במוצ"ש הקפיצו את חיימקה למילואים.
סבב רביעי. חמישי. עשירי. אנא עארף, כבר הפסקתי לספור.
אז למוחרת הוא קם, עלה על מדים, נתן חיבוק לדרור ולי ונסע לדרום.
הוא עוד לא הספיק לסגור את הדלת, והמטפלת כבר שלחה ווטסאפ: "סורי. לא אגיע היום. אני חולה. אעדכן לגבי המשך השבוע. נשיקות לקטנה".
בקיצור, יום כיף לפיצקית ולי.
העניין הוא שהצטבר עומס מטורף אחרי הסופ"ש, אז תכננתי יום מלא בעבודה.
אנשים שצריך לחזור אליהם.
מיילים שצריך לענות עליהם.
דד-ליינים שצריך לעמוד בהם (כמו הטור הזה למשל).
נו, יום ראשון. אתם יודעים איך זה.
נזכרתי בחברה שלי, שבעלה במילואים כבר שנה ומשהו והיא עם שלושה ילדים, כלב ועסק קטן על הראש.
אז מה זה יום אחד של תינוקת ועבודה? קטן עליי.
כדי להיות הכי פרודוקטיבי שאפשר, החלטתי ללכת על טקטיקה משולבת -
אני גם אהיה עם הילדה וגם אחסל את כל העבודה שמחכה לי.
תוך כמה דקות שמעתי את אלוהי הג'אגלינג נקרע עליי מצחוק.
מסתבר שאני לא בנאדם של גם וגם.
אני מועך לה בננה לארוחת בוקר ותוך כדי מנסה לשעשע אותה ולחזור לאנשים בווטסאפ.
דברים נופלים.
דברים נשפכים.
דברים נשרפים.
הבננה מגיעה איכשהו לתקרה.
הו לא! בטעות שלחתי בקבוצה המשפחתית תמונה שהתכוונתי לשלוח בקבוצה של החברים.
תוך כדי הילדה צורחת ומלקקת כפכף מטונף.
אני מעיף את הטלפון ורץ אליה.
לא יעזור, תמיד כשאני מנסה גם להיות איתה וגם לנהל את העולם, זה איכשהו נגמר בתסכול.
היא דורשת מאה אחוז, ובצדק.
אז עברתי לטקטיקה שנייה: העמדת פנים.
אני אשחק אותה מרוכז בילדה במאה אחוז, ובכל רגע נתון שיתאפשר לי – אטפל בעוד קרייסס. ככה על הדרך.
אני מחליף לה ותוך כדי מבצע קניות און-ליין.
אני גורב לה ותוך כדי מעלה סטורי.
אני מקריא לה את "מעשה בחמישה בלונים" ותוך כדי מתעדכן בפושים.
מהר מאוד אני מגלה שאכן - סופו של כל בלון להתפוצץ.
הילדה לא פראיירית. היא לא קונה את העמדת הפנים הזאת.
היא חוטפת קריזה ונוהמת לעברי משהו שנשמע לי כמו: "תקשיב חמוד, לא נולדתי אתמול. די עם ההצגה הזאת. אני קולטת שעין אחת שלך פוזלת כל הזמן לעבודה. תעזוב כבר את הטלפון!".
אז עברתי לטקטיקה האחרונה:
אני נותן לעצמי פטור.
כן, כן, פטור.
ממש דמיינתי את עצמי, כמו איזה אהבל, לוקח סטמפה וחותם לעצמי על טופס שחרור.
יש לי אפס ציפיות מהיום הזה בכל מה שקשור לעבודה ולתפעול השוטף.
הכול יחכה.
לא צריך לקדם כלום.
לא צריך לענות לאף אחד.
לא לחזור לאף אחד (חוץ מלחיימקה, בכל זאת).
לא צריך להיות תועלתי.
לא להיות פרודוקטיבי.
רק לשים את הטלפון בצד ופשוט להיות עם הילדה.
מדהים איך משהו שנשמע כל כך קל, יכול להיות כל כך קשה.
אני מודה, בשעה הראשונה הרגשתי כמו מכור בגמילה.
לאט-לאט הלא ייאמן קרה, וזה השתחרר. הצלחתי לשמוט מעליי את כובד השגרה העצום.
האמת? זכיתי ליום מדהים עם דרור.
רוב הזמן לא עשינו כלום, אבל עשינו הכול.
שמענו מוזיקה.
נשנשנו בננות מעוכות (מהתקרה!).
קראנו ספרים.
נשבע לכם, עשיתי לה "איפה אבא?! קוקו!!" אולי 40 דקות רצוף.
במציאות הישראלית, לפעמים זה מרגיש כאילו העולם סביבנו קורס וכל כך קשה להתנתק. היה משהו משחרר בלבודד את עצמי מהרעשים החיצוניים, גם אם לזמן קצוב.
וגירד לי, אוי כמה שגירד לי, אבל הטלפון נשאר בצד.
הילדה הלכה לישון מבסוטה.
ואני... אני מזגתי כוס יין וסיכמתי לעצמי את היום שעבר.
קודם כול, המסקנה המתבקשת:
לא משנה מה וכמה אני אקנה לה.
צעצועים זוהרים לאמבטיה.
בובות מואנה.
קוביות מונטסוריות.
אני יכול לשפוך עליה את כל הכסף שבעולם.
את כל החומר שבעולם.
זה יעניין אותה לכמה דקות במקרה הטוב.
בסוף הילדה כמהה לזמן עם אבא.
זה מה שבאמת משמח אותה.
זמן איכות אמיתי.
חוויות.
טקסים משותפים שתיקח איתה לכל החיים.
הילדה רוצה שאראה אותה.
שאקשיב לה.
שאצחיק אותה.
שאעשה לה את הקולות ב"דירה להשכיר" מכל הלב.
והמתנה הזאת שהענקתי לה בזמן המשותף שלנו, היא כלום לעומת המתנה העצומה שהיא העניקה לי. הקטנטונת הזאת עזרה לי לעשות משהו שפשוט לא הצלחתי לעשות ביוזמתי - לתת לעצמי פטור.
הרי סיגלתי קצב כל כך מהיר.
הראש שלי כל הזמן נודד.
אוטוסטראדה של דאגות. מחשבות. טרדות.
אני כל כך מורגל.
היד נשלחת אוטומטית לטלפון.
המחשבות זולגות לעבודה. לבנק. לכלים בכיור.
תמיד יש עניין לטפל בו.
תמיד יש משהו לא פתור.
כבר שנים שאני לא נוכח באמת.
כבר שנים שהגוף שלי במקום אחד והמיינד במקום אחר.
כלוא באיזה מרדף אינטנסיבי שלא הצלחתי לצאת ממנו.
החיים כאן לא עושים הנחות.
אין רגע דל.
כל דקה קורה משהו.
והנה, תינוקת בת 8 חודשים גרמה לי להיות בכאן ועכשיו.
להסית הצידה את כל הסחות הדעת. להוריד הילוך.
כמה שנים לא הצלחתי פשוט... להיות.
בשלוק האחרון של היין חשבתי על האתגר החדש שאני מציב בפניי:
להצליח לתת לעצמי את הפטור הזה מדי פעם, לא רק מתוך האין ברירה.
לא רק כי הילדה מכריחה אותי.
אלא מתוך הבנה פנימית עמוקה שלזה אני זקוק, ושהעולם לא יקרוס אם אקח הפסקה.
חיימקה חזר לגיחה מהמילואים.
חיבוקים, נשיקות, ואז כמובן התחיל להוריד פקודות: "מאמי, המדיח עדיין מלא".
"כן, נתתי לעצמי פטור".
"יופי. חזרתי הביתה. הפטור נגמר. יאללה לך, תפנה".
