בבוקר 11 בספטמבר בשבוע שעבר, בדיוק 24 שנה אחרי שטיסה מספר 11 של אמריקן איירליינס פגעה בבניין הצפוני של מגדלי התאומים והחלה את פיגוע הטרור המדהים בהיסטוריה, העיניים של ננסי גיבס - אישה עולצת, אופטימית ומלאת אנרגיה - היו עצובות. כמו כל אחד, היא זוכרת בדיוק איפה הייתה אז: כתבת בכירה במגזין "טיים" (TIME), שהתכוננה בביתה לעוד יום עבודה שגרתי. "מנהל הלשכה של 'טיים' בוושינגטון התקשר וכל מה שאמר היה: 'תדליקי את הטלוויזיה'", נזכרת עכשיו גיבס. השיחה הבאה הייתה מהעורך האחראי, ג'ים קלי, שאמר לה: "אנחנו מכינים גיליון חירום, את זמינה לכתוב?". "אמרתי: 'בטח, איזה חלק מהסיפור אתה רוצה שאספר?'. ההנחה שלי הייתה שאם מרימים גיליון חירום שלם של 'טיים', הוא יחולק לעשרה או 20 קטעים, אבל זה לא מה שהוא רצה".
חדשות - פיגועי 11 בספטמבר אסון התאומים ניו יורק פנטגון וושינגטון פנסילבניה 2001
(רוייטרס)
מה שקלי רצה זה שגיבס תכתוב את כל הגיליון. "לעולם לא אשכח את זה", היא מספרת, "הוא אמר: 'אני רוצה רק סיפור אחד על 24 השעות הקרובות. תחשבי על זה כקפסולת זמן, כי אנחנו לא יודעים מי עשה את הפיגוע, אנחנו לא יודעים מה יהיו התוצאות, אין לנו מושג מה יקרה. תכתבי סיפור בלי ספקולציות". כתב הבית הלבן שלנו היה על אייר פורס 1 עם הנשיא בוש, וכל כותבי העיתון, כולל מבקרי הקולנוע והאמנות, התפזרו בכל המקומות בידיעה שאנשים יקראו את מה שנכתוב היום גם בעוד 24 שנים. מעולם לא ראיתי את המנגנון של העיתונות פועל ככה כדי לשמש עד להיסטוריה".
הגיליון של "טיים" מ-14 בספטמבר 2001 נחשב עד היום ליצירת מופת של עדות עיתונאית לרגע כמעט חסר-השוואה. גיבס שכתבה את כולו, פתחה במשפט: "אם אתה רוצה להשפיל אימפריה, הגיוני לפגוע בקתדרלות שלה", וסיימה אחרי 9,588 מלים ב"מה נעשה עכשיו? נבנה קתדרלות חדשות, ואם הן יופצצו - נבנה עוד כמה, כי האמונה טמונה במעשה הבנייה, לא בבנייה עצמה, ושום כמות של טרור לא תוכל למנוע מאיתנו לגרד את השמיים". על האפוס הזה זכתה גיבס ב-National Magazine Award (פרס המגזין הלאומי) ב-2002 וקפצה לצמרת הכותבים בארצות הברית.
24 שנה אחרי, ננסי גיבס - עכשיו בת 65 ועם ניסיון עצום בסיקור הפוליטיקה האמריקנית - הרגישה קצת יותר מהמועקה הרגילה של 11 בספטמבר מדי שנה. יום קודם נרצח המשפיען השמרן הבכיר צ'רלי קירק, והתחושה שארצות הברית נמצאת בסחרור מסוכן במיוחד קיבלה חיזוק נוסף. "אני חושבת שאנשים עכשיו מודאגים מאוד מעליית האלימות הפוליטית במדינה הזאת", אומרת גיבס, "במיוחד כשזוכרים איך ארצות הברית התאחדה אחרי 11 בספטמבר, איך כל העולם ראה את ניו יורק כבית שלו באותו רגע. תחושת האחדות ההיא הייתה כל כך עוצמתית, אז זה מטריד ומפחיד במיוחד לראות לאן הגענו ולהתעורר אחרי רצח פוליטי שמגיע בהקשר של פילוג עמוק. והוא רק המקרה האחרון בסדרה של התקפות מחרידות נגד דמויות ציבוריות, דמוקרטים ורפובליקנים, משמאל ומימין".
איך אמריקה הגיעה לכאן? אני בטוחה שיש לך תיאוריה.
"זה כנראה תוצר של חיי המקצועיים, ועכשיו של חיי האקדמיים, אבל אני מאמינה שהסיבה העיקרית היא הדרך שבה אנו מקבלים מידע. אני לא מדברת רק על עיתונות, אלא בצורה רחבה הרבה יותר בסביבה שבה אנחנו חיים. זה כולל גם את מה שאנחנו תופסים כעיתונות מסורתית, אבל גם את העולם הגדל והמפוצל של משפיענים ברשתות החברתיות, של אנשים פרטיים שבאמצעות פודקאסטים, טיקטוקים, סרטוני יוטיוב וניוזלטרים מסוגלים להגיע לקהלים גדולים באופן בלתי-נתפס בהשוואה למה שהיה אפשרי לפני דור.
"כש-11 בספטמבר קרה, עדיין קיבלנו במידה רבה את המידע שלנו מקבוצה מסוימת של ספקי מידע מקצועיים. העולם הזה כבר לא קיים. הנוף הזה שובש לחלוטין מבחינה כלכלית וטכנולוגית. עכשיו לא רק שאנשים מקבלים את המידע שלהם ממקורות רבים, זה גם הפך להיות עסק כל כך רווחי לפלג בין אנשים, זה כל כך רווחי לזעזע אנשים. אין שום הפסקה בקצב הפצת מידע שגוי, מזיק, רעיל, לכל אחד בעולם. הסביבה הזו בנתה את המצב הקשה שאנחנו נמצאים בו".
"טראמפ תקף את התקשורת באופן שאף אחד לפניו לא העז"
זאת לא תהיה הגזמה לומר שגיבס הייתה אחת העיתונאיות הבולטות והמשפיעות בארצות הברית בדור האחרון. את הקריירה שלה במגזין "טיים" החלה ב-1985, ממש בתחתית הסולם, כבודקת עובדות. תוך שנים ספורות הפכה לכתבת בכירה, והיא חתומה על יותר כתבות שער מכל עיתונאי אחר בתולדות המגזין המיתולוגי. ב-2013 עשתה גיבס היסטוריה של ממש כשהתמנתה לאישה הראשונה על כיסא העורך הראשי של "טיים", והעבירה את המגזין לעולם הדיגיטלי: מספר הקוראים המקוונים תפח, הושם דגש על תכני וידאו ודיווח חי, ונבנו פלטפורמות חדשות לקהל צעיר.
כמי שהתחילה את דרכה כבודקת עובדות, איך משכנעים היום אנשים לחזור להאמין לעובדות? יש קריסה מוחלטת של כל האמון במוסדות, אז את מדווחת עובדות ואנשים לא קונים את זה.
״קשה מאוד לגרום למישהו להפסיק להאמין במשהו דרך הטפות ונזיפות. אם תגידי: 'אני מומחית, יש לי את העובדות ואם אתה לא מאמין לי אתה טיפש', אין לך שום סיכוי לשכנע אף אחד. אנשים מגיבים רע מאוד ליחס מזלזל ולהתעלמות. אנחנו רואים את הדינמיקה הזו משפיעה עמוקות על הפוליטיקה שלנו. דבר אחד שגילינו בכל המחקרים שעשינו זה שחשוב מאוד להבין כיצד אנשים מגיעים לאמונות שהם מחזיקים בהן, להקשיב למקור החרדה שלהם ולא רק להתווכח. היה מחקר מעניין מאוד שלקח קבוצת אנשים שמאמינים בתיאוריית קונספירציה כלשהי; חצי מהם עמדו מול מישהו שניסה להציג בפניהם את כל הראיות לכך שמה שהם מאמינים בו לא נכון, והחצי השני דיבר על אותו נושא עם צ׳אטבוט".
6 צפייה בגלריה
הצ'אט בוט מוצלח יותר בשכנוע. ננסי גיבס
(צילום: Cindy Ord/Getty Images for TIME 100 Health Summit )
והבוט שכנע אותם.
"כן. הוא התגלה כמוצלח יותר בשכנוע, כי אנשים לא הרגישו שהוא שופט אותם. אחד הדברים שאני דורשת מהתלמידים שלי הוא לעשות רוטציה בין מקורות חדשות ליברליים, שמרניים ומקורות שאינם-אמריקנים. כשהתלמידים חוזרים אחרי שבילו כמה ימים בקריאת מקורות שונים מאוד ממה שהם רגילים אליהם, הם מבינים הרבה יותר טוב מדוע אנשים שניזונים מהמקורות האלה כל הזמן גם מאמינים להם ורק להם".
באווירה הזו, כמה קשה לתקשורת האמריקנית לסקר משהו כמו המלחמה בעזה, כשאפילו המציאות שנויה במחלוקת?
"דיווח על מלחמות הוא קשה ומסוכן ודורש ניסיון ושיקול דעת ברמת קושי גבוהה מאוד. זה קשה פי כמה וכמה אם אין לך גישה לאזור. ככל שהמרחק גדול יותר, כך גדל הסיכוי לעיוות. יש קשר ישיר בין כמה כתבים יכולים לנוע בחופשיות באזור, לבין היכולת שלהם לצייר תמונה מדויקת. פעם בכלל לא היה סיקור במקומות שבהם לא היתה כניסה לעיתונאים, אבל היום לכל אחד יש טלפון, מכשיר הקלטה, מצלמת וידאו וגישה לפלטפורמות גלובליות. אז הוואקום שבו אין עיתונאים יתמלא במקורות כאלה - וזו קרקע פורייה מאוד לטעויות".
באופן כללי מה שאנחנו מכנים "תקשורת המיינסטרים" בארצות הברית נראית מבולבלת וקצת חסרת-אונים סביב השאלה איך עושים חדשות בתקופה הזו. זה בכלל ניתן לתיקון, או שתקשורת המיינסטרים מתה?
"אני לא חושבת שהיא מתה. דווקא משום שאנחנו רואים יותר ויותר תוכן שמגיע מבינה מלאכותית, ממכונות, אני רואה אופציה שאנשים יתחילו לשאול את עצמם אם זה מקור אמין או שהם עוברים מניפולציה. לבני אדם יש אלרגיה בסיסית למניפולציה, ולכן אני יכולה לדמיין חזרה להערכת מקורות מידע מהימנים וסמכותיים".
6 צפייה בגלריה
ככל שהמרחק גדול יותר, כך גדל הסיכון לעיוות. לוחמים בפעילות ברצועת עזה
(צילום: דובר צה"ל )
זה חתיכת תרחיש אופטימי.
"אני אדם אופטימי, אבל אני גם חושבת שמי שבאמת חשוב לו לספק לציבור מידע אמין, צריך לחשוב על מה שאנשים רוצים לקרוא, לשמוע ולראות, ולא רק על מה שאנחנו רוצים לספר להם. אני אולי חושבת שזה באמת נפלא לבלות שלושה חודשים בכתיבת פרופיל בן 10,000 מילים על מישהו, אבל יש תחרות גדולה על תשומת הלב של אנשים ואנחנו צריכים להיות מוכנים לחשוב על צד הביקוש של המשוואה, ולא רק על צד ההיצע".
אגב תחרות על תשומת לב, באיזו דרך דונלד טראמפ שינה את התקשורת האמריקנית?
"בכל כך הרבה דרכים. הוא תוצר של התקשורת, יש לו הבנה כל כך חדה של לכידת והחזקת תשומת לב. אני זוכרת שבמהלך הקמפיין ב-2016 הוא היה יושב במטוס שלו, עובר בין רשתות כבלים ואומר: 'תראו מה זה, הכול טראמפ כל הזמן. זה מה שהמועמדים האחרים לא מבינים. הסקרים לא חשובים, הרייטינג חשוב'. מההתחלה הוא הבין את הלך הרוח הציבורי ואת תשומת הלב הציבורית בצורה חסרת-תקדים".
מה עוד?
"הוא תקף את התקשורת באופן שאף אחד לפניו לא העז. לכל נשיא שכתבתי עליו או ראיינתי או סיקרתי אי פעם היו טענות לעיתונות. לא היה אף נשיא שאהב את הצורה שבה סיקרו אותו, וזה בסדר גמור, זה מראש טיב היחסים בין מנהיג לתקשורת חופשית - אבל אף אחד מהם לא תקף את העיתונות בצורה שיטתית כמו טראמפ. והוא גם היה מאוד מפורש לגבי זה, הוא אמר: 'אני תוקף אתכם וקורא לכם פייק-ניוז כדי שכאשר תכתבו עליי דברים רעים, אנשים לא יאמינו לכם'. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את התוכנית. הוא הדמות הציבורית השקופה ביותר שראיתי אי פעם על הבמה העולמית. אין אצלו מחשבות שלא נאמרות. הציוצים והפוסטים של 3 לפנות בוקר, הוא פשוט מוציא את כל מה שהוא חושב החוצה".
וזה כמובן פיתוי גדול לעיתונאים, לתקשורת, למצלמות טלוויזיה. ממש מגנט.
"נכון, אלה שאלות שעיתונאים מתלבטים לגביהן כבר עשור. כל הביקורות כלפי הסיקור של טראמפ בידי תקשורת המיינסטרים מייצגות התמודדות אמיתית של כתבים שרוצים למלא את תפקידם באחריות מול ממשל חסר-תקדים".
"הסיקור של הרווארד יצר רושם שיש מהומות בכל מקום, אבל זה לא היה ככה"
גיבס פרשה מתפקידה ב"טיים" ב-2017 ופנתה לאקדמיה. היום היא פרופסור לעיתונות, פוליטיקה ומדיניות ציבורית בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, ומשמשת מנהלת "מרכז שורנשטיין" לתקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית. בשנה הבאה תפגוש בין היתר סטודנטים ישראלים חדשים שיגיעו ללמוד בבית הספר היוקרתי ביותר בעולם למדיניות ציבורית. בין בוגריו נמצאים שמונה מנשיאי ארצות הברית לשעבר, בהם ג'ון קנדי וברק אובמה, חתני פרס נובל רבים וראשי מדינות. למקום הזה יגיעו בני המזל שיזכו במלגת המנהיגות שמחלקת קרן משפחת עידן ובתיה עופר. המלגה מיועדת ללימודי תואר שני וכוללת מימון שכר לימוד לסטודנטים מכלל מגזרי החברה הישראלית. היא תוצג למועמדים פוטנציאליים באירוע חשיפה מיוחד שייערך ביום רביעי הקרוב, ושבו יתארחו בכירים מהרווארד, זוכי מלגות עבר, בתיה עופר ומנכ"ל הקרן, יניב חלילי.
אני מניחה שאת מרגישה דחיפות מיוחדת לגדל עכשיו מנהיגים שאולי יתקנו משהו בעולם.
"אלה זמנים מאוד מאתגרים בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות. מה ששומר אותי אופטימית זה להגיע לסביבה של בית ספר לממשל שבו יותר ממחצית התלמידים באים מחוץ לארצות הברית. זהו גוף סטודנטים גלובלי להפליא. התפקיד שלי הוא לתת להם כלים שאיתם יחזרו הביתה ויוכלו לשפר את חיי האנשים במדינות שלהם. בכל פעם שאני נכנסת לדיכאון לגבי מצב העולם, האנרגיה, האינטליגנציה והתשוקה של הסטודנטים האלה, והנחישות שלהם שאנחנו יכולים לפתור את הבעיות, מעוררות בי השראה".
לא היה קל לסטודנטים ישראלים בהרווארד אחרי 7 באוקטובר.
"הקמפוס הרבה יותר רגוע עכשיו. אני חייבת לומר שהסיקור של האירועים בהרווארד יצר רושם שיש מהומות בכל מקום, אבל זה לא היה ככה. היו מחלוקות קשות ואמוציות, אבל כשאנשים מחוץ להרווארד היו מדברים איתי על מה שהם רואים בסיקור החדשותי, זה לא דמה למה שראיתי. בבית הספר קנדי הסטודנטים מבוגרים יותר ומביאים קצת יותר ניסיון חיים, אז הם פשוט הפשילו שרוולים כדי לעבוד ביחד לפתור את חילוקי הדעות".
היום את רואה הרבה נשים בתפקידים בכירים בעיתונות ובאקדמיה, אבל כמה זמן לאורך הקריירה היית האישה היחידה בחדר?
"די הרבה זמן. לפני שהגעתי ל'טיים', עשיתי עבודת תואר שני באוקספורד. המכללה שלי שם קיבלה רק גברים במשך 600 שנה, ואז התחילה לקבל נשים - והייתי האישה האמריקאית הראשונה. זו באמת הייתה חוויה יוצאת-דופן ומבודדת. כשהגעתי ל'טיים', הנהלת המגזין כבר הבינה שקשה מאוד לדבר לקהל המוני ולקהל עולמי אם יש לך רק קבוצה מצומצמת מאוד של נקודות מבט בקבלת החלטות. חלק מהוויכוחים הגדולים ביותר שלי בשנים הראשונות במגזין היו סביב הרצון שלהם לקדם אותי לתפקידי עריכה כדי שאוכל להשתתף בפגישות עורכים, אבל אני מאוד אהבתי לכתוב. בסופו של דבר הם שינו את הכללים ואפשרו לכותבים לבוא לפגישות עורכים. זו הייתה דינמיקה מוזרה, כי לא הרגשתי שאני צריכה לדפוק בלי הפסקה על הדלת ולהגיד: 'תכניסו אותי'. האנרגיה היתה יותר בכיוון השני של: 'אה, אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להכניס אותך'".
