בסופו של דבר מסורות פסח הן פחות או יותר די קבועות. קניידלך וגפילטע פיש תמצאו כמעט בכל שולחן, הילדים מחפשים את האפיקומן, גם על המסורות שנחשבות חריגות יותר בנוף ודאי שמעתם פעם: מכות עם בצל ירוק בשולחן הסדר או קללות עסיסיות נגד אויבינו ב"שפוך חמתך". אבל לכותבת שורות אלו יש מסורת שספק אם מישהו מלבדה חולק. מאז שאני זוכרת את עצמי, מדי שנה במהלך החג אני ואחי קובעים הקרנה חגיגית של "נסיך מצרים".
תרבות - נסיך מצרים מרכבות בן חור
מדובר במסורת שנמשכת לפחות 16 שנה ואולי יותר, והיא כה חזקה ומושרשת שאפילו בשנה שבה האח המדובר לא גר בארץ - קבענו לצפות יחד בשיחת סקייפ (אתם זוכרים, הדבר הזה שהיה לפני זום והילדים שלכם כנראה לא מכירים) טרנס-אטלנטית שבה לחצנו על פליי בדיוק באותו רגע. אנשים נורמטיביים אין ספק. אבל ככה זה כשמדובר באחד מסרטי האנימציה הגדולים בכל הזמנים שאיכשהו - ובמחדל איום - מעולם לא זכה לקרדיט הראוי לו ונעדר מכל שיח או דירוג שעוסק בנושא. אז מה הופך בדיוק הופך אותו לכל כך טוב? אמ;לק - הכול.
הסיפור והמסע שעבר מאחורי הקלעים
נתחיל מקצת היסטוריה - באוקטובר 1994 שלושה טיטני בידור (שהם במקרה גם Nice Jewish Boys) הקימו את אולפני דרים וורקס: ג'פרי קצנברג, שהיה ראש חטיבת האנימציה בוולט דיסני (ועזב בעקבות סכסוך) ושבתקופתו יצאו כמה מהסרטים האהובים ביותר בתולדות האולפנים, בהם "מלך האריות", "היפה והחיה" ו"אלאדין"; המפיק המוזיקלי דייויד גפן - וברנש חביב בשם סטיבן ספילברג. בתור הסרט הראשון שלהם הם בחרו בסיפור ממש לא מובן מאליו - הסיפור התנ"כי של יציאת מצרים (אם כי "עבודת נמלים" עקף אותו בסיבוב), "לא רצינו לספר אגדות, רצינו דרמה אפית. חיפשנו סיפורים גדולים מהחיים", סיפר קצנברג בריאיון. לדבריו היה זה ספילברג שהציע תחילה לעשות פיצ'ר שעוסק בעשרת הדיברות, "אחרי שהלסת שלי נפלה לירך, אמרתי, זה רעיון נפלא".
הבחירה בסיפור הרציני לפיצ'ר אנימציה, כשלרוב אלו סרטים שנחשבים מיועדים לילדים, הייתה יוצאת דופן, יש שיגידו הזויה - ובעיקר משהו שלא היה קורה בדיסני. בענקית האנימציה הקפידו בעיקר על עלילות קלילות המיועדות לכל המשפחה עם חיות מדברות וישויות קסומות - כי אם יש משהו שהבינו באולפנים מאז ומעולם הוא להיצמד למה שמוכר. אפילו חריגות מהנוסחה כמו למשל "הגיבן מנוטרדאם" - שבבסיסו איש דת שנמשך לאזמרלדה ולא מסוגל להתמודד עם זה, ומעדיף להוציא אותה להורג בשריפה - עדיין נעטף בכל השבאנג האופייני לאולפנים כך שידבר לקהל הצעיר.
אבל "נסיך מצרים", שיצא לאקרנים ב-1998, היה חיה אחרת לגמרי. לא רק שהסיפור לא היה מצועצע כדי להתאים לילדים - אלא גם המוצר כולו. הוא גם לקח את הסיפור התנ"כי הלא-פשוט מלכתחילה והצליח להרחיב ולהעמיק אותו כשהוא צולל למערכת היחסים האישית המורכבת בין משה לרעמסס (מה שעל פי אתרי בידור ברחבי העולם היה רעיון של ספילברג) - פן שהמקרא מתעלם ממנו כמעט לחלוטין - וזה בדיוק מה שהופך את הסרט ליצירה עוצמתית ונוגעת ללב (הסצנה שבה רעמסס מתחנן למשה שיישאר גורמת לי לבכות גם היום). זהו פיצ'ר אנימציה בוגר שלא חושש לדבר לקהל שלו בגובה העיניים - גם בלי דרקונים מדברים או שטיחים מעופפים - על בעיות שכולנו מכירים כמו למשל יריבות אחים.
ואל קילמר זצ"ל - וממש לא רק
בשבוע שעבר הלך לעולמו ואל קילמר בגיל 65 בלבד. הכותרות ברחבי העולם מיהרו לבשר על מותו של באטמן או על מותו של אייסמן ("אהבה בשחקים"), לא הרבה מהן ציינו הלך לעולמו משה רבנו, אבל כן. קילמר הוא רק אחד משורה של שחקני ענק שתרמו את קולם לסרט: רייף פיינס (אז מוכר יותר מ"רשימת שינדלר" ו"הפצוע האנגלי", ובהמשך יגלם את לורד וולדמורט בסרטי "הארי פוטר"), פטריק סטיוארט (סרטי "מסע בין כוכבים"), מישל פייפר, סנדרה בולוק, מרטין שורט וסטיב מרטין (שלימים ישובו לשתף פעולה ב"רק רוצחים בבניין"), ג'ף גולדבלום והלן מירן. מדובר בקאסט שלא היה מבייש את ההכרזות המוגזמות של מארוול ב-2025.
ריכוז כזה של שמות ענק לא היה מובן מאליו בסרט אנימציה, שבו אפילו לא רואים את הבלורית של קילמר או את החן של פייפר. בתקופה ההיא היה בעיקר נהוג להביא שם אחד או בודדים גדולים שימשכו קהל (למשל רובין וויליאמס או אדי מרפי) וכמה מדבבים פחות מוכרים, הליהוק האימתני של "נסיך מצרים" הייתה רק עוד סיבה אחת מיני רבות לכך שמדובר בסרט אנימציה יוצא דופן.
עופרה חזה זצ"ל - וממש לא רק
אם יש משהו שקצנברג כנראה הבין בתקופתו בדיסני הוא שאי-אפשר להפריד פיצ'ר אנימציה מהשירים שבו - ושבמידה רבה הם גם משפיעים באופן ישיר על מידת ההצלחה שלו. לכן, לא רק בתחום המשחק "נסיך מצרים" רתם אליו את השמות הגדולים בתעשייה, אלא גם במוזיקה. על כתיבת השירים היה אמון המלחין והפזמונאי המוערך סטיבן שוורץ - אם השם הזה נשמע לכם מוכר זה ככל הנראה בגלל שלאחרונה הוא שב לתודעה עם עם פיצ'ר קטן וחביב בשם "מרשעת" (ואחראי גם על שירי המיוזיקל המקורי). אליו צירפו את המלחין הקולנועי הענק האנס זימר.
בשירה נתנו את קולן דיוות הפופ הגדולות - וויטני יוסטון ומאריה קארי בביצוע ל-When You Believe. ולא פחות חשובה מהן (לפחות עבור ארצנו הקטנטונת) - עופרה חזה ששרה גם היא בפסקול הסרט. חזה נתנה את קולה ליוכבד, אימו של משה, בשיר Deliver Us (בעברית "הושיע נא") - וגם במקור באנגלית היא משרבבת קטע קצרצר בעברית, "ילדי הטוב והרך, אל תירא ואל תפחד". חזה שרה את השיר בלא פחות מ-19 שפות, בהן גם צ'כית, רומנית, פורטוגזית וגרמנית.
ההשקעה בפן המוזיקלי השתלמה, עם שירים בלתי נשכחים כמו זה של חזה ו-The Plagues, ו-When You Believe שאף זיכה את הסרט בפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, כשהוא גובר על הבלדה I Don't Want to Miss a Thing של אירוסמית מהסרט "ארמגדון".
אז למה הוא נשאר כל כך אנדרייטד?
הרבה ממה שתואר כאן כמעלות של הסרט היו לעיתים בעוכריו. תחילה הבחירה בסיפור יציאת מצרים היא סיכון. על פניו זה לא נרטיב מפתה - אם זו הרצינות התהומית או החשש של קהל רחב מפני תכנים בעלי אופי דתי.
שנית אולפני דרים וורקס הם מתחרה קטן לאולפני ענק שבתקופה ההיא חלשו על תחום האנימציה כמעט אבסולוטית. וכשדיסני מקדמת את "מולאן" עם רוטב סצ'ואן במהדורה מוגבלת בסניפי מקדונלדס ברחבי ארצות הברית (ד"ש ל"ריק ומורטי"), כמה נראות יש באמת לסרט מצד המתחרה החדשה - אמיצה ככל שתהיה?
יש צורך בקהל בוגר ותבוני שידע להעריך את ההשקעה המטורפת, האנימציה היפהפייה - ובכלל זה העובדה שמשה חתיך! מצטערת מאוד לבשר לכם - והסיפור העמוק, כדי להיכנס לדברי הימים של האנימציה. ובעולם שבו "מואנה 2" עושה למעלה ממיליארד דולר (נכון שעברו כמה עשורים, אך האנושות אותה אנושות) ל"נסיך מצרים" אין ממש סיכוי כי לא בטוח ש-There can be miracles.
