נדמה שמבין כל סדרות הטלוויזיה והסרטים שנאלצו לחכות על המדף לאחר 7 באוקטובר בשל דמיון יתר מטרגר למציאות, "המזח", שתעלה ביום ראשון הקרוב בכאן, היא אולי המוצדקת מכולם. "המזח" היה המוצב הדרומי ביותר בקו בר לב, במהלך מלחמת יום כיפור, שנותק מצה"ל במהלך ימי הלחימה. לאחר שמונה ימי קרבות, כשהתברר שסיוע, ציוד או חילוץ לא עומדים להגיע, בחרו חיילי המוצב שנותרו בו להיכנע וליפול בשבי המצרי מרצונם, בתיווכו של הצלב האדום. "המזח", שמהחומרים שלה נערכו סרט וסדרה, הייתה אמורה לעלות לשידור ב-9 באוקטובר, 2023.
מתוך "המזח"
(באדיבות כאן 11 )
הדמיון בין האירועים המשוחזרים בסדרה ובין אירועי 7 באוקטובר מצמרר. ההפתעה שבמתקפה והיעדר המוכנות של ישראל, למרות התרעות חוזרות ונשנות, אזרחים ואנשי כוחות ביטחון שהופקרו בשטח ללא יכולת לצבא להגיע, קריאות לעזרה שלא נענו וכמובן הנפילה בשבי. כשאמיר טסלר, שמגלם בסדרה את אביחיל פלד, אחד החיילים במוצב, צפה בפרקים שלה כמה ימים לפני 7 באוקטובר, הוא לא שיער שהמציאות עומדת להשתכפל, ושההיסטוריה לא לימדה אותנו דבר. "אני זוכר את עצמי יושב וצופה בסצנות של הקפצה של אנשים", הוא נזכר, "אנשים יוצאים מבית כנסת ומתחילים לעלות על ג'יפים. יושב וחושב איזו מציאות מטורפת, ואז לפתוח את החלון ולראות את זה קורה, לחוות את זה שלושה ימים אחרי, אין דרך לתאר את השריטה הזאת".
עבור טסלר בן ה-20, שבמהלך צילומי הסדרה עוד לא עלה על מדים, אירועי 7 באוקטובר לא נעצרו באסון לאומי אלא חדרו אל המעגלים הקרובים של משפחתו. סבא שלו, משה רידלר, ניצול שואה בן 91, והמטפל שלו פטרו בוסקו, נרצחו בביתם שבקיבוץ חולית במהלך פלישת החמאס לעוטף. "בגלל זה אני מאוד טעון בנושא", הוא מודה. "סבא שלי היה אחד האנשים הכי קרובים אליי וזה קרה במקום כמו חולית, שזה קיבוץ לא גדול וכולם שם הם כמו משפחה בשבילנו. היינו מגיעים לשם כל שבת כדי לבקר אותו ואת דודה שלי פנינה ובן דוד שלי ליאור, שהם בסדר. זה נגע בי במקום כל כך אישי שלפחות בתחילת המלחמה, ובמובן מסוים עד היום, קשה לי לתפוס את האירוע הזה כאבל לאומי".
"קשה לי לחבר בין הדברים במוח. בין האובדן האישי שלי, המוות של סבא שלי, לבין טרגדיה לאומית. והכול קשה, אבל בשבילי מה שהכי קשה הוא העובדה שאין אותו, שהוא כבר לא איתנו, ולאו דווקא הרצח עצמו. מן הסתם גם המקום האלים הוא מצלק, לחשוב שסבא שלך עבר דבר כזה. אבל בסוף מתגעגעים לבן-אדם והספוט הוא עליו ולא על הסוף שלו".
משה רידלר שהה בביתו בקיבוץ בבוקר 7 באוקטובר, כשההודעות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית החלו לעלות. המשפחה תקשרה עם המטפל, שהיה מתורגל בכניסה לממ"ד, אבל איש עוד לא הבין את גודל האירוע. זאת הייתה הפעם האחרונה שהמשפחה הצליחה ליצור קשר עם מי מהם. בסביבות 11 בלילה הגיעה ההודעה על גופותיהם שנמצאו בביתם.
"היינו צריכים לדאוג שיזהו את הגופה", משחזר טסלר, "והיה עומס מטורף. לא הייתי שם בעצמי אבל לקחתי על עצמי לנהל את המבצע הזה, והתקשרתי לכל מי שאפשר כדי לזרז את הזיהוי, מספרים שלא חשבתי שיהיו לי בטלפון. ניסינו בכל קומבינה אפשרית. זה עשה לי טוב כי הייתי פרודוקטיבי וזה גם גרם לי להרגיש שעכשיו דואגים לסבא, כמה שכבר אפשר, שלפחות הוא ייקבר כראוי. זה העסיק אותי בימים שאחרי ושיתפנו פעולה יחד כל המשפחה, האחים וההורים ודודה שלי.
ההלוויה נערכה לאחר שבועיים. "אם היית קוראת את ההספד שכתבתי והקראתי בלי קונטקסט, לא היית יכולה לדעת שהבן אדם נרצח", משער טסלר. "כי הוא היה כל כך צבעוני ומיוחד בעיניים שלי ושל הרבה אנשים אחרים, כל כך הרבה סיפורים ו-91 שנה של חיים שהיה בהם הכול מהכול, כולל ילדות בשואה. הוא ברח מהנאצים והגיע לארץ. בסוף המלחמה הוא התאחד עם אבא שלו ואחותו הגדולה. אז מבחינתי הוא הרבה יותר מהסוף שלו. וזה הדבר שחשוב לי לזכור ולהזכיר. הוא תמיד ילך איתנו לכל מקום, הוא היה מאוד משמעותי בחיים שלנו, סוג של סנדק".
"פלד עדיין אומר שהמלחמה הזאת היא אחת המתנות הגדולות שקיבל בחיים"
עם הקילומטראז' של טסלר הצעיר, שמשרת היום בתיאטרון צה"ל, קשה להתווכח. הוא גדל על סטים בזכות אבא שלו, רענן טסלר, עוזר במאי ראשון בשלל פרויקטים. כשהיה בן תשע, ילד טוב קידרון, הוא נבחר לגלם את עמוס עוז הצעיר בסרטה של נטלי פורטמן, "סיפור על אהבה וחושך", משם המשיך לסדרות כמו "לבד בבית", לסרט "הרפתקה בשחקים" ולפני ארבע שנים לוהק לסדרת הדרמה על נוער בסיכון "עלומים", שם גילם את אושר, הנער עם הסיכוי לחצות את הקווים - תפקיד שזיכה אותו בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הראשי הטוב ביותר בסדרת דרמה.
ב"המזח" מגלם מיכאל אלוני את הרופא שמגיע לשירות מילואים במוצב ודניאל גד את המפקד. השניים חלוקים בדעתם אם האפשרות הטובה ביותר העומדת בפני החיילים היא להיכנע למצרים וללכת לשבי או להילחם עד הסוף, בתקווה שיחולצו לפני שזה יגיע. מהידיעות שמגיעות אליהם מבחוץ הם מנסים להבין אם יקבלו גיבוי מגבוה אם יחליטו ללכת לשבי. הסיפור המפורסם הוא על הפקודה שהשתנתה מ"חייבים להיכנע" ל"רשאים להיכנע", והשאירה את הבחירה בידי החיילים עצמם, שבחרו להיכנע בסופו של דבר.
5 צפייה בגלריה
"אני משתדל עם ה'קאט' לחזור לעצמי". אמיר טסלר, מתוך "המזח"
(צילום: דני שוורצמן, באדיבות כאן 11)
טסלר מגלם את אביחיל פלד, חייל אמיתי ששהה במוצב. פלד, תלמיד ישיבת הסדר, נשלח למוצב בערב יום הכיפורים על ידי הרבנות הצבאית, במטרה להנחות את תפילות היום ולהשלים מניין. הוא חווה את פרוץ המלחמה המפתיעה בצהרי כיפור, כשהפגזה כבדה ניחתה על המוצב. למרות שלא היה לוחם מיומן, פלד חילק תחמושת, למד לזרוק רימונים ונלחם לצד חבריו במשך שלושה ימים ולילות. במהלך הלחימה נפצע קשה מפצצת אר-פי-ג'י בעיניו ובעמדתו, עבר חוויה של מוות קליני וחזר לחיים בזכות ניתוח פיום קנה. במשך ארבעה ימים נוספים שכב פצוע בתאג"ד, כאשר המוצב נצור והתחמושת והציוד רפואי אוזלים. לבסוף, לאחר שמונה ימי לחימה הוא הלך לשבי יחד עם 36 חיילים נוספים כשהוא פצוע.
"פגשתי אותו לפני הצילומים", מספר טסלר. "יש לו הכלה וחמלה כלפי בני אדם, יש בו משהו מרגיע ולא שיפוטי. בהתחלה הוא תמך נפשית במי שהיו בתוך הבונקרים, ובשלב מסוים, כשלא היה הרבה כוח אדם, הוא התנדב לעלות ולהילחם. בהמשך הוא מצא את עצמו מפקד עליהם, לקח על עצמו אחריות. בעמדה הוא נפגע קשה מפגז ויד ימין שלו נכרתה. הוא בן אדם מואר, אופטימי ונותן הרבה פרופורציות. הוא עדיין אומר שהמלחמה הזאת היא אחת המתנות הגדולות שקיבל בחיים, זה לא מובן מאליו".
צילומי הסצנות היו קשים?
"אני מאוד משתדל בכל פרויקט להפריד, לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. אני חושב שבגלל שאני עובד במקצוע הזה מאז שאני ילד, פיתחתי מנגנון בריא, שגם אם התפקיד אינטנסיבי וכבד והסיטואציה קשה, אני משתדל עם ה'קאט' לחזור לעצמי. זה מה ששומר עליי. אני עדיין אשתדל להישאר מפוקס אבל לא לחזור עם זה הביתה".
זאת מסקנה אינטואיטיבית?
"זה משהו שהבנתי במהלך העבודה על 'עלומים'. היינו שם בהרבה מצבים אינטנסיביים, דמויות שלוקחות את עצמן לקצה. הרבה אנשים אמרו לי שזאת סדרה קשה לצפייה. שם הרגשתי גם המון אחריות, וזה מה שהכי הלך איתי. לא הייתי ליהוק מובן מאליו ביחס לזה שהרקע שלי מאוד רחוק מהעולם שהדמות של אושר הגיעה ממנו. כל הזמן שאלתי את עצמי מה עוד אני צריך לעשות כדי להיות יותר מחוספס או להיכנס לראש שלו, וביקשתי מתאופיק הבמאי בחזרות להפגיש אותי עם נערים בסיכון, שבאמת הגיעו מרקע כזה. הוא אמר לי שהוא לא רוצה, הוא לא רצה שאני אחקה אף אחד. רק שבועיים לתוך הצילומים התחלתי להרגיש שאני באמת מכיר את הדמות, עד אז הרגשתי שאני לא באמת יודע מה אני עושה. וזה הלחיץ אותי.
"מתוך המקום הזה הבנתי שאם אני כל הזמן אלקה את עצמי ואחזור עם זה הביתה, אלך לישון עם זה ואקום עם זה בבוקר, אני לא אצליח לעשות את העבודה כמו שצריך כי אני כל הזמן אהיה עסוק בשאלה אם אני טוב, אם הם מאוכזבים או מתחרטים שהם בחרו בי, אם נוער בסיכון שיצפה בזה ירגיש שאני לא אמין. וזה עוד יותר רלוונטי כשאתה פוגש דמות אמיתית שאתה צריך לגלם.
5 צפייה בגלריה
"ברגע שבן-אדם נתן לך את האוקי שלו, אם זה האדם עצמו או הבמאי, אתה יכול לסמוך על עצמך", אמיר טסלר מתוך "עלומים"
(צילום: באדיבות כאן)
"כשהייתי צריך להיכנס לנעליים של אביחיל פלד למשל, זה היה עול אמיתי. אתה פוגש בן אדם ואתה מרגיש שהוא סומך עליך שתייצג אותו, ואז פתאום אתה אומר, 'אולי אני לא מצליח'. אלו מחשבות שתמיד יהיו וצריך לאזן אותן עם ההבנה שברגע שבן-אדם נתן לך את האוקי שלו, אם זה האדם עצמו או הבמאי, אתה יכול לסמוך על עצמך. אני יודע שאני טוב במה שאני עושה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד אבל נראה לי שזה מספיק. לא חסרה לי טוטאליות. זאת עבודה שאני מאוד אוהב וככה אני אוהב להתייחס לזה".
חלק מהסדרה צולם בעין יהב, בשחזור של המוצב שהוקם לטובת הצילומים. החלק השני צולם בגיאורגיה. את הרגעים שמחוץ לסט, טסלר זוכר דווקא כחגיגה משמחת. "לא נעים להגיד אבל זה היה כל כך כיף", הוא מתנצל, "ישנו יחד במלון בגיאורגיה, חבורה גדולה של בנים יחד עם הצוות וחלק מהצוות הגיאורגי וקרענו את העיר. היינו קצת 'גולסטאר', פחות 'המזח'. כל בוקר היה צריך להעיר מישהו אחר. זה היה האבסורד - בלילות אנחנו שותים ונהנים ובבוקר קמים והעבודה שלנו היא סצנות קשות, מלחמה. היה דיסוננס אבל אני מקווה שניהלנו את זה טוב".
עניין אותך לשחק משהו שמבוסס על סיפור אמיתי?
"חד-משמעית. אני זוכר שקראתי את התסריטים בלילה אחד, סתם כי אני דוחה דברים אז זה היה ברגע האחרון, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. שיחקתי חייל עוד לפני שהתגייסתי, הרבה לפני. אז זה גם היה מרענן".
אז אף אחד לא יכול היה לבוא אליך בטענות ששיחקת חייל בלי לשרת בצה"ל.
"למזלי לא", הוא צוחק.
מה חשבת על הדילמה של החיילים במוצב, האם ללכת לשבי או להילחם עד הסוף?
טסלר מהרהר רגע, מן הסתם לוקח בחשבון את המגבלות הנוכחיות שלו כחייל בסדיר ונזהר בתשובתו. "אני יכול לענות לך לגבי הסיפור של הסרט והסדרה", הוא מסייג. "כשעבדנו וראיתי את הפרקים בפעם הראשונה, לא דמיינתי שהדילמה הזאת תהפוך לכל כך רלוונטית. קשה לשים את עצמי במקום שלהם, זה לחץ נורא ואחריות מטורפת. אבל בסופו של דבר האנשים האלה הם גיבורים. הם אמיצים כי הם הבינו שברגע האמת חיי אדם, החיים של החברים שלהם וההצלה של הפצועים, הרבה יותר גדולים וחשובים מהמיתוס שהם גדלו עליו. כל הזמן שהם היו בשבי הם היו בטוחים שהם חוזרים כאויבי העם, אבל בסופו של דבר גם העם ידע להבדיל בין טוב ורע, ואני חושב שהם גיבורים לא רק במובן ההירואי אלא גם במובן המוסרי.
5 צפייה בגלריה
"גיבורים לא רק במובן ההירואי אלא גם במובן המוסרי". מתוך "המזח"
(צילום: דני שוורצמן, באדיבות כאן 11)
"אנחנו לא ידענו שאנחנו עושים משהו שיהיו לו כל כך הרבה משמעויות. אני חושב שהגדולה של הסדרה היא שבן-אדם שיצפה בה, גם אם הוא לא לוחם, בסופו של דבר ימצא שם את עצמו באחת הדמויות כי כל אחת מהן חווה סוג שונה של פחד ויש לה את מה שנותן לה כוח ואומץ. היא מציגה לוחמים ממקומות שונים פיזית ורוחנית, ויש דילמה אז אנשים יכולים למצוא את עצמם גם על הספקטרום הזה".
"מאז שהייתי קטן ועד היום אין תחום שעניין אותי יותר מקולנוע. היה ברור שלשם אני הולך"
באחד הימים שהגיע טסלר הקטן לבקר את אבא שלו על סט צילומים, הוא נחת על "זנזורי", הסיטקום בכיכובו של יובל סמו. סצנה של גמדי גינה קטנים שהלכו מכות השאירה אותו עם סיוטי לילה במשך שבועות. "ניסיתי לראות את זה שוב בתור מבוגר", הוא מעדכן, "כי פחדתי ממנה בתור ילד, וזה אשכרה עשה לי איזה טריגר". אבל לא גמדי גינה יחבלו באהבה האמיתית של טסלר לקולנוע הישראלי.
"אני אוהב קולנוע ישראלי ברמה קצת מביכה", הוא מעיד. "אני יודע יותר מידי עובדות על קולנוע ישראלי ועל סרטים שאפילו הבמאים שלהם שכחו שהם קיימים. זה התחום שאני הכי גאה להיות ישראלי בהקשר שלו. בכל פעם שאני על סט אני ער לכל המחלקות ואני מאזין ולומד ונדהם מזה שאנשים באמת יודעים איך לעבוד יעיל ומהיר ועם אהבה".
אבא שלך שמח שהפכת לשחקן?
"כן, הוא לא הזהיר אותי מזה אף פעם. נראה לי שההורים שלי הבינו שזה בלתי נמנע כי מאז שהייתי קטן ועד היום אני לא זוכר תחום שעניין אותי יותר מקולנוע. היה ברור שלשם אני הולך. אני מאוד אוהב לשחק ואני יודע שגם אם זה לא ילך, אני לא אלך להייטק, אני אעשה קולנוע מאחורי המצלמה".
עשית תיאטרון לפני הצבא?
"לא. זאת טבילת האש שלי. בת הזוג שלי, נועם, שאנחנו ביחד כבר כמעט שנה והכרנו פה בתיאטרון צה"ל, למדה ב'תלמה ילין' ובעקבותיה יוצא לי עכשיו לראות הצגות פה ושם. ראינו את 'אשכבה' של חנוך לוין. תמיד אהבתי אותו אבל אף פעם לא ראיתי הצגה שלו וזאת הייתה חוויה שיצאתי ממנה המום. זה היה בלי קשר למדיום, זאת הייתה אמנות טהורה. אז אולי אני פחות נמשך לתיאטרון אבל אי-אפשר לדעת מה יגיע. כשיש סיפור טוב וכתיבה טובה זה גדול מכל מדיום".
אז אתה לא רואה את עצמך עושה תפנית לתיאטרון בעקבות השירות.
"אני לא רוצה לשלול שום דבר אבל אני צמחתי לתוך אהבת הקולנוע. תיאטרון נראה לי מפחיד. יש משהו בקולנוע שאתה נותן את ההופעה שלך, סוגרים את יום הצילום וזה שם לנצח. מה שעשית - עשית וזה מאחוריך וכבר לא שלך. בתיאטרון אתה צריך בכל ערב להמציא את עצמך מחדש, גם בשביל הקהל שבא ושילם ולא אכפת לא שנתת כבר את הכול אתמול, לנגלה הקודמת של האנשים. וגם כדי שזה לא יהפוך להיות הרגל, נראה לי שזה מה שמפחיד אותי. שפתאום אני ארגיש שאני באיזה לופ".
ונעבור לשאלה שתלווה אותך כבר לנצח - אתה ונטלי פורטמן עדיין בקשר?
"לגמרי תלווה אותי לנצח! האמת שהיא בקשר בעיקר עם אימא שלי, היא דאגה והתעניינה אחרי 7 באוקטובר וגם ניחמה אותנו על סבא".
