במרץ 2023 התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט "אמריקנה" כחלק מפסטיבל הקולנוע SXSW שבאוסטין, טקסס. עם צוות שחקנים נוצץ שכולל את סידני סוויני, שותפה הקרוב מהסדרה "אופוריה" אריק דיין, פול וולטר האוזר, זאהן מקלרנון, סיימון רקס, המוזיקאית הלסי ואחרים, ועם הייפ של קומדיית פשע אלימה מהסוג של האחים כהן וטרנטינו, המערבון המודרני של הבמאי טוני טוסט סומן כאחד מלהיטי הקולנוע העצמאי הבולטים של השנה שרק מחכה להתפוצץ על המסכים. אלא שאז החברה שמימנה את ההפקה פשטה רגל במפתיע והסרט נגנז, במקביל להליכים משפטיים סבוכים. שנה שלמה עברה עד שאולפני ליונסגייט לקחו סיכון ורכשו את זכויות ההפצה במרץ 2024, אולם משום מה השהו את יציאתו עד לרגע הנכון מבחינתם - אוגוסט 2025. אלא שאז המזל הרע המשיך כשרגע לפני העלייה לאקרנים, הפרסומת של אמריקן איגל צצה וסחפה את כל תשומת הלב לסוויני והג'ינס שלה, ושמה בצל את "אמריקנה".
"אמריקנה" – טריילר
(צילום: באדיבות Lionsgate Movies)
"כולם רוצים לעקוץ את סידני בגלל הסיפור הזה, ומכיוון שזה הסרט הראשון שלה שיוצא לאקרנים מאז שידור הפרסומת, הוא נקלע לשטח האש", אומר טוסט שפגש את סוויני באירוע ההשקה של "אמריקנה" בלוס אנג'לס, שם נרשמה ההופעה הפומבית הראשונה שלה מאז שערוריית הג'ינס המדוברת. "חלק מהמבקרים אפילו התייחסו לפרשה בכתיבתם על הסרט, מה שמורה על כך שהם לא יכתבו עליו בחיבה. אני לא חושב שזה יפגע בסרט בטווח הארוך, אבל יש קצת הרגשת החמצה". ואכן, פרשת הג'ינס וכל נספחי השיח התרבותי-פוליטי בנוגע אליה בגלל משחק המילים שרומז להרכב הגנטי העילאי של השחקנית הלוהטת, היא עוד אחד מהמכשולים שעומדים בדרכו של המערבון המודרני למפגש עם הקהל. וחבל, כי מדובר באחת מקומדיות הפשע החכמות והמושחזות של השנים האחרונות.
עלילת "אמריקנה" מתחוללת באזורי הספר של דרום דקוטה ו-וואיומינג, ובמרכזה שוד של פריט אספנות נדיר - חליפת רוחות של השבט האינדיאני לאקוטה. העבריין האלים (דיין), אשתו (הלסי) וגם בנה הילד שמאמין באמת ובתמים שהוא גלגול של הצ'יף האגדי "הדוב היושב" (גאווין מדוקס ברגמן) שואפים לשים ידם על השלל רב הערך, כל אחד מסיבותיו. כך גם סוחר העתיקות שהזמין את השוד מלכתחילה (רקס), וגם כנופיית אינדיאנים שנאבקים על שימור מורשתם. בין לבין, מלצרית מגמגמת עם שאיפות מוזיקליות (סוויני) וגבר רך לבב ותמים שמתאהב בה (האוזר), מוצאים עצמם נשאבים לתסבוכת הזאת שהולכת ומתסחררת לכיוונים לא צפויים ורוויי אלימות, וגם הומור ציני שנון, וכל זאת על רקע מלחמות התרבות ופוליטיקת הזהויות האמריקנית שנמצאת תחת זכוכית מגדלת - וסכין קצבים, המקנים לה אופי של סאטירה מושחזת ומבדרת ביותר.
"אני לא חושב שיש לי תובנות גדולות על סוגיות חברתיות", אומר טוסט שאינו מתכחש להיבטים החברתיים והפוליטיים של "אמריקנה", אך מבהיר כי אינו מתיימר להביע דעה מובהקת עליהם על המסך. "יש פה חקירה של תודעה חברתית עכשווית דרך חזרה לסגנון המערבונים של קאובויים נגד אינדיאנים, אבל בלי לרדד את הדמויות של האינדיאנים כסמלים. אני לא רוצה לעשות סרטים שילדים רואים עם גיבורים נשגבים. יש אנשים שיוצרים היפ-הופ מתוך המניעים הפוליטיים שלהם, אבל בשבילי הרעיונות עוברים דרך הפריזמה של המערבון, עם תוספות מפתיעות שמעניקות לו טעם שונה ומרעננות אותו. זה מאפשר לך להימנע מהמובן מאליו ולהביא ערך מוסף שקולנוען משנות ה-50 לא היה משלב".
מאז הבכורה של "אמריקנה" ועד ליציאתו שנתיים וחצי אחרי, עברה ארצות הברית טלטלה פוליטית עם שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן. מלחמת התרבות האמריקנית הוכרעה לכאורה והשלטונות פועלים לניפוץ בועת ה-WOKE הפרוגרסיבי, ולבטל את השיח על פוליטיקת הזהויות וההיסטוריה האפלה של האומה, תוך החזרת האדם הלבן והדומיננטי למרכז הבמה. למרות התהפוכות במרחב הציבורי, טוסט לא בטוח אם תפיסת הקהל את יצירתו תשתנה לטובה או לרעה. במפגש לקראת הקרנת הסרט בפסטיבל לייטהאוס בניו ג'רזי ביוני האחרון - הראשונה מאז הבכורה ב-SXSW, הביע הבמאי סקרנות לגבי תגובות הקהל. "זו סביבה שונה כרגע", הוא אומר. "אני מתאר לעצמי שהסרט לא יתקבל באופן שונה כי למרות שהוא מביא נקודת מבט של התקופה הנוכחית, האסתטיקה והעלילה נמצאים מחוץ לזמן. זה תוכנן כך באופן מכוון. המטרה העיקרית שלי הייתה ליצור מערבון כהשוואה בין המערב הישן למערב המודרני. לא ניסיתי להביע דעה בנוגע למצב הפוליטי. אני מקווה שלמרות שהפרספקטיבה השתנתה קצת, אנשים יחוו את הסרט באותו אופן".
"הדברים שאני רוצה לעשות לקוחים מתרבות הווייט טראש שגדלתי עליה"
סיפורו של טוסט, אשר חגג הקיץ יום הולדת 50, הוא פתלתל, יוצא דופן ומפתיע בנוף ההוליוודי. הוא נולד בעיר ספרינגפילד שבמיזורי לאם חד-הורית, ולאב ביולוגי שמעולם לא הכיר. אימו התחתנה עם שוטר והם עברו לגור במדינת וושינגטון. אחרי שאביו החורג נאלץ לפרוש מהמשטרה ("בנסיבות חשודות שמעולם לא הוסברו לי", מעיר טוסט), המשפחה עברה לגור בקרוון סמוך לעיר כורים זעירה בשם קאמברלנד, הנמצאת על הגבול עם שמורת אינדיאנים. אחרי התיכון חזר לאזור האוזרקס שבמיזורי והתחיל ללמוד בקולג' הקהילתי המקומי. הוא גילה חיבה מיוחדת לכתיבת שירים דווקא, ויישם זאת במסלול אקדמי באוניברסיטת ארקנסו. עם סיום התואר והתמקצעותו כמשורר, הגיעה הזדמנות להצטרף לתוכנית לימודי תואר שלישי באוניברסיטת דיוק היוקרתית שבצפון קרוליינה ולהשתלב בסגל המרצים, בניגוד לסיכויים.
"הכול באקדמיה זה עניין של סטטוס", הוא קובע ונזכר כיצד דיווח לאחד מהפרופסורים שהוא בוגר קולג' קהילתי נוצרי במיזורי, ומאז זכה להתעלמות קרירה מצדו. "הוא הביט עליי לרגע, הסתובב והלך לצד השני של החדר. לא היה לו שום עניין לדבר". משהשלים את הדוקטורט, ונישא לאשתו האקדמאית ואם ילדיו, הוא מצא את עצמו נשאב דווקא לקולנוע. לימד את עצמו תסריטאות ובימוי ללא השכלה רשמית בתחום ועבר עם משפחתו ללוס אנג'לס. טוסט הצליח להשתלב בהוליווד דרך העשייה הטלוויזיונית ככותב ובמאי הסדרות "לונגמייר" (2012), "נידונים" (2017) ו"האימה" (2018). הוא גם הופקד כתסריטאי ראשי של העונה השנייה של סדרת הפשע הקומית "פוקר פייס", בכיכובה של נטשה ליון ובהפקת ראיין ג'ונסון ושותפו הישראלי רם ברגמן. במקביל הוא השיק מנוי Substack פופולרי שבו הוא משתף תובנות על כתיבת תסריט. עם זאת, הניסיון הראשון שלו כקולנוען הגיע רק ב-2022 עת התחילו צילומי "אמריקנה" והוא בן 47.
4 צפייה בגלריה
"באקדמיה הכול זה עניין של סטטוס". טוני טוסט
(צילום: Ed Shin, Lighthouse International Film Festival)
"גיליתי שהרקע שלי משתלב טוב מאוד בתעשיית הקולנוע", הוא אומר. "בהתחשב בעובדה שאני משורר ושיש לי דוקטורט, קורות החיים שלי יחודיים ובמובן מסוים הפכתי להיות המועמד הטבעי לסיפורים שמתחוללים בעולם של הצווארון הכחול באמריקה. במקביל אני מביא איתי מטען לירי שהוא אולי יומרני, תלוי במתבונן. עבדתי לאורך רוב הקריירה כגרסה של העולם הזה ואני די שמח על כך. הדברים שאני רוצה לעשות לקוחים מהתרבות של הצווארון הכחול, אפשר להגיד ווייט טראש, שגדלתי עליה ואני מנסה להביא ממנה בעת הנוכחית", הוא מסביר.
"אני עושה את זה בחיבה, אבל בדרך חכמה יותר. גרסה יותר מלאת נשמה מהמצופה. להיות מכתב אהבה לדברים האלה, כמו למשל סרטי קלינט איסטווד, מוזיקת קאנטרי, היאבקות וסדרות ישנות על המערב הפרוע. זה חלק מהמורשת התרבותית שלי. יש המון אנשים כמוני, אבל לא כאלה שעושים סרטים. רוב הקולנוענים באים מרקע יותר אמיד. זה לא עניין בלעדי, אבל יש כאן דעה קדומה. אבל הרקע שלי נותן לי זהות, וכל עוד אני מצליח לעורר עניין אצל אנשים ולבדר אותם, אנשים בתעשייה רוצים לפגוש אותי וזה לא משנה מאיזה רקע הם באים. הם רוצים לספר סיפור מסוים וזה בדרך כלל מתאים למטען שאני מביא שהוא די יוצא דופן".
זה נשמע העדפה מתקנת מהסוג של DEI (עקרון "הגיוון, שוויון והכלה" המזוהה עם הליברלים האמריקנים) אבל מהצד השמרני של גבר לבן מרקע של צווארון כחול.
"גיוון זה דבר נהדר, במיוחד בתעשייה הזאת. אבל במקרה הזה מדובר בגיוון של מעמדות חברתיים שהוא הרבה פחות ברור וקשה לזהות אותו. אם היה קצת יותר גיוון מעמדי, זה היה מוביל ליותר גיוון מסוגים אחרים. לאנשים מסביבות גיאוגרפיות שונות, רקעים ומורשות תרבותיות יש סיפורים לספר וגם כישורים ראויים, אבל כדי לחדור לתעשייה אתה זקוק לתשתית כלכלית מספקת וגם, אם להיות כנים, לנפוטיזם. אם אין לך את הקשרים האישיים או אם אתה לא מגיע מתוך הקבוצות האמידות הללו, קשה מאוד להשתלב. אז זה מאוד מרענן למצוא מישהו שיש לו ניסיון אבל גם מגיע מרקע שונה. וזה רק מיטיב עם התעשייה באופן כללי".
הסגנון של "אמריקנה" יהדהד את הקולנוע של האחים כהן וקוונטין טרנטינו יותר מאשר את המערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, רוברט אלדריץ' והווארד הוקס (עליו מכריז טוסט כמקור ההשראה הגדול ביותר). עם זאת, הוא מדגיש כי ההשראה הגדולה ביותר לסרט היא הרקע האישי שלו: "ההשפעות של טרנטינו והאחים כהן די ברורות למרות שאין מדובר במחווה להם. אני פשוט אוהב את העבודה שלהם וזה השתלב בסרט. מה שמבדיל בינינו הוא שלמרות שאיני ממדינת דרום דקוטה, גדלתי באותו עולם של מדינות צווארון כחול בטבורה של ארצות הברית. גדלתי בקרוואן בסמוך לשמורת אינדיאנים, כך שבתוך הסוגיות והשאלות הללו יש אלמנטים מהחיים האמיתיים שלי. אני מקווה שזה מונע מהסרט להיתפס כחיקוי זול".
4 צפייה בגלריה
"מניע שיח על ניכוס תרבותי". מתוך "אמריקנה"
(צילום: Ursula Coyote courtesy of Lionsgate)
אחת ההברקות המקוריות בעלילת "אמריקנה" הוא השילוב של התרבות הילידית של האינדיאנים והמאבק של בני הדור הנוכחי לשימור מורשתם, מנקודת מבט שגובלת באבסורד. כך למשל במקרה של הילד שמאמין בכל מעודו שהוא הגלגול העכשווי של "הדוב היושב", למרות היותו לבן, תכול עיניים ובלונדיני. הוא גם מאמץ את ההתנהגות, הלבוש והמסורות של אבות אבותיו המדומיינים. כך גם במקרה של חליפת הרוחות: פריטי לבוש כאלה נוצרו במציאות, וביטאו אמונה בתרחיש לא מקובל לפיו ישוע ישוב מן המתים, כדי להשמיד את הגזע הלבן. "זה פריט לבוש הייפר-אמריקני שנתקע לי בראש מאז שקראתי עליו", הוא מסביר, "ברור שזה מניע שיח על ניכוס תרבותי".
ניכוס תרבותי הוא משהו שמנוגד בתכליתו לרעיונות ה-WOKE. "אמריקנה" לא עושה חסד עם גברים לבנים, אבל מתריס נגד הפוליטיקלי קורקט באופן כללי. אתה חושב שזה אולי פגע בסרט?
"האבחנה הזאת מוצדקת כנראה. הבכורה הייתה מעבר לכל הציפיות שלי, אבל לפניה היו אנשים מהתעשייה שראו את הסרט וטענו שהוא יכול לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח, בגלל שהסוף לא מפיח תקווה. יכול להיות שהם גם הרגישו שההומור היה נמוך מדי, ושהסרט לא עומד בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל חלק מהדמויות מדברות כמו אנשים שאני מכיר כל חיי, ואף אחד לא אומר שזה בעייתי. הצופים צריכים לראות איך הם מרגישים כלפי הדמויות והעלילה, אבל בעיניי באופן כללי יש מחסור בסיפורים שעוסקים באוכלוסיות הללו, שלא מתוך עוני או פורנוגרפיה של טראומה".
אתה מרגיש שדרך היצירה שלך אתה עושה חסד עם האנשים השקופים הללו שגדלת איתם?
"רוב הבמאים יעדיפו לעשות סרט שמתחולל בקנטאקי אם הסיפור הוא על כמה זה נורא לגור בקנטאקי ואיך אנשים שם משתמשים בסמים ומחזיקים בדעות נוראות ורדודות. אין קומדיות או דרמות רומנטיות שמתרחשות בקנטאקי - כך הם מטגנים לאנשים את המוח. ליותר מדי אנשים בהוליווד יש מנטליות של תלמידי חטיבת ביניים מתנשאים, והיא די מקובלת בתעשייה. יש פה עיוורון - והיעדר הגיוון המעמדי בתעשייה גורם לכך שיש כמה שטחים מתים בתודעתם ואז הם מופתעים כשסדרות כמו 'ילוסטון' או אפילו 'פוקר פייס' הופכות ללהיטי ענק, למרות שהן לא עונות על כל הסעיפים של מה שנתפס כיוקרתי".
לפי טוסט, אפשר לזהות את אותה המגמה גם בסיפור ההצלחה של סידני סוויני, שכמוהו גדלה בחלקים השמרניים של מדינת וושינגטון - הכי רחוק מהמרכז התרבותי של העיר סיאטל. על רקע אדוות שערוריית הפרסומת של אמריקן איגל, נחשף כי היא נרשמה בעבר כחברת המפלגה הרפובליקנית וזו אימצה אותה לחיקה התדמיתי, לא בהכרח בהסכמתה. אפילו טראמפ הביע את הערכתו לשחקנית בת ה-27 על רקע החשיפה המפתיעה וכתב בחשבון הרשת החברתית שלו: "לסידני סוויני, רפובליקנית רשומה, יש את הפרסומת הלוהטת ביותר. עבור אמריקן איגל, והג'ינסים שלהם אוזלים מהמדפים. לכי תראי להם, סידני סוויני". מן הסתם, השיוך המפלגתי שלה, גם אם לא מוצהר, עומד מול הרוב המוחלט בתעשיית הקולנוע המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית. "זה פוגע בה בתעשייה לדעתי", קובע טוסט.
4 צפייה בגלריה
"הסיפור שלה לא כל כך שונה משל איסטווד". סידני סוויני בפרימיירה של "אמריקנה"
(צילום: Jon Kopaloff courtesy of Lionsgate)
"מדובר במועדון חברים סגור עם אנשים שבאים מרקע דומה, והם מקפידים על כללים של איך לדבר, איך להתלבש ואיך להתנהג לפי תבניות ברורות בתוך העולם התרבותי. והיא לעומת זאת באה מבחוץ, וככל שאני מתרשם, אין לה שום עניין לשחק את המשחק הזה. לדעתי, בטווח הארוך זה יעזור לה לקריירה. אני קורא את הביוגרפיה של קלינט איסטווד עכשיו. אין לי מושג אם לסידני יש שאיפות כבמאית, ולא אופתע אם יש לה, אבל הסיפור שלה לא כל כך שונה משלו. בחוויה שלו יש מידה מסוימת של חוסר אמון או אי-נוחות מצד אנשי הוליווד כי היא לא נענית לחוקים הלא-רשמיים שלהם. זה הופך אותה למטרה בתוך התעשייה. אבל מצד שני זה מעורר אהדה גדולה על ידי קהלים רחבים יותר".
איך התרשמת שהיא מתמודדת עם כל הבלגן הזה?
"לא ראיתי אותה מאז הצילומים, אבל היא הגיעה לפרמיירה, וככל שאני יכולתי להתרשם, היא ממש לא מתרגשת מלהיות במרכז הסערה התקשורתית. היא ממשיכה בשלה ואני מאמין לה. היא לא מרגישה מזויפת. יש לה ראש רציני על הכתפיים והיא יודעת שכל הסיטואציה המוזרה והרגעית הזאת לא באמת נוגעת לה אישית. היא נוהגת בחוכמה בנוגע לזה. היא אפילו משתמשת בזה כדי לעזור לבניית הקריירה שלה, שלדעתי תהיה ארוכה מאוד. היא נשענת על הכישרון והפרופיל האישי שלה, אבל גם מתעלמת מרעשי הרקע ומתנהלת בגישה של אשת עסקים. אני לא דואג לה בכלל. יש אנשים שעבדתי איתם ואני יכול להיות מודאג לגביהם. באופן כללי אמנים יכולים להיות בני אדם שבריריים, אבל סידני היא מהאנשים האחרונים שהייתי חושש לגורלם".
כמתבונן מהצד, מה דעתך האישית על כל הפרשה?
"לא צפיתי בפרסומת, ולא טרחתי להשקיע זמן כי זה ממש לא מעניין. אם לא היה את הפרסומת הזאת, אז היה איזה עניין אחר. משום מה, בין תרבות, טכנולוגיה והשיח הפוליטי, יש תמיד אירוע שנוי במחלוקת שאנשים מדברים עליו באופן פוליטי, כמו הפרסומת הזאת, למרות שאין לה שום משמעות בנוגע להיבטים קיומיים של מישהו, גישה למשאבים, או לכוח, או סוגיות של צדק ואי-צדק. אלו הנושאים שבתוך המרחב הפוליטי, אבל השיח הפוליטי נשאב להשתייכויות שבטיות. אנשים מדברים על בולשיט מזדמן בתוך מערכת סגורה ברשת, כשחלקיק קטן מהציבור מתעסק בו, ואז האלגוריתם מפיץ אותו במשך כמה ימים עד שתאריך התפוגה מגיע והשיח עובר לסערה הבאה. שום דבר לא משתנה או מתפתח בדרך. אנחנו לא זוכים במשהו וגם לא מאבדים דבר, מלבד תשומת לב כזו או אחרת ברשת. זה מטומטם. פשוט דרך מטומטמת שמחריבה את הדיון בסוגיות רציניות בפוליטיקה, ובתפקיד של התרבות והאמנות בחייהם של אנשים".
למרות כל ביש המזל שעבר על "אמריקנה", טוסט מרגיש בר מזל במיוחד שמלכתחילה זכה בשירותיה של סוויני בתפקיד ראשי כשהייתה שחקנית צעירה בת 24, אחרי ההופעה ב"אופוריה" ולפני הפריצה המטאורית ככוכבת הקולנוע הלוהטת בהוליווד. הוא מעיד שלמרות מעמדה הנוכחי, ההיכרות האישית שלו איתה על סט הצילומים הייתה נעימה ויעילה. "היא הייתה מאוד מיושבת בדעתה, שפויה ומקצועית. תמיד הגיעה בזמן לצילומים. היא הייתה סבבה עם הצוות, בלי להתנשא מעליהם. לא היו דרמות. כשחקנית היא הגיעה מוכנה לעבודה מהרגע הראשון, והיא פתוחה מאוד להוראות בימוי והתאמות חדשות. היא מאוד קולית. למרות שהיא אישה מאוד אטרקטיבית, על סט הצילומים היא מתנהגת כמו נערה מעיירה קטנה שמחוברת לשטח ולא ככוכבנית הוליוודית. אני לא חושב שמשהו השתנה בה מאז. לדעתי כלום, אבל בזמנו לא הייתי יכול להעלות על דעתי שהיא תהייה כזו כוכבת על בהוליווד".
איך היית משווה את העבודה איתה לחוויה שלך עם ליון שמככבת ב"פוקר פייס"?
"סידני ונטשה הן שחקניות עם פרסונה, ולא אהיה מופתע אם בעוד 30 שנה מעכשיו הן ייתפסו כאייקונים תרבותיים של התקופה שלנו. אבל הפרסונות שלהן שונות. סידני היא יותר כמו זיקית בעוד שנטשה פיתחה לעצמה תדמית של חוכמת רחוב מהסוג של הוליווד בשנות ה-70. מאחורי הקלעים הן מילאו תפקידים שונים לחלוטין. סידני היא חלק מאנסמבל והיא הייתה נרגשת לעשות משהו שונה, בעוד ש'פוקר פייס' נבנתה כולה סביב נטשה. היצירתיות, החזון והאישיות שלה היו במרכז הסדרה, והיא לא רק כיכבה בה אלא גם ביימה חלק מהפרקים, והייתה תסריטאית-שותפה בפרק אחד, והיא גם מפיקה אחראית עם קול חזק. אני מאוד סקרן לראות מה סידני תעשה כמפיקה בעתיד. אני משער שהיא תהיה מחושבת, מפוכחת ואסטרטגית, בעוד שהניסיון שלי עם נטשה הוא שהיא פועלת מהבטן".
