דג מחוץ למים הוא מאפיין שמשולב בדרך בקומדיות, ובדרך כלל אנחנו פוגשים בהן דג אחד. "מגרש הרוסים", מותחן שמתרחש בישראל של שנות ה-90 ושני הפרקים הראשונים שלו עלו אמש (ב') בכאן 11, משלבת שני דגים כאלה. הראשון הוא הבלש המיוסר, יהודה (יעקב זדה-דניאל, מושלם בכל תפקיד), חוקר ימ"ר שמנסה לפצח מקרה רצח של אשה ממוצא רוסי שמספר נחרט על מצחה. מנגד ישנו אנדריי (אנטולי בליי, שעלה לארץ קצת אחרי הפלישה של רוסיה לאוקראינה) - גבר רוסי שבנו מואשם ברציחות דומות בברית המועצות, והוא מגיע לארץ כדי ללכוד את האשם האמיתי ולהציל את בנו מעונש מוות. יהודה, גבר דתי, מנסה לפלס את דרכו בין יוצאי רוסיה שהוא פוגש בדרך מבלי להבין את השפה או התרבות, ואנדריי מנסה לשחות בישראליות שמנוגדת לו מכל בחינה.
מתוך "מגרש הרוסים"
(באדיבות - כאן 11, אנדמול שיין ישראל)
גם השם, "מגרש הרוסים", שיצרו יבגני רומן ודימה מלינסקי, מכיל בתוכו סוג של כפל-משמעות. "מגרש הרוסים" הוא המתחם בו ממוקמת משטרת ירושלים, והרציחות מתקיימות בגבולות הבועה של העלייה הרוסית משנות ה-90. רומן ומלינסקי הם נציגי העלייה הזאת, וההיכרות האישית שלהם עם החומר ניכרת בכל פרט ב"מגרש הרוסים". זה לא אומר שהדמויות הרוסיות ניצלות מכל הסטריאוטיפים המוכרים, אבל הן מצליחות בכל זאת לייצר עומק כלשהו, מספיק כדי להכניס את הצופה לסיפור.
2 צפייה בגלריה
חומקת ממלכודת הקלישאות ככל שהיא מתקדמת. מתוך "מגרש הרוסים"
(צילום: באדיבות - כאן 11, אנדמול שיין ישראל)
גם דמותו של יהודה, בעיקר סיפור הרקע שלו, לא חף מקלישאות – הוא גרוש, מנסה ליצור קשר עם הבת המתבגרת שלו (שגם אובחנה כחולת סרטן, נוסף לכל!) ונוטרת לו על הפרידה. ברקע שלו יש – איך לא – פדיחה מקצועית שמעיבה על תהליכי קבלת ההחלטות שלו. ובכל זאת הוא פועל כנגד כל ההוראות של הבוס שלו (אלון נוימן), שהוא מצידו הקלישאה המוכרת (והבלתי-הגיונית) של מפקד משטרה שכל מה שהוא רוצה זה לסגור את התיק, אפילו אם ברור שהם עוצרים את האדם הלא-נכון מסיבות פוליטיות ותדמיתיות. לזכותה של "מגרש הרוסים" ייאמר שככל שהפרקים מתקדמים (סופקו שלושה פרקים לביקורת) היכולת של יהודה ואנדריי להימלט ממלכודות הקלישאה האלו הולכת ומשתפרת, ו"מגרש הרוסים" הופכת לפחות צפויה.
יש הרבה מה לומר על היחסים בין ישראל וברית המועצות של שנות ה-90, וחלק מזה מעניין דווקא בהתחשב ביחסים המורכבים הנוכחיים בין ישראל לרוסיה של היום, אבל רומן ומלינסקי בחרו להשאיר במוקד את האקשן והמתח, ואת התקופתיות הם השאירו לשחזור מדויק של העשור ההוא (היוש טלכרדים). בזכות הבחירה הזאת העלילה שומרת על התקדמות אחידה, גם אם איטית מעט, והתעלומה הולכת ונפרמת לאיטה. יהודה מתקדם א-לה "בלש אמיתי" – גם אם לפעמים הודות לצירופי מקרים אלוהיים, במקרה שלו – כשהוא נעזר באשה אחרת, מאשה (לנה פרייפלד), שעלתה לארץ בשנות ה-70 והקשר שלה לרציחות עדיין לא ברור.
2 צפייה בגלריה
האקשן והמתח נשארים במוקד. מתוך "מגרש הרוסים"
(צילום: באדיבות - כאן 11, אנדמול שיין ישראל)
יש טעם זר ואחר ב"מגרש הרוסים". האפרוריות המדכאת והגשומה שלה (הסדרה צולמה בכוונה בחורף הישראלי, מסתבר שפעם זה היה דבר), והניחוח הניינטיזי שלה בהחלט מעביר את הצופה לאטמוספירה אחרת. המותחן הבלשי אולי שחוק מעט אבל עובד, המשחק מצוין של כל הנוגעים בדבר (בייחוד זדה-דניאל, שהרמת גבות אחת שלו או קימוט של המצח משגרים אל הצופה קשת של רגשות), והחיכוכים בין התרבויות – הישראלית והרוסית – מדברים אל הצופה הישראלי ומעניקים לדרמה ייחוד שמציל אותה משאול הגנריות של הז'אנר, והופכים אותה לראויה לצפייה.
