מרסל אופולס, הבמאי הדוקומנטרי זוכה האוסקר, הלך לעולמו בגיל 97. הוא "נפטר בשלווה" ביום שבת, כך אישר אתמול (שני) נכדו.
הבמאי הדוקומנטרי היהודי ממוצא הגרמני-צרפתי, שנמלט מהנאצים בילדותו, הקדיש את הקריירה שלו לחשיפת זוועות מלחמה וסכסוכים ברחבי העולם. סרטו התיעודי "הצער והחמלה"' חשף את שיתוף הפעולה בין ממשלת צרפת של וישי עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. סרטו התיעודי מ-1988 "מלון טרמינוס", שעסק בפושע המלחמה הנאצי קלאוס ברבי, זיכה אותו בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר באותה שנה.
לאורך הקריירה שלו ביקר בישראל, ובריאיון ל-ynet בשנת 2007 התייחס לחשיבות הביקור. "אין לי כוונה להתערב בשאלות על המצב שבו אתם מצויים או לייעץ לכם, זה ארוגנטי בעיני", אמר אז, "אני לא מטיף, שופט או יועץ, אני בסך הכל יוצר קולנוע שמנסה מפעם לפעם לעשות מה שהוא יכול מול מצבים משבריים כי מבחינה דרמטית הם מעניינים יותר מלחיות בשווייץ. הוזמנתי לכאן בגלל נסיבות חיי שהפכו אותי שלא מבחירה למומחה בענייני משברים במאה ה-20. הייתי מעדיף לביים מחזות זמר, זה החיים שבחרו אחרת".
כשנשאל איך משמרים את הכנות בקולנוע התיעודי, אמר אופולס: "זה הקו העדין שבין פרופגנדה לדעה ולשם כך אצטט את החבר-האויב שלי, ז'אן-לוק גודאר, שאמר כשנשאל מהי אובייקטיביות: 'זה חמש דקות ליהודים וחמש דקות להיטלר'. אצלי זה שעתיים לקצבים ושעתיים לקורבנות. לא צריך לאהוב בני אדם בשביל להתעניין בהם. כשאתה מתבגר אתה הופך לפסימיסט ומיזנתרופ ועדיין ממשיך לגלות עניין בעולם".
אופולס נולד בפרנקפורט בשנת 1927 לשחקנית הגרמנייה הילדה וול ולבמאי היהודי הנודע מקס אופולס. משפחתו ברחה מגרמניה לצרפת לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, והם שוב נמלטו מהנאצים כאשר אלה פלשו לצרפת. בני משפחתו חצו את הרי הפירנאים לספרד והמשיכו משם לארצות הברית, אליה הגיעו ב-1941.
אופולס סיים את לימודיו בלוס אנג'לס, ושירת ביחידה תיאטרונית של הצבא האמריקני ביפן בשנת 1946. בשנת 1950 משפחתו עברה לצרפת, שם עבד אופולס כעוזר לבמאים ז'וליאן דוביבייה ואנטול ליטבק. אופולס ביים את חלקו הרביעי של הסרט Love at Twenty בשנת 1962. בשנת 1967 יצר את סרטו התיעודי הראשון - סדרה בת 32 שעות שעסקה בוועידת מינכן.
בהמשך הוזמן אופולס על ידי תחנת טלוויזיה ממשלתית צרפתית ליצור סרט תיעודי על צרפת בתקופת הכיבוש הנאצי. אך כאשר הגיש את "הצער והחמלה" בשנת 1969 - סרט תיעודי באורך ארבע שעות וחצי שחשף את עומק שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים - התחנה סירבה לשדרו והוא נאסר להקרנה. מנהל התחנה הסביר מאוחר יותר בפני ועדה ממשלתית שהסרט "הורס מיתוסים שהעם הצרפתי עדיין זקוק להם".
"הצער והחמלה" היה מועמד לפרס האוסקר בשנת 1971 בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר; הוא הונצח גם בסרט "הרומן שלי עם אנני", שבו הדמות של וודי אלן מזמינה את הדמות של דיאן קיטון לצפות בו במהלך דייט. הסרט שודר בטלוויזיה הצרפתית רק בשנת 1981.
אופולס חזר שוב ושוב לעסוק בסכסוכים בסרטיו התיעודיים, בהם "תחושה של אובדן" (1973) על הסכסוך בצפון אירלנד, "זיכרון הצדק" (1976) על זוועות המלחמה, "הצרות שראינו" (1994) על דיווחי מלחמה שצולם בסרייבו בעת המצור, ו"ימי נובמבר", שבו ראיין תושבים ממזרח גרמניה על נפילת הקומוניזם והאיחוד מחדש. סרטו "מלון טרמינוס" (1988), כאמור, זיכה אותו באוסקר בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר.
בשנותיו האחרונות חי בדרום צרפת. במשך כמה שנים עבד על סרט תיעודי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תחת השם הזמני "אמיתות לא נעימות", אך לא השלים אותו לפני מותו.
