סרט משונה, "פינק ליידי". בהתחלה הוא נראה כמו פילם נואר על רקע העולם החרדי בירושלים. בהמשך הוא מזכיר את סדרת סרטי הפורנו הרך "עמנואל" משנות ה-70, בכיכובה של השחקנית ההולנדית סילביה קריסטל כאשת דיפלומט צרפתי היוצאת למסע של גילוי מיני בבנגקוק; וישנן בו אף סצנות שמזכירות את "למות בעד תשוקה" של קן ראסל מ-1984, בעיקר אלה שבהן מעורבת הפנטזיה המינית אליה מתייחסת הכותרת. אם כל זה עובד, הרי זה בזכות עבודת הבימוי של ניר ברגמן ("הנה אנחנו"), הנוטל תסריט שאינו לגמרי מגובש וממוקד - מאת תגלית "חתונמי" מינדי ארליך - והופך אותו לסרט, כאמור, משונה. משונה ואפקטיבי.
"פינק ליידי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסרט מתמקד בזוג חרדי ולו שלושה ילדים. לייזר (אורי בלופרב), נחשב היה כעילוי בתורה אך הוא מעדיף לעבוד בנגריה. אשתו, בָתי (נור פיבק), עובדת במקווה. כאשר יום אחד נוחתת בתיבת הדואר שלהם מעטפה ובה תמונות המראות את לייזר בחברת גבר אחר, תמונות שצולמו בחשאי, מכחיש הבעל את תוכנן. הוא טוען שמדובר בפוטושופ ושמטרת התמונות היא סחיטה. חבורה אלימה של גברים הפורצת אל הבית ומכה אותו נמרצות מבהירה שעל בני הזוג להשיג את הכסף במהירות. בתי אינה משתכנעת מסיפורו של בעלה, ולא עובר זמן רב עד שהוא מודה: הוא אכן נמשך לגברים אחרים.
כבר צפינו בסרטים העוסקים בהומוסקסואליות בעולם החרדי. אחד מהם היה "עיניים פקוחות" (2009) המביא את סיפורם של בעל אטליז ועוזרו המנסים להסתיר את הקשר הרומנטי ביניהם. אבל התסריט של ארליך נע, בתבונה יש לציין, מסיפורו של לייזר שמנסה להתגבר על "היצר האסור", בין היתר דרך מפגשים עם רב שמדריך אותו, אל סיפורה של בתי שמסרבת להיות קורבן של הנסיבות ונאבקת לסייע לבעלה, גם במלחמה שלו בסחטנים. היא עצמה מתחילה לתהות האם החיים שהיא חיה בקהילתה הם אכן החיים שהיא רוצה לחיות. הזדמנות לבדוק זאת נקרית בדרכה כאשר בתי פוגשת את נטלי (גל מלכה), צעירה חילונית ו-וולגרית משהו שמגיעה אל המקווה. למה? הסיבה נותרת די לא משכנעת, אבל זה לא ממש משנה משום שבזכותה – וזו בעצם ההצדקה היחידה לנוכחותה של נטלי בסרט – בתי מתוודעת אל מיניותה ואל קסמה המשחרר של החברה החילונית.
אפשר להניח בזהירות שכבר עברנו את השלב, לפחות בקולנוע הישראלי, שבו החברה החרדית נשפטה ביחס לזו החילונית. אבל התסריט של "פינק ליידי" – ולא, הכוונה אינה לזן התפוח – מזהה דווקא בה את הבסיס לתהליך השחרור הנשי, הפיזי והתודעתי, שתחווה בתי. נדמה שהסרט חוטא באותה מציצנות כלפי החברה החרדית שהייתה נוכחת בקולנוע הישראלי בעבר הלא רחוק. כך, סצנה שבה מנסה בתי לפתות את לייזר כשהיא לבושה כאותה פינק ליידי מפתה בחוברות לעינוג עצמי פשוט מייצרת אי-נוחות. לא רק משום שהיא מציצנית – ראו! גם חרדים עושים, או לפחות מנסים לעשות, סקס – אלא משום שהיא הופכת את בתי ללא יותר מאשר גוף שנועד לפתות את הגבר, לענג את מבטו, ולגאול אותו מייצרו הרע. בתי עצמה נתפסת כמי שמממשת את הפנטזיות המיניות הכמוסות שלה, בדיוק כמו "צ'יינה בלו" בגילומה של קתלין טרנר, גיבורת סרטו הנ"ל של ראסל.
3 צפייה בגלריה
בתמונה: גבר וזקן. לא, לא הזקן שלו. מתוך "פינק ליידי"
(צילום: אייל אפרתי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"פינק ליידי" מכיל בתוכו פרטים מסיפורה האישי של ארליך, שאת בת דמותה בסרט אפשר לזהות באחותה הצעירה של בתי העומדת לפני חתונתה. פה, אגב, נעוצה אחת הבעיות של הסרט שפשוט מתפרש על פני יותר מדי סיפורים ודמויות, כך שסיפורה של האחות, שנישאת לאברך צעיר הסובל משפיכה מוקדמת, נדמה בעיקר כסרח-עודף שאינו מוסיף ואינו משליך על סיפורם של בני הזוג שניצב במרכז הסרט. גם דמות אימה של בתי (שרה פון שוורצה) מעוצבת כלא יותר מקלפטע חטטנית ושתלטנית, ובאופן משונה – על דמויות האב (שלו ושלה) הסרט כמעט ולא מרחיב. במילים אחרות, כשצופים בסרט הזה נראה כאילו מצד אחד הוא מטפח סטריאוטיפים של העולם החרדי שנראה היה כי הקולנוע הישראלי כבר שכח, ומצד שני – מנסה להציג אותו, בעיקר דרך דמותה של בתי, כפרובוקטיבי ואף נועז.
לזכות הבימוי של ברגמן (שזכה בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל טאלין) ייאמר שהוא נזהר שלא להפוך את הסצנות הפרובוקטיביות למופרכות יתר על המידה. יש משהו מדויק בסרט, שבכל פעם שנראה שהוא גולש אל מחוזות הקינקיות – הוא מקפיד לעצור. כתוצאה, הסרט נע בין סצנות שיש בהן משהו אבסורדי ואף מופרך, וסצנות שמתמקדות בכאב האמיתי שחווים בני הזוג, כאשר בתי מתוארת כמי שמנסה לעזור לבעלה להתמודד עם יצרו (ולא בטוח שזו אכן עזרה), וכמי שמסרבת כאמור להפוך לקורבן. זהו לא עוד סרט שבו האישה, שסודו של בעלה נחשף סופסוף בפניה, יושבת ומבכה על "מר גורלה", וסופו המפתיע, לפחות אותי, מגיע ממקום של קבלה והשלמה.
שבחים מגיעים לנור פיבק שמגלמת את תפקידה התובעני יותר של בתי. לעומת זאת, פחות התרשמתי מדמותו של לייזר, ולא משום הופעתו האנמית משהו של בלופרב. התסריט כמעט לא מעניק לדמות הזו עומק, ונדמה כאילו כל מה שהיא חשה – היא פשוט אומרת ישירות. התקשיתי להאמין שדמותו אכן חווה איזשהו משבר כאשר היא מתקשה בטיפולי ההמרה שלה, והתנועה של התסריט בינו ובין בתי יוצרת איזשהו חוסר איזון בין דמותה המעניינת יותר ובין דמותו שנותרת חיוורת. עדיין, צופי הסרטים הישראליים אוהבים את העולם החרדי, ע"ע "בחורים טובים 1+2" - כך שסביר להניח, או לפחות אפשר לקוות, שגורל הסרט מאת כוכבת "חתונה ממבט ראשון", כפי שמקפידה להדגיש כרזת הסרט, לא בהכרח יהיה שונה.
