לפעמים מפתח הוא לא רק מפתח, סוס הוא לא רק סוס, ובינה מלאכותית אינה רק בינה מלאכותית. לפעמים מפתח, במיוחד כזה שפותח דלתות בבית מלון, הוא, כך לימדנו פרויד, ביטוי לדחפים מודחקים ופנטזיות. הסוס – טוב, פה לא צריך להיות מפורש מדי, והבינה המלאכותית היא הדבר הזה שמנוגד לספונטניות ולרגש האנושיים. ולפעמים, כיף להיות פשוט מישהי אחרת, במיוחד אם בזהות הזו פוגשים גבר זר ואז נקלעים בעקבותיו למערות תת קרקעיות עתיקות – והנה שוב הסימבוליות הפרוידיאנית זוקפת את ראשה.
"שפה זרה" - טריילר
(קרדיט: פסטיבל טרייבקה)
כן, "שפה זרה", סרטם הישראלי הראשון באורך מלא של מיכל ברזיס ועודד בן נון, שרשם את בכורתו מוקדם יותר השנה בפסטיבל טרייבקה, הוא סרט עתיר-סמלים שאף לא אחד מהם חומק מתחת לרדאר. סרט על הכמיהה של הגיבורה – של כולנו – להיות מי שאנחנו לא, ולהצטייד במפתח שיכניס אותנו לחדרים זרים ויפתח לנו את הדלת להרפתקאות מיניות מאתגרות. ממש "עיניים עצומות לרווחה". צמד הבמאים, שהם גם בני זוג בחיים (עניין לא שגור בקולנוע), ביימו קודם לכן בחו"ל את "החיוך האטרוסקי" (2018) בכיכובו של בריאן קוקס. סרטם הנוכחי מבוסס על סרטם הקצר המועמד לאוסקר, "איה" מ-2012 שגם הופץ בארץ באופן מסחרי, ותיאר התרחשות משעשעת שבה אישה צעירה הממתינה באולם קבלת הפנים בשדה התעופה נחשבת בטעות על ידי נוסע זר לנהגת שלו – בלבול שאותו היא לא טורחת לתקן.
"שפה זרה" מתחיל מאותה סיטואציה ממש. שרה אדלר (שגם כיכבה בסרט הקצר) מגלמת את איה שבאה לאסוף את בעלה משדה התעופה. נהג הסעות הממתין ללקוח מבקש ממנה להחזיק את השלט שעליו מתנוסס שמו של הנוסע ונעלם, וכאשר הנוסע (אולריך תומסן הדני, "החגיגה") סבור שאיה היא הנהגת שלו – היא, מסיבותיה, נענית. הסרט הקצר התמקד בנסיעה המשותפת שלהם לירושלים – האורח התברר כמוזיקאי נחשב שמגיע לשפוט בתחרות רובינשטיין לפסנתר – וחינו נבע מעצם ההרפתקה השובבה שאותה יזמה איה. הסרט הנוכחי מנסה להרחיב לא רק את הסיטואציה עצמה ולפתח את הדמויות ומערכת היחסים ביניהן, אלא גם למקם אותה בהקשרים של פנטזיה מינית ומשחקי זהויות שנעים בין הרומנטי ל-Uncanny, אותו מושג פרוידיאני שמתייחס למוכר שנחווה כזר ומאיים.
עתה אנו מבינים שמה שאיה ההיא, מהסרט הקצר, חיפשה הוא ריגוש בחייה. בסרט הנוכחי היא נשואה למרצה באוניברסיטה (יחזקאל לזרוב), והסביבה החברתית שלהם משעממת בדיוק כמוהו. בסצנה שאמורה לשקף את החיפוש הבורגני הנואש אחר ריגוש – נושא שעלה לא פעם בסרטיו של לואיס בונואל כמו "יפהפיית היום" ו"סוד הקסם הבורגני" – איה ובעלה יושבים עם זוג חברים במסעדה מפונפנת, והמשחק שאותו הם בוחרים לשחק הוא לנחש מה יש בתיק היד של איה. אני לא יודע כמה זוגות בורגניים אכן שיחקו אי פעם את המשחק הזה, אבל כסצנה שנועדה להדגיש את הפנטזיה הגברית הבורגנית לגלות את צפונותיה של האישה – מה היא מסתירה בתיק? מפתח, כמובן – מדובר באחד מרגעיו החלשים והלא-משכנעים של הסרט.
למרבה הצער, יש אפילו משהו מיושן בסרט. התפיסה של סביבה בורגנית מסודרת ואפילו סינתטית – המשרד שבו עובדת איה משלב בינה מלאכותית המנתחת את הדינמיקה של גיוס לקוחות טלפוני – אמורה לעמוד פה מול המימד הספונטני והרגשי שאותו היא נאלצת להדחיק עד לאותו רגע בשדה התעופה שבו היא מרשה לעצמה להשתחרר. תוך כדי הצפייה נזכרתי בסרטו של ריצ'רד ברוקס "מחפשת את מר גודבר" מ-1977, שבו גילמה דיאן קיטון את דמותה האמיתית של מורה מבית שמרני שמוצאת פורקן בבילויים ליליים פרועים ובצריכת סמים. דמותה של איה ב"שפה זרה" נשאבת אף היא לתוך עולם של פנטזיה שאמור לסמל "שחרור" ו"מימוש" – אבל אלה הם שחרור ומימוש שמצטיירים יותר כקלישאה קולנועית. אם זו דרכה להיות מי שהיא לא – והרי זו הסיטואציה שבה נפתח הסרט – קשה לומר שהסרט מציע איזושהי תובנה יוצאת-דופן. בסופו של דבר, זהו לא יותר מעוד סיפור גנרי על מועקת הבורגנות והדיכוי שמציעים חיי הנישואים (לאיה ובעלה אין ילדים, וגם זה אמור להגיד משהו).
מעניין לבחון את "שפה זרה" מול "טרופיקנה" המוצג אף הוא בימים אלה בבתי הקולנוע, ומתאר את האודיסיאה המינית של קופאית בסופר בעיירה דרומית כלשהי בדרום הארץ. שני הסרטים מעמידים במרכזם דמויות נשיות שאינן חוות סיפוק בחייהן האישיים, אבל בעוד הסרט ההוא מנסה למקם את הפנטזיה בהקשרים מעמדיים ולא רק מגדריים – סרטם של ברזיס ובן נון (שגם כתבו את התסריט יחד עם תום שובל ועמיטל שטרן) ממחזר, כאמור, דימוי נשי בורגני. עודף הסמליות בסרט כמו משליך בפרצופו של הצופה את מה שיש לסרט להגיד, ועל אף כמה סצנות משעשעות ואפילו מפתיעות – התחושה היא שהסרט תקוע עם הדימוי הזה מבלי שייפתח אותו בצורה מעניינת, אירונית ושנונה.
חלקו החותם של "שפה זרה" כבר מתרחש בטריטוריה זרה שאינה רק רגשית. מבלי לחשוף, זהו המקום שבו הסרט מקבל תפנית הנתונה לפרשנויות שונות. זוהי סיטואציה קפקאית – מה שלא מפתיע נוכח התרחשותה של הסצנה בפראג – והסצנה ההזויה דווקא משתלבת באופן אינטגרלי בסיפור. כאילו לוקחת אותו למחוזות שבהן הפנטזיה היא הדבר היחיד שנותר. אתר ההתרחשות המרכזי בסצנה הזו מזכיר את בר המלון בסרט "הניצוץ", והזרות נהפכת בה למקור של אימה קיומית אבל גם התחלה חדשה. לזכותה של הסצנה הזו ייאמר שהיא אפקטיבית על אף שיש בה משהו חריג ומופרך מבחינה סגנונית. זו הסיבה שהתקשיתי להחליט אם היא מחלצת את הסרט מהמקומות הבלתי-סבירים שאליהם הוא מגיע, או רק מסבכת אותו עוד יותר בלופ רעיוני ורגשי. כך או כך, נראה שהסצנה הזו והריקוד הזוגי המסחרר שבמרכזה עוד יזכו להתייחסויות רבות – מה שאי אפשר להגיד על הרבה סרטים בקולנוע הישראלי.
אבל בסופו של דבר, "שפה זרה" (המועמד לתריסר פרסי אופיר) נחווה יותר כקוריוז. כסרט על זוגיות במצב של קיפאון מתמשך – קשה לזהות בו תובנות מעניינות מעבר למה שכבר הוזכר כאן. הסיטואציה המשעשעת שמניעה אותו מתחלפת בדימויים פרוידיאניים שחוקים, והסרט לא ממש מצליח לחדור אל מתחת לפני השטח של מועקת הבורגנות. צפיתי בסרט בעניין מסוים, מסוקרן לדעת לאן העניינים יתפתחו, מופתע פה ושם – אבל התוצאה הסופית אינה מספקת חוויה רגשית עמוקה במיוחד.
