אחרי שקודמו הביא אל בתי הקולנוע יותר מ-750 אלף צופים, "ההילולה 2: החתונה" היה רק שאלה של זמן. אחרי שבעלילת הסרט ההוא גיבורי הסדרות המצליחות "שנות ה-80" ושנות ה-90" נחטפו לעזה, הפעם העלילה מביאה אותם לגאורגיה, בבחינת מה שבטוח – בטוח. סביר להניח שהקהל ינהר לצפות בדמויות הקריקטוריות בעלות המבטאים הכבדים והשימוש העילג בשפה העברית, וקשה יהיה לבוא אליו בטענות. סרטו של שלום אסייג, שביים בשיתוף עם יריב הורוביץ, וכתב את התסריט יחד עם בנו דניאל ועם אור כהן, הוא בדיוק מה שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה: בידור מרגיע שמייצר תחושה של אחדות ושותפות גורל.
החתונה - ההילולה 2" – טריילר
(צילום: באדיבות גרוס הפקות, שלום אסייג הפקות וסרטי יונייטד קינג)
הדברים אינם נאמרים בדיוק לשבחו של הסרט, שכן לכל אורך הצפייה בו תהיתי אם ההומור הזה כבר לא התיישן לגמרי. כמה אפשר באמת לצחוק ממבטא של מרוקאי, מחרדים מטומטמים ומעבריין גרוזיני? זה עבד היטב בסדרות הטלוויזיה הנ"ל שזכו להצלחה נאה, אבל התחושה היא של מחזור בדיחות עדתיות שלא היה מבייש את הפארק בחירייה. האם באמת אנחנו מסוגלים לצחוק היום מפרוספר (אסייג), שנבהל לפני ההמראה ממראה הדיילת במטוס המדגימה איך לחבוש מסכת חמצן? וגם אם נשים לרגע בצד את המילה הזו, "מתנשא", האם יוצרי הסרט מאמינים שההומור הזה עובד? ננסח זאת כך: מה זה אומר, בעצם, שאחת הבדיחות הראשונות בסרט היא של עוגת קצפת המתנפצת לאחת הדמויות בפרצוף?
בתחילת "ההילולה 2" מקבלת אירמה הגרוזינית הצעת נישואים שנדחית בשל מוצאו הקווקזי של המחזר. אחיה העשיר (דובר קוסאשווילי) מצליח למצוא חתן פוטנציאלי, אבל זה נמצא בטביליסי הרחוקה. אין ברירה – הבלוק כולו עולה על מטוס פרטי שמסיע את כולם לגאורגיה, לא לפני שעולה מכשלה מהותית: החתן, מתברר, צריך להתגייר. המורה המיועד הוא פרוספר שלרשותו עומדים יומיים להשלים את המשימה, ואיתו זה לא יהיה צחוק. בינתיים, כמה מהחבר'ה מחליטים להמר בקזינו במלון רק כדי למצוא עצמם עם חוב של 35 אלף דולר לגנגסטר מקומי. ישנה עוד בעיה: שמלת החתונה של הכלה המיועדת נשרפת בטעות, ויש להזדרז ולתקן אותה לפני החתונה. כך יוצא שחלק מהקרואים נחטפים על ידי אנשיו של הגנגסטר עד שיחזירו את החוב, אחרים הולכים לאיבוד ביער בדרך לתופרת, וזה עוד בלי לדבר על החתן שנותר בלי מורה.
3 צפייה בגלריה
האם יוצרי הסרט מאמינים שההומור הזה עובד? מתוך "החתונה - ההילולה 2"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אין לי מושג כמה עוד אפשר יהיה להשתמש בטריק הזה של חטופים ומבצע חילוצם בהילולות הבאות עלינו לטובה. אומנם כאשר צופים בקבוצת החילוץ שמארגנת ליליאן (אוולין הגואל), קשה שלא לחשוב על הנשים האמיצות בשער בגין בקריה – אבל התחושה היא שמכל הבדיחות האלה כבר צחקנו בעבר. כן, הדמויות המוכרות של מרסל, רבי מאיר, קורקוס ושות' ימשיכו לשעשע את מי שאהבו אותן עוד קודם, אבל הסרט מזכיר לימון שמישהו מנסה להכין לימונדה מטיפותיו האחרונות. חלפו הימים שבהם התגובות לסרט כמו "ההילולה 2" היו שליליות רק מעצם היותו קולנוע פופולרי – יש לי סלידה עמוקה מהמושג "עממי" – אבל למרבה הצער הסרט הזה תקוע עמוק בעידן שבו מבטאים היו אמורים להצחיק. כמו סדרת ספרי "צ'יפופו" הקלאסית של תמר בורנשטיין לזר, שגיבורה הוא קוף-תייר (אח, "צ'יפופו בטיבט") – נראה כאילו נידונו לחזות בהרפתקאות הדמויות המוכרות בחו"ל (גם סרט ההמשך של "לשחרר את שולי" עתיד למצוא את גיבוריו ביפן), וזה פשוט לא עובד.
כאשר יצא הסרט הראשון לאקרנים – לא צפיתי עד אז בסדרות שהוא היה מבוסס עליהן – קשה היה שלא להבחין באופן שבו ההומור העדתי של שנות ה-70 עבר לטלוויזיה וממנה חזרה אל הקולנוע. הצלחתו העידה שיש צימאון להומור הזה, גם היום. אבל ההומור הזה גם עבר סוג של פוליטיזציה. על הצלחתו (המבורכת) של הסרט העיבה קריאתו של מני אסייג התסריטאי, ל"אנרכיסטים ותומכיהם" שלא לבוא לסרט (ההנחה המובלעת הייתה שהסרט ממילא מיועד לציבור שברובו הוא תומך ההפיכה המשטרית, ועל כן קריאה כזו רק תלהיב אותו). שלום אסייג ניסה לכבות את השריפה והכריז ש"לסרט שלי כולם מוזמנים". האח מני כבר לא מעורב בסרט ההמשך, והתחושה היא שיוצרי הסרט בחרו בגאורגיה פשוט כדי להתרחק ככל האפשר ממשהו שעלול להזכיר למישהו את ישראל 2025.
3 צפייה בגלריה
הבלוק כולו עולה על מטוס פרטי. מתוך "החתונה - ההילולה 2"
(צילום: אוריאל סיני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
כשצפיתי בסרט (גילוי נאות: בלינק שנשלח אליי) תהיתי מה יהיה, אם אכן, סוד הצלחתו. האם הקהל הישראלי עדיין צמא לסרטים שיזכירו לו את שנות ה-70? באופן מקרי, בבתי הקולנוע מוקרן בימים אלה - ולא בהצלחה - סרטו החדש של דובר קוסאשווילי "כסף קל". אף הוא מחווה לסרטים ההם, ובביקורתי עליו ציינתי שהוא מזכיר את הקדימון של "ההילולה 2" שהוצג לפניו. שני הסרטים הם עדות למצבו העגום משהו של הקולנוע הישראלי המסחרי – זה שמתקיים בפנטזיות של השר מיקי זוהר. אכן, מאז הסרט הראשון נכנסו לתוקפן התקנות החדשות הנוגעות לתמיכה בסרטים ישראליים, ואני רק שאלה: האם "ההילולה 2" הוא אכן סוג הקולנוע שכבוד השר כמהּ לו? כמה עוד אפשר למחזר את סיפור החתונה שמשתבשת? מה זה אומר על הצופים שינהרו לצפות בו? האם זו אכן ההגדרה של בידור פופולרי ראוי?
חשבתי לחתום את ביקורתי במשפט "ההילולה 2, הקולנוע הישראלי 0". אבל יש משהו לא נכון בקביעה הזו. הסרט הזה הוא בפירוש לא עלבון לקולנוע הישראלי, ועד כמה שאני זוכר את קודמו – הנוכחי, עניין יחסי כמובן, אף מוצלח ממנו. אולי הוא עדות לכך שהקולנוע שלנו עדיין לא מצליח להתמודד עם הגירתן של סדרות טלוויזיה אל הטריטוריה של הסינמה סיטי. מה שיכול היה להחזיק פרק או שניים, עדיין לא עובד לגמרי כסרט באורך מלא. מצד שני, אחרי שהסרט הראשון כמו חזה את 7 באוקטובר ואת המציאות של חטופים בעזה שנהייתה רלוונטית כשלושה חודשים אחרי שיצא לאקרנים ונמשכת באופן מחריד גם עם צאת סרט ההמשך – אולי "ההילולה 2" הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כתגובה. סרט שייקח אותנו הכי רחוק מעזה שאפשר.
