפרים זוהר ושירי איינשטיין החוזרים בתשובה. לצד השמחה האדירה הייתה בסרט מידה לא-מבוטלת של קינה על חברות שהייתה ואיננה – הסרט מלווה בשירם של אריק איינשטיין ושם טוב לוי, "הוא חזר בתשובה" – ועל אחד מבכירי יוצרי הסרטים בישראל שהעדיף את עולמה של תורה. מבט עצוב באחת הדמויות האייקוניות של הקולנוע הישראלי.
שור החל את הקריירה שלו כילד, כאשר הופיע במחזמר "אוליבר" שהועלה בתיאטרון הבימה ב-1966 והיה אחד הילדים שגילמו את דמותו של דודג'ר. בביקורת שהתפרסמה אז בעיתון "לאישה" נכתב כי "בין קבוצת הילדים התבלט במיוחד רנן שור, ילד בעל ביטחון עצמי רב ופקחות. נראה שהוא נהנה מהתפקיד הגדול שנפל בחלקו ואינו מתכוון להחמיץ כל חלקיק של הופעה". בעת שירותו ככתב צבאי בעיתון "במחנה" שור כתב מאמר מקיף על הקרב המפורסם בעמק הבכא ועל כוח צביקה. הוא למד קולנוע בחוג באוניברסיטת תל אביב, וביים שני סרטים קצרים בעלי רקע צבאי: "אפטר" ו"הקרב על מבצר וויליאמס". הוא לימד בחוג, ניהל כאמור את מגמת הקולנוע בבית צבי, ולימים נקרא על ידי טדי קולק ורות חשין להקים את מה שיהפוך למפעל חייו: בית הספר לקולנוע בירושלים ע"ש סם שפיגל.
כבמאי הוא יצר שני סרטים עלילתיים ארוכים באורך מלא: "בלוז לחופש הגדול" (1987) שהתבסס על חוויותיו כתלמיד בתיכון עירוני א' בתל אביב, ו"הבודדים" (2009) על מרד של חיילים בבית כלא צבאי. בעוד שהסרט הראשון הפך לאחת היצירות המכוננות בתולדות הקולנוע הישראלי, קלאסיקה שאף עובדה למחזמר המועלה עתה בתיאטרון בית ליסין, הסרט השני נחל כישלון יחסי, וחבל – משום שלטעמי לפחות מדובר בסרט הטוב והמעניין יותר מבין השניים. שני הסרטים עוסקים בדרכם במרד שנכשל, אבל בעוד הראשון מתאר חבורה של מורדים שמגיעים מלב-לבה של החברה הישראלית האשכנזית הבורגנית, הסרט השני מתמקד באלה שדחתה מתוכה דרך סיפורם האמיתי של חיילים בודדים, עולים חדשים מברית המועצות הנאשמים במכירת נשקם לאויב. "בלוז" היה סרט ספוג נוסטלגיה שאִפשר לישראל המפא"יניקית להזיל דמעה על קריסתה, בעוד ש"הבודדים" התרחש במציאות חברתית מחוספסת ונוקשה יותר. כך או כך, הגרפיטי "אר'לה צדק" שמרסס אחד מגיבורי "בלוז", הפציפיסט וסרבן הגיוס שבחבורה, הפך עם השנים למורשתו של הסרט, והופיע במקומות שונים בעולם אליהם הגיעו ישראלים.
שור היה דמות שנויה במחלוקת ותלמידיו בסם שפיגל נחלקים למעריציו ונפגעיו. אבל בלי רנן שור הקולנוע הישראלי היה נראה היום אחרת לגמרי. בלי רנן שור לא היו נדב לפיד, תום שובל, דני רוזנברג, טליה לביא, ניר ברגמן, דוד אופק, יוסי מדמוני, רמה בורשטיין, וזו רשימה חלקית בלבד. יוקרתו של בית הספר הייתה חשובה לו מאוד והוא הקפיד להפוך כל ביקור של אורח זר לחגיגה תקשורתית: דייויד לינץ', למשל, וים ונדרס, או הביקור שלא היה של מייק לי. מורשתו של הקולנוע הישראלי אף היא הייתה חשובה לו. לא רק הנצחתו של אורי זוהר, עליו העביר קורס מיתולוגי עוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שהיה לי העונג להימנות עם הנרשמים אליו), אלא גם של במאים מכוננים אחרים. הוא יזם פרויקטים שבהם בוגרי בית הספר ביימו סרטים בהשראת הסרט התיעודי המופתי "בירושלים" (1963) של דוד פרלוב, והסרטים הקצרים "לאט יותר" (1967) של אברהם הפנר ו"אני אחמד" (1966) של אבשלום כ"ץ ורם לוי. הדיאלוג הזה בין העבר והעתיד של הקולנוע הישראלי היה חשוב לו מאוד, והוא הבין שקולנוע ישראלי לא יכול להתקיים מבלי שיהיה לו הקאנון שלו.
מתוך "בלוז לחופש הגדול"
רנן שור היה אדם נלהב, פעלתן. נדמה שלא היה רגע שבו ישב סתם לנוח. תמיד עם רעיון, חזון, מחשבה, ותמיד עם היכולת לגייס אותך להאמין שזהו הדבר הגדול הבא. תמיד תכליתי, אף פעם לא סמול טוק. אני זוכר כמה היה גאה בסרטו האחרון, "המעורר", וכמה דחק בי לכתוב עליו. הנה ההזדמנות לבקש ממך סליחה, רנן, על שלא הספקתי לעשות זאת. הוא דיבר בהתלהבות על הסרט שעליו עמל לאחרונה, על דודתו המשוררת ציפורה הלר, שיתף אותי במיילים מרגשים שכתבו לו מייק לי והדוקומנטריסט אלן ברלינר אחרי שצפו ב"המעורר", וכל הזמן צפה קדימה, תמיד סביב פרויקט קולנועי כזה או אחר. לפני כחודשיים היה לי הכבוד להימנות עם חבר השופטים שהעניק לו את פרס משרד התרבות על מפעל חיים בתחום הקולנוע. לתומי סברתי שזהו עוד שלב בדרך לפרס ישראל. אבל את הפרס הזה שכל כך הגיע לו הוא כבר לא יקבל. הבולדוזר של הקולנוע הישראלי איננו עוד. אז שלום, רנן, ותודה על שנים של עידוד והיכרות. ממני, הנער בן ה-17 שפגש אותך לראשונה במשרדי ההנהלה של בית צבי, אז באמצע שנות ה-80.
