עכשיו גם סנדאנס קיד איננו. רוברט רדפורד, שהלך היום לעולמו בגיל 89, יצר את הרושם כאילו שהוא כאן כדי להישאר. אייקון קולנועי ואגדה מהלכת. שחקן מצוין, במאי מוכשר, פעיל פוליטי, ומייסדו של אחד מפסטיבלי הסרטים המרכזיים בעולם. דמותו הקולנועית של רדפורד ייצגה את אמריקה. היא הייתה אמריקה. ואולי אין זה מקרה שהוא זה שגילם את דמותו של ג'יי גטסבי, המיליונר האניגמטי גיבור ספרו של פ. סקוט פיצג'רלד, "גטסבי הגדול", בגרסתו הקולנועית של ג'ק קלייטון מ-1974. דמותו של גטסבי ייצגה את צדו האפל של החלום האמריקאי, את החלום הזה כאשליה, ואיזושהי נוסטלגיה לאמריקה שמעולם לא הייתה קיימת. בשנת 1974 היא גם ייצגה את קריסתה של הגבריות הלבנה, הוואספית, שדמותו של רדפורד בהיר-השיער וכחול-העיניים הייתה כל כך מזוהה עמה.
רדפורד תמיד היה בצד הצודק. גם בסרטים שבהם שיחק (למעשה, הוא היה האיש הרע רק ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" מ-2014), גם באלה שאותם ביים, ודאי שבפעילותו הפוליטית – הוא היה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, פעיל למען זכויות להט"בים וילידים אמריקאים, וכן תומך נלהב בארגונים סביבתיים.
הוא החל את דרכו הקולנועית בסרטים שבהם הוא גילם דמויות של צעירים רומנטיים שבהמשך הקריירה שלו יעברו אל צדו האחר של החוק. כך, ב-This Property is Condemned מ-1966, לפי מחזהו של טנסי וויליאמס, הוא מגלם מהנדס רכבות צעיר שמגיע לעיר קטנה במיסיסיפי בעיצומו של השפל הגדול של שנות ה-30. דמותו מייצגת את אמריקה המודרנית ומביאה עמה רוח של שינוי למקום הנידח. היה זה שיתוף הפעולה הראשון של רדפורד עם סידני פולאק - שביים כמה מהסרטים הבולטים בקריירה של השחקן המנוח (פרנסיס פורד קופולה הוא אחד מכותבי התסריט). תפקיד משמעותי נוסף היה לו בסרטו של ארתור פן, "הרדיפה", אף הוא מאותה שנה, שבו הוא גילם אסיר נמלט החשוד ברצח שלא הוא ביצע. אחרי הכל, מי יכול לדמיין את רדפורד כרוצח חסר-עכבות? היה זה סרט עז-מבע שתיאר אמריקה אלימה והיסטרית רגע לפני שהיא קורסת למחול מדמם של לינץ' ומוות. מרלון ברנדו גילם בו את דמות השריף שמסרב לשתף פעולה עם תושביה צמאי-הדם של העיירה שבה הסרט מתרחש משך יממה אחת.
רדפורד הביא אל המסך גבריות רומנטית מסוג אחר: נבוכה מעט, אפילו פגיעה, אבל כזו שאי אפשר שלא להתאהב בה. היו זמנים שבהם שמו בלבד היה בבחינת פנטזיה, נשית וגברית כאחד. שם נרדף לאידיאל יופי אבל גם מצפן מוסרי. לכן, אין זה מפתיע שהוא ופול ניומן, כמעט אמרנו אחיו-תאומו הקולנועי, היוו את אחד הצמדים הבלתי-נשכחים בתולדות הקולנוע, וכל זאת בזכות שני סרטים: "קיד וקאסידי" (1969) ו"העוקץ" (1973), שניהם בבימויו של ג'ורג' רוי היל. בשני הסרטים הם גילמו דמויות מחוץ לחוק, אבל עשו זאת בחן ובמשובה, מה שהפך את שני הסרטים האלה לקלאסיקות קולנועיות.
סנדאנס קיד בגילומו של רדפורד (שמה המקורי של הדמות היה הארי אלונזו לונגאבו) לא היה עתה שודד ורוצח אלא צעיר אנטי-ממסדי הולל, שיחד עם שותפו בוץ' קאסידי שודדים רכבות ונמלטים מפני חוליית מרדף הדולקת בעקבותיהם. זהו מערבון שמייצג את התקופה הסוערת שבה הוא נוצר – המחאה נגד מלחמת וייטנאם, מהומות הסטודנטים והמאבקים החברתיים – והוא נוטל את הדמויות ההיסטוריות המתועבות רק כדי להפוך אותן על פיהן ולעצב באמצעותן את הממסד כגורם מדכא ואנטגוניסטי. ממש כמו "בוני וקלייד" שנוצר שנתיים לפניו, והציג אף הוא צמד קולנועי בלתי-נשכח: וורן בייטי ופיי דנאוויי.
"העוקץ", שזכה בשבעה פרסי אוסקר והיה להצלחה מסחררת, מתרחש על רקע תקופת היובש, ורדפורד וניומן מגלמים בו שני נוכלים מקסימים שמחליטים, ובכן, לעקוץ גנגסטר אכזרי שרצח את חברם. רדפורד היה מועמד לאוסקר על תפקידו (באופן משונה, ניומן לא נכלל ברשימת המועמדים), אך לא זכה. למעשה, רדפורד מעולם לא זכה בפרס עבור המשחק, אבל כמה שנים מאוחר יותר הוא יזכה בו עבור בימוי הסרט "אנשים פשוטים" (1980) שהיה סרטו הראשון כבמאי – הוא לא הופיע בו – ולמעשה הוא היה אחד השחקנים הראשונים שזכו באוסקר בקטגוריה הזו (קדם לו וודי אלן). צפייה חוזרת בסרט הזה, שגם קטף את האוסקר עבור הסרט הטוב של אותה שנה, מגלה יצירה מבוימת להפליא, מתוזמרת היטב בכל הקשור לדינמיקה שבין השחקנים (דונלד סאת'רלנד, מרי טיילור מור וטימות'י האטון), שעוסקת בדרכה הרגישה בהתפוררותה של משפחה אמריקאית בורגנית בעקבות טרגדיה שפקדה אותה. הסרט היה גם להצלחה מסחרית גדולה.
5 צפייה בגלריה
להיט ענק, צמד בלתי-נשכח. רוברט רדפורד (מימין) ופול ניומן, מתוך "העוקץ"
(צילום: באדיבות yes)
רדפורד ביים סרטים נוספים ביניהם "חידון האשליות" (1994) המשחזר את אחת מפרשיות ההונאה המפורסמות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית; ו"כאריות לכבשים" (2007) שבו הוא כיכב לצדם של מריל סטריפ, טום קרוז ואנדרו גרפילד, ועלילתו - העוסקת בשקרים פוליטיים שנועדו להצדיק מלחמה מיותרת - נדמית היום רלוונטית מתמיד (אף כי הסרט מייגע בפטפטנותו ובתובנותיו הצדקניות).
חזרה להופעותיו הקולנועיות. בשנות ה-70 הופיע רדפורד בשניים מסרטי הפרנויה הבולטים בקולנוע האמריקאי הפוליטי, ובשניהם הוא ייצג את הפנים היפות, תרתי-משמע, של הממסד. ב"שלושת ימי הקונדור" (1973) המצוין של סידני פולאק הוא היה איש CIA אפור (עד כמה שרדפורד יכול היה להיות כזה) שיום אחד בשובו למשרד מארוחת צהריים מגלה שכל חבריו לעבודה נרצחו. המנוסה על נפשו והחקירה הפרטית שהוא מנהל מובילה אותו אל צמרת הארגון. ב"כל אנשי הנשיא" המופתי (1976) בבימויו של אלן ג'יי פקולה, רדפורד מגלם את דמותו של עיתונאי הוושינגטון פוסט בוב וודוורד, שיחד עם קרל ברנסטין (דסטין הופמן) חשף את פרשת ווטרגייט שהובילה להתפטרותו של הנשיא ניקסון. תפקיד בולט נוסף שלו נרשם בסרטו של מייקל ריצ'י "המועמד" (1972), סאטירה פוליטית נהדרת שבה הוא גילם עורך דין אידיאליסט – שוב המילה הזו צצה בהקשר של רדפורד – שמגויס להתמודד לסנאט של קליפורניה בידיעה הברורה שיפסיד, ועל כן הוא חופשי להגיד את כל העולה על דעתו.
סידני פולאק היה אחד הבמאים המשמעותיים בקריירה של רדפורד (שבעה סרטים משותפים). השניים שיתפו פעולה גם במערבון "ג'רמיה ג'ונסון" (1972) לפי תסריט של ג'ון מיליוס, המציב את הדמות שמגלם רדפורד, זו של חייל לשעבר וצייד, מול איתני הטבע בהרי הרוקי; ב"כך היינו" (1973), המוצא את רדפורד לצד ברברה סטרייסנד בסיפור רומנטי רחב-יריעה שבו הוא מגלם סופר וואספי וקונפורמיסט המתאהב ביהודייה מרקסיסטית אידיאליסטית, ויחד הם צריכים לצלוח מהמורות פוליטיות ואידיאולוגיות (הסרט זכור בזכות שיר הנושא הסנטימנטלי שהלחין מרווין המליש ומבצעת סטרייסנד); וב"זיכרונות מאפריקה" (1985) – אפוס רומנטי בטעם של פעם שבו דמותו, צייד בריטי באפריקה, היא מושא הפנטזיה הרומנטית של הסופרת הדנית קארן בליקסן (מריל סטריפ).
כמה מתפקידיו הבולטים האחרים כוללים כוכב רודיאו לשעבר ב"פרש חשמלי" (1979), אף הוא בבימוי פולאק; טייס פעלולן ב"וולדו פפר הגדול" (1975), שציוות אותו שוב עם ג'ורג' רוי היל; מיליונר מסתורי המציע לדמי מור מיליון דולר תמורה לילה אחד ב"הצעה מגונה" (1993) של אדריאן ליין; וגבר השורד את טביעתה של היאכטה שלו ב"הכל אבוד" (2013) של ג'יי.סי. צ'אנדור, שבו הוא היה השחקן היחיד.
ב-1981 ייסד רדפורד את פסטיבל סנדאנס בפארק סיטי שביוטה, המדינה בה התגורר עד מותו, ושימש כנשיאו. במקורו, היה זה פסטיבל שביקש לייצר אלטרנטיבה לקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי, לשמש מרכז של קולנוע אמריקאי עצמאי – וממנו בקעו לימים יצירותיהם הראשונות של ווס אנדרסון, קוונטין טרנטינו וריצ'רד לינקלייטר, רשימה חלקית בלבד. רדפורד היה נער הזהב של הקולנוע האמריקני, והדמויות שגילם ייצגו אינדיבידואליזם וערכים ישנים וטובים. שתי טרגדיות פקדו אותו במהלך חייו: בשנת 1959 מת בנו התינוק וב-2020 נפטר בנו ג'יימס ממחלה אוטואימונית. היום נעצמו גם עיניו הכחולות של מי שאמריקה אהבה לראות בו את עצמה.
