אם לשפוט על פי היח"צ והבאזז המהונדס, "מואנה" נראה כמו סרט שבו דיסני הרימו ידיים. לא במובן שמישהו בטוח שיהיה כישלון קופתי: על פי התקדים של "לילו וסטיץ'" החלבי מאשתקד, יש סיכוי סביר שהוא יהיה אפילו הסרט הכי מצליח של השנה בקופות. אבל נגמרו הימים שדיסני יצאו עם חידושי הלייב-אקשן שלהם לקמפיין פרסומי חודשים ארוכים מראש - תוך פמפום הסלבס המדבבים שנשלחים לראיונות מפנקים בכל תוכנית לייט-נייט - בניסיון לייצר "אירוע קולנועי". הסרט הזה הוא עוד יום במשרד. ההורים והילדים יבואו, ההייטרים יקטרו, ובעלי המניות של תאגיד העכבר יהנהנו בסיפוק מול הדו"חות בסוף השנה.
"מואנה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
הפורמט ידוע ומרגיז, ובכל זאת צריך לומר בקול: בדיוק כמו "בת הים הקטנה", "מלך האריות", "אלאדין" ו"היפה והחיה" - מדובר בסרט קופי-פייסט. אותו סיפור, אותן דמויות, אותם שירים עם אותם גגים בתוכם, אותן תלבושות בדיוק. זו הצגה בברודוויי שמשחזרת סרט אנימציה אהוב, רק בסרט. התואר "לייב-אקשן" נכון חלקית כי לצד הדמויות המצולמות, כמעט כל מה שרואים הוא באנימציה קצת אחרת - כלומר יצורים ונופים דיגיטליים ב-CGI (באמת, כמה קשה זה לצלם פאקינג ים? למה אני צריך לראות כל כך הרבה סירות וגלים ממוחשבים? לדיסני אין טלפון של נגר?).
"מואנה", באופן מאוד ברור, הוא מוצר נלווה. ניסיון לגרום לכם ולילדים שלכם לקנות ארבעה כרטיסים נוספים לסרט שכבר ראיתם. ובניגוד לכל החידושים הקודמים לעיל - הוא מגיע עם שני מטענים שליליים נוספים. הראשון הוא טווח הזמן, והחוצפה. "מואנה", נזכיר, הוא כולה בן עשור. לא עומדת לו אפילו זכות הקיום הבסיסית בחידושי דיסני: "הורים שגדלו על המקורי בניינטיז יקחו את הילדים לראות על מה המהומה ויתרגשו וישירו בעצמם". דיסני היא מפעל נוסטלגיה - וכאן פשוט ויתרו על הנוסטלגיה. הילדים שגדלו עליו נמצאים עכשיו בתיכון, מקסימום בצבא. בונים עליהם שיקחו לסרט את האחיינים שלהם?
המטען השלילי השני הוא דה רוק/דוויין ג'ונסון. קודם כל, כי הסנטימנט בהוליווד הוא שהסיבה היחידה שדיסני נאותו לחדש דווקא את "מואנה" - כלומר, חוץ מכסף - היא שהשרירן/שחקן/משפיען ממש נדנד להם שצריך להציל את הקריירה שלו. זו הסיבה שהסרט נכנס למסלול החידוש המהיר ולא, נניח, "לשבור את הקרח" שהיה להיט גדול ממנו. ודה רוק של 2026 הוא לא דה רוק של 2022: הוא כבר מחזיק תחת כנפיו כמה כישלונות קופתיים, נכנס לסכסוכי רשתות מטופשים, ופורמט ה"נשים אותו עוד פעם בג'ונגל בסרט ילדים, זה יצליח בטוח" כבר יותר פעמים מפספס מפוגע.
מים בסלע, סלע במים. דוויין ג'ונסון, מתוך "מואנה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ואחרי שמנינו את כל נורות האזהרה, נעדכן ש"מואנה" של 2026 נכנס בלי הרבה שאר-רוח לקטגוריית "לא נורא, תחת הנסיבות". בניגוד ל"בת הים הקטנה" ו"מלך האריות" שהיו קטסטרופה בכל מובן, מליהוק ועד אפקטים שגרמו לחיות וליצורים השונים להיראות חסרי נשמה עם עיניים מתות (פלוס שערוריות ליהוק, זוכרים את "בת הים השחורה?"), "מואנה" מרוויח לפחות ממצרך נדיר מאוד בחידושי דיסני: בני אדם. בסוף, הסיפור במרכזו הוא על הנסיכה הפולינזית מואנה (בגילום השחקנית האוסטרלית קתרין לגאיה, לא רעה בכלל) שצריכה להציל את הכפר שלה ואת האוקיינוס ויוצאת למסע לים כדי להחזיר לאלת הימים את "הלב" שלה. אך רוב הסצנות החשובות של מואנה הן מול - איך קוראים לזה - שחקנים. טוב, ויש גם תרנגול דיגיטלי מעצבן.
נראה שעל הסרט השתלט יצירתית בכוח המלחין האדיר לין מנואל מירנדה, שהביא לכס הבמאי את חברו מהתיאטרון תומאס קייל - מי שביים לו בברודוויי את האופוס שלו, "המילטון". שניהם מזכירים משהו שדיסני שוכחים לעיתים בחידושים שלהם: בסוף, מדובר במיוזיקל. סרטי ילדים שהשיאים הרגשיים והקומיים שלהם הם בשירים המרגשים, ובאינטרקציות בין השחקנים. ואת זה קייל הטירון עושה לא רע בכלל, גם אם לא מדובר כאן ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף". ובעיקר, ל"מואנה" יש שירים מצוינים. נכון, הביצוע וההעמדה שלהם הם קופי-פייסט ברמת השוט ממש מהמקור ב-2016. ובכל זאת האפקט של מואנה שרה מול גלי הים (How Far I'll Go) או רוקדת מול דה רוק שעדיין מזייף קלות (You're Welcome, עשור זה לא מספיק כדי ללכת לשיעורי פיתוח קול, רוקי?) - נותר בעינו.
כריס פי. בייקון. מתוך "מואנה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
חוץ מזה, הסרט מרוויח מהזרעים שטמן המקור, שהוא לא במקרה אחד הסרטים האהובים של דיסני, בעיקר על בנות. "מואנה" תמיד בלט לטובה מול ההרפתקאות הנשיות האחרות של אימפריית העכבר, שהתבססו על אגדות אירופאיות שבהן הדילמה המרכזית היא עם מי תתחתן הנסיכה ובאילו תנאים. בהיותו מבוסס על אגדה פולינזית, הוא מציע מסע מופשט יותר, סמלי יותר (אני טוען כבר עשור, ואין לי הוכחות לכך כבודו, שלסרטי האנימציה של מיאזאקי ובמיוחד ל"המסע המופלא" הייתה השפעה עצומה עליו), של מי שמתבגרת דרך יחסה מול הטבע/החברה/האלים. ויש בכך גם חיסרון - שממנו סבל הסרט המקורי וגם הנוכחי - והוא ה"בטן" בעלילה בחלקה השני, כשיש תחושה שהתסריטאים לא ממש פיצחו איך להמשיך ולהגביר את ההרפתקה שלה אחרי נקודת האמצע. אבל לא נורא, זה לא באמת הכשיל את הסרט המקורי, וספק אם מומחי התסריטאות בני ה-8 לצדכם יתלוננו על כך.
ודבר נוסף שמוסיף לו לב: מערכת היחסים החשובה ביותר ב"מואנה", שמקבלת בסרט הנוכחי משנה תוקף, היא של ילדה מול סבתא שלה. אם רואים אותו כפרויקט שמהלל את יחסי סבתות ונכדות - אפשר אפילו להתרגש (תורמת לכך העובדה שהשחקנית שמגלמת את הסבתא, רנה אוון, ממש טובה).
ממתינים לחידוש הלייב -אקשן של "שירת הדרום". מתוך "מואנה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
כל זה לא מעניין את קברניטי דיסני ובעלי המניות. זה עדיין סרט קופי-פייסט שלא עושה שבריר מהעבודה המצופה מפרויקט שעולה על המסך, ומתייחס לצופים שלו כארנקים מהלכים. ולאור הבאזז השלילי, נראה כי יש סיכוי לא מבוטל שדווקא "מואנה" עלול להיות הפראייר שחוטף את הטייטל "האכזבה הקופתית הגדולה הראשונה (לא כולל 'דמבו') בז'אנר החידושים המצולמים של דיסני". אבל אם בוחנים את הסרט כשלעצמו, עם כל העצבים על מסורת הקופי-פייסט החזירית של דיסני, אפשר לומר: בסדר, אפשר ללכת, אם לא אכפת לשלם על אותו מוצר פעמיים. ואם אתם לא ממש זוכרים ובעיקר זוכרות את המקור, או לחילופין ממש אוהבות אותו - יש סיכוי שתתרגשו. יאללה סדרן, תפעיל מזגן.
