רוחם של האחים דארדן ("רוזטה", "הילד") שורה על סרטה של סופי ארטוס, "חליסה", המתרחש בשכונה החיפאית המעורבת שעל שמה הוא קרוי ובה מתגוררים בעיקר בני מעמד הפועלים. שמם של צמד האחים, שהפך נרדף לקולנוע חברתי המעלה סוגיות מוסריות שמבוססות על דמויות בעלות כושר שיפוט לקוי, עולה כאן הן משום שזה בדיוק מה שקורה בסרטה של ארטוס - והן משום שהאסתטיקה שהיא נדרשת אליה, של מצלמה העוקבת אחר תנועתה התזזיתית של הגיבורה, לרוב מגבה, הפכה גם היא מזוהה עם סגנונם הריאליסטי של היוצרים הבלגים הנ"ל. לא פחות מכך, זהו סרט שבו הסביבה, על בתיה הישנים והצפופים ואוכלוסייתה היהודית-ערבית, נחשפת במלוא קשיחותה ויופייה, מבלי שנחוש שמץ של פטרנליזם דידקטי מצד הבמאית-תסריטאית.
"חליסה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
אחת התמונות היפות בסרט נמצאת בתחילתו, כאשר הגיבורה שרה (נועה קולר), אחות בסניף טיפת חלב המקומי, מתבוננת מבעד לחרכיו השבורים של התריס בביתה בשכנתה הקשישה המשקה עציצים במרפסת ביתה שממול, אבל בעצם משליכה אותם אל המדרכה מתחת. נדמה לנו שהיא, הקשישה, דמנטית; משליכה את העציצים מבלי שיהיה לה מושג מה היא עושה. אבל כאשר זמן קצר לאחר מכן היא מתה, אנו מבינים בדיעבד שזו דרכה להיפרד מהחיים. שרה נכנסת אל בית הקשישה שעה שפועלים מפנים אותו, בידה עציץ רקפות שאספה בדרך, ויש משהו כל כך מדויק באופן שבו הסצנה הזו מבוימת ומעצבת את היופי שבתוך כל העצב מסביב.
שרה היא גרושה, ובשלב שבו אנו פוגשים אותה היא מנסה נואשות להיכנס להיריון באמצעות תרומת זרע. ההקשר התנכ"י לשרה אשת אברהם אינו נעלם מעינינו. שרה היא בת 41, וסיכוייה להרות נמוכים. תסכולה הולך וגובר בעיקר משום שהיא מטפלת נאמנה באימהות קשות-יום ובתינוקות שלהן הפוקדות את משרדה. היא שמה לב למה שנעלם מעיניהן של עובדות אחרות: בתה של אחת המטופלות שלה שמשחקת באופן חשוד בבובה, וכך חושפת את מה שאיש לא יודע עליו ונוגע לאמה. במיוחד היא נקשרת לצעירה ממוצא רוסי, אניה (דנה ברקוביץ'), שחיה עם בן זוגה, עבריין פלסטיני, במחסן עלוב ומתקשה לטפל בתינוקת שלה, עדן.
במקביל, שרה יוצרת קשר עם שיפוצניק רוסי גרוש, אנטון (אנטולי בליי), שיחד עם בנו משפץ את דירתה. הסמליות המתקיימת בין תקוותה של שרה לחיים שיתפתחו ברחמה וחידוש הבית, אינה הופכת למרכזו של הסרט ולכן גם לא מכבידה עליו. גם כאשר אנטון מגלה שבמרפסת העמוסה שבדירתה יש מקום לחדר נוסף – חדר נוסף! – ארטוס אינה מתמקדת בתהליכי התקנתו של החדר והפיכתו לחדר תינוק פוטנציאלי. הכל נעשה במימון מדויק מתוך הערכה ליכולתם של הצופים לספוג את הסרט בדרכם.
"חליסה" הוא אחד מסדרה של סרטים ישראליים שנעשו לאחרונה ועניינם אימהוּת. "7 ברכות" ו"כביש הסרגל" הם שניים מהם, וכך גם "חלב" של מאיה קניג ו"חמצן" של נטעלי בראון שטרם עלו על האקרנים. החיבור בין אימהות והשכונה המעורבת שבה מתרחש הסרט מעלה סוגיות שעניינן ניצול ויחסי כוח, והסרט בתבונתו מסמן אותן מבלי להפוך להצהרה פוליטית-מעמדית. במיוחד זה קורה בחלקו השני של הסרט כאשר אניה מתחננת בפני שרה שתעשה משהו שהכתוב אינו יכול לחשוף. זהו הרגע שבו הסרט כורך את האימהוּת בדינמיקה כוחנית שמאלצת את שרה ואותנו כצופים לנקוט בעמדה מוסרית. שרה אינה יכולה לעשות את מה שהתבקשה לו, אבל האימהות נכפית עליה ובאחת משתנה עולמה.
בחלקו זה של הסרט שרה מבצעת מעשה שנדמה לכאורה מנוגד לכל מה שחשבנו על דמותה עד כה. אפשר לתפוס זאת כפגם תסריטאי, אבל הוא מתקשר לסוגיות של אשמה ואחריות שהסרט עוסק בהן וקשורות לגבולות המקצועיים ששרה פורצת ומטשטשת אותם. באנלוגיה לסיפור המקראי על שרה והגר, שִפְחתה שניתנה לאברהם כדי שתביא לו ילד – גם כאן הכמיהה לאימהוּת מובילה למקומות אפלים למדי. כמו בסרטיהם של האחים דארדן, המעשה של שרה מעורר אמביוולנטיות מוסרית והוא מגיע ממקום המשלב מעידה רגעית אך גם חמלה - ואפילו הקרבה. הוא מציג את האימהוּת לא כאובססיה אלא כרגש שאי אפשר לעמוד בפניו, והרגש הזה עומד בפני הממסד והחוק.
"חליסה" הוא סרטה השני של ארטוס, אחרי "עמק" מ-2016 שעסק באלימות בני נוער במגדל העמק. כקודמו, הוא חושף את יכולתה של ארטוס להתבוננות לא-סטריאוטיפית בפריפריאליות. הצלחתו של הסרט נובעת, קודם כל, מכנותו. נועה קולר מעצבת את דמותה של שרה באופן משכנע, והופעתה כמעט לכל אורך הסרט הופכת את דמותה לכזו שדרכה אנו נחשפים לסביבה המוזנחת של חליסה, לאימהות המשדרות מצוקה, לנשיות כנועה. זוהי הופעה שאין בה טון מזויף אחד, ודברים דומים אפשר לומר גם על משחקם של ברקוביץ' ובליי שהוא, כמדומה, הגבר היחיד בסרט שמציע גם אופציה של גאולה והמשכיות.
"חליסה" הוא גם סרט מסע. כאשר אנו עוקבים אחר תנועתה של שרה, במיוחד בחלקו השני של הסרט, קשה שלא לחוש בייאוש ובחוסר האונים המניעים אותה. תנועה מעין זו אופיינית מאוד לסרטי האחים דארדן, אבל אצל ארטוס היא מתקשרת גם לחוסר התנועה שברחמהּ של שרה. שרה המקראית ילדה לבסוף את יצחק, בגיל 90 (נניח). האם ארטוס מאפשרת גם לשרה שלה סיפוק דומה? בואו נאמר שהיא מוצאת פתרון אמביוולנטי, אבל כזה שלא יכולתי לחשוב על הולם יותר ממנו. כדאי מאוד לראות את הסרט הזה.
