דווקא באחת ההופעות הכי יוצאות-דופן שלה – השתתפות בפסטיבל מטאורה שבו הקהל שוכב על גבו, צופה בכוכבים ואפילו חולם - מעיין ליניק חוותה את אחת התובנות הכי משמעותיות ו"בריאות" לדבריה, לגבי מקומה כמוזיקאית. "ירדתי מהבמה - ואין כפיים. בהתחלה זה לא היה כיף. פתאום החוויה היא אחרת", היא מספרת בריאיון ל-ynet. עבור מי שהיה שם בקהל - בהם כותבת שורות אלה שהוקסמה מהשירה המרחפת והמהפנטת של ליניק, ההופעה הותירה חותם עמוק. אך עבור מבצעת, שרגילה לקבל פידבק מהקהל - ההתמודדות הייתה מרעננת ומחדשת. "מוזיקה זה מקצוע, זה מגניב שזה לא מטלטל את כל עולמך. אני עושה את העבודה שלי הכי טוב באותו הרגע - ולומדת להיות בצניעות. זה לא משנה אם מקבלים או מאשרים אותי".
ואיך זה בשבילך לנגן לאנשים שחלקם גם ישנים? זה גם דורש רגישות גבוהה.
"אני רגישה מאוד. זה כן מוזר, כי זה לא משהו רגיל. זה גם בחושך לגמרי, את גם בקושי רואה מה את עושה, אבל זה מכניס לתוך החוויה. הרגשתי שזה מקום נוח לי, איכשהו יש לי פוטנציאל להרדים", היא צוחקת, "קיבלתי את זה".
החוויה הזו שחררה אצל המוזיקאית בת ה-29 דבר מה מהותי. "למדתי לא לשים את כל הערך שלי בידיים של אחרים ושל קהל, להפריד בין היצירה שלי ואליי. אני פה בשביל להגיש יצירה - הלוואי שהיא תיגע באנשים ותעורר בהם משהו בינם לבין עצמם, וזה מה שחשוב".
נגינה של פסקול חלומות במרחבים של הטבע מתחברת לדי-אן-איי המוזיקלי של היוצרת, כשההשפעות שלה נמתחות בין ג'אז, פלמנקו, טוארג - מוזיקה אפריקנית, קלאסית ועוד, ואת הסגנון שלה אפשר למקם על הספקטרום הרחב שבין מוזיקת עולם לפופ מהודק וממכר. בכלל, מוזיקה זורמת במשפחתה של ליניק מאז ומתמיד, כשאימה היא הזמרת-יוצרת אתי אנקרי, אייקון של שנות ה-90 שקולה הצלול ושפתה הישירה חיברו בין פופ ישראלי לנשמה.
באיזה שלב הבנת שאימא שלך זמרת מוכרת?
"בגיל שנתיים. כשגרנו בנווה צדק אני זוכרת הרבה חיים סביב מוזיקה בבית - נגנים, באלאנסים, הייתי שם", היא מספרת, ומעידה שהתלוותה אליה לא פעם להופעות "כשלא היה בייביסיטר". "תוך כדי הסתגלתי לעניין הזה. אחר כך, כשהייתי בת 16 והתחלתי בעצמי לנגן במקומות, אז הייתי פוגשת אנשים שהכרתי כי הייתי שם. הייתה לי תחושה שאני מכירה את העולם הזה, זו קהילה".
הייתה לך רתיעה לצעוד גם בדרך הזו?
"כל ילד עושה את התהליך שלו ומחפש את העצמיות שלו. האמת שמוזיקה זה אחד הדברים היחידים שהייתה לי ודאות עליהם. יש לי זיכרון מגיל שלוש של ידיעה, ששיחקתי עם מיקרופון בבית".
ליניק ואימה צועדות כיום בדרכים אמנותיות שונות, אך המוזיקאית מעידה שהיא כן מרגישה בנוח להתייעץ איתה. "אם יש לי איזה עניין - אז ברור שכן. אנחנו חברות מאוד-מאוד-מאוד טובות. היא ואבא שלי מורים שלי במלא דברים, ואם אני צריכה הכוונה או חיזוק של משהו, גם במקצוע וגם לא, אז יש שם המון עוגנים של איך להחזיר אותי לעצמי".
"זה יותר כיף כשיש עוד בנות בחדר בסשן"
מאחורי ליניק רזומה עשיר של מוזיקאית ומולטי-אינסטרומנטלית שעובדת עם רשימה ארוכה של אמנים – בראשם שלומי שבן ולצידו גם מארק אליהו, אלון עדר, עטר מיינר, שי צברי ועוד רבים. מלבד שירה וקולות רקע ליניק מנגנת בפסנתר, בגיטרה, בצ'לו, בס, סינתיסייזרים, עוּד וכלי הקשה. "אני עדיין לא מרגישה שאני מנגנת 'ספץ' בשום כלי", היא מצטנעת, אבל מי שזכה לראות אותה על הבמה לא יכול להישאר אדיש ליכולות הווירטואוזיות שלה.
כמי שחוצבת את דרכה בתעשייה, היא גם ערה לחוסר השוויון המגדרי שעוד מאפיין אותה. "תמיד יכולות להיות חוויות של 'וואי, איזה באסה שאין פה עוד חברה'. זה ממש יותר כיף כשיש עוד בנות בחדר בסשן, זה מוסיף אנרגיה ממש טובה ורגשית שחשובה למוזיקה. ובנים כפרה עליהם מתוקים, באמת, אבל זה חשוב לאיזון - גם בנים וגם בנות, לא רק בנים ולא רק בנות".
עד גיל חמש היא גרה בנווה צדק, משם עברה לכפר האורנים עם משפחתה, ולאורך השנים חיה בירושלים, במצפה רמון, בעין כרם וביפו. לפני ארבע שנים החליטה לעזוב את העיר. "אמרתי 'זהו, נגמר כל מה שיש לי לתת פה', אני רק נשאבת אנרגטית. הייתי במקום מאוד שביר, חיפשתי שורש". אחרי שנים של נדודים, נדמה שעכשיו ליניק מרגישה בבית. השיחה שלנו התקיימה בדירתה הנעימה בשכונת שפירא, שם היא גם מקליטה באולפן הביתי.
חזרת לעיר, מה השתנה?
"נבניתי בפנים, בתוכי. אני כל הזמן בין הכפר לעיר, החיים שלי נעים בין תקופות ארוכות של מדבר, וזולות - יש לי ג'יפ", היא מחייכת. "מצד שני, אני גם מאוד אוהבת את העיר. לאט-לאט אני מאמינה שהקוטביות הזו מוצאת את האיזון שלה. כל הזמן צריך לתחזק את הבית, להרוס אותו ולבנות מחדש".
ליניק היא השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות – מעליה שני אחים גדולים ומתחתיה אחותה הקטנה. באופן לא מפתיע, המוזיקה מלווה את חייהם של ארבעתם. "כולם מאוד מוכשרים", היא מתלהבת לספר, ומוסיפה שאחיה מיכאל ליניק, בקרוב מוציא אף הוא אלבום בכורה. "הוא פסנתרן מדהים, מעבד לקשתות ותזמורות, וכותב מוזיקה לסרטים ולמחול".
יצא לכם לעבוד ביחד?
"בתור ילדים עבדנו המון, מה זה עבדנו?", היא צוחקת, "היינו במוזיקה, כתבנו שירים. יום אחד נעשה משהו, איזה אלבום משותף. אנחנו מחכים לרגע שזה ירגיש נכון".
לעומת האחים שלה, שמנגנים לדבריה מגיל צעיר, המסע המוזיקלי שלה התחיל "רק" בגיל 15 אחרי שנים שניסתה ללמוד מוזיקה ללא הואיל. "לא הייתה לי סבלנות לכלום, לא יכולתי לשבת על התחת שנייה אחת", היא מעידה. "עזבתי את שיעורי הפסנתר, לא הסתדרתי עם הפורמט. הייתי ילדה תזזיתית, ואף פעם לא לחצו עלינו - אם אתם רוצים – תלמדו. ואחרי כמה שנים, פתאום נוצר לי קשר עם הפסנתר. קלטתי את השמיעה". מאז היא התחילה לכתוב רעיונות, מנגינות וקטעים של שירים, ובהמשך, למדה במגמת מוזיקה מחוץ לאולפנה. ההופעה המשמעותית הרצינית לתחושתה, הייתה בגיל 19 כשגרה במצפה רמון. "לקחתי את זה מאוד ברצינות, זה ריגש אותי ואני זוכרת את עצמי מאוד בוסרית. חייבים להישאר תלמידים".
את השירות הלאומי ליניק העבירה כגננת - אולי משם נובע החיבור העמוק שלה לילדה שבתוכה, אך בדרך לאלבום הבכורה שהגיע השנה - עשור מאוחר יותר – היא מספרת על "מסע הגניזה הגדול" שבו כתבה והקליטה עשרות שירים שלא שוחררו לעולם. בתקופה שחלפה עד צאת סינגל הבכורה שלה "יש אור" ב-2021, ליניק מעידה שהייתה בתנועה מתמדת, בחקירה, למידה והתפתחות מוזיקלית. "יצירה זה עניין של אמון", היא מסבירה. "לשבת על הפסנתר ולהשתעשע. לא לשפוט. האמון מאוד חשוב גם במוזיקה, ביצירה ובסוף גם בהבנה שלנו על החיים".
"הרגשתי שאני נכנעת כמו חיה פצועה"
בימים אלה ליניק ממשיכה להעמיק בסיפור ובדרך שלה, כשהערב (רביעי) תשיק סוף-סוף את אלבום הבכורה שלה "כתר", שיצא בחודש דצמבר, והשקתו נדחתה מספר פעמים בעקבות המלחמה. ההופעה תתקיים באולם סלע בהיכל התרבות בתל אביב, ויתארח בה גם חברה הקרוב שלומי שבן. "כמו שאומרים - אלבום זה כמו ילד. זה דבר שעשיתי והמשכתי הלאה. אני כל הזמן כותבת שירים חדשים, וכשאני חוזרת אליו כל פעם אני שומעת את השירים מנקודה אחרת".
שירי האלבום נכתבו בעקבות מערכת יחסים בת שנתיים וחצי שנגמרה. לאורך 13 שירים המוזיקאית עוברת דרך שלבי ההתמודדות השונים – משלב ההכחשה וההתנגדות, ועד הקבלה הסופית. "רגשות, ועבודה עם רגשות אלה נושאים שאני מאוד אוהבת. זה כל עולמי", היא מעידה. "זה פוגש אותי [באופן] שבו הילדה שבתוכי היא בעצם זאתי שחווה דחייה, פגיעות, קנאה - כל הרגשות שלא נעים להרגיש אותם. זה שייך לחוויות ילדות מסוימות שנרשמו בנו. ואז בתוך פרידה, הילדה צריכה להתפרק. כל העבודה שלי זה תהליך מאוד ארוך של בכלל לקבל אותה".
לא מפתיע, אם כך, שעל עטיפתו מתנוססת תמונתה של ליניק כילדה מחופשת לנסיכה. "התמונה הזו היא זיכרון של הילדה שבתוכי – התמימות, השבריריות והסקרנות. אני מרגישה שזה הסיפור של האלבום וגם של החיים שלי - מערכת היחסים ביני לבין הילדה שהייתי שמרגישה את כל הרגשות, ואני לומדת איך להכיל אותה, לתת לה מקום וחום".
מבחינתך הכתיבה היא חלק מתהליך הריפוי?
"לגמרי. בשביל לעבור משהו צריך קודם כל לקבל ולהרגיש אותו, לא חייב לחטט בפצע אם זה כואב מדי. יש דברים שפשוט 'הקאתי'. אובדן הוא תמיד מפחיד, הכאב חי. אני יכולה לבכות די באופן תדיר".
זה נושא שקל לך לכתוב עליו?
"האמת שכן, הכי קל. אני אוהבת אהבה", ליניק מעידה והעיניים שלה מתמלאות אור. "אני כל הזמן לומדת - אני רוצה ללמוד מה זאת אהבה ללא תנאי, ולדעת ללמוד לאהוב באמת את מה שטוב למי שאיתי".
אחד השירים המרגשים באלבום שמצליח ללכוד את תערובת הרגשות בטקסט ובהפקה מסקרנת (שגם עליה חתומה ליניק) הוא "נשמה", שהמוזיקאית כתבה בתקופה שאחרי הפרידה. "כתבתי אותו בזמן של גל מאוד כואב. ישבתי על המיטה בחדר שלי בבית של ההורים, עם הפנים לקיר. יש איזה קטע של נס בעולם שנקרא מעלת השכחה - כמו שאישה שוכחת כמה כאב ללדת, כדי שהיא תרצה ללדת שוב, אז בן אדם גם יכול לשכוח כמה היה לו קשה, בקטע טוב - כדי שהוא ירצה לפתוח את הלב עוד פעם. אני לא יודעת להדחיק ועברתי תהליך יום-יומי של להרגיש את חוסר האונים מול הכאב.
"בשיר הרגשתי שאני נכנעת כמו 'חיה פצועה'. נאבקתי על הקשר הזה, על הכאב הזה. אבל הגוף רוצה לנוח עייף מהמאבק. חיפשתי חופש עד שהגעתי ל[הבנה] - הנשמה שלי חופשייה. גם אם כואב לי. דמיינתי איך הציפור הזאת שבתוכי עפה". "הייתי מרחפת מעל/ הזיכרונות של הלב והגוף/ הייתי מבינה משהו/ מה הסיבה שכאן חשוך", היא שרה. "עם הדמיון עזרתי לעצמי למצוא נחמה".
השיר נפתח בסמפול של הפייטן התוניסאי מיכאל סטבון, בתפילה מתוך הגדה של פסח - "מאפלה לאור גדול ומיגון לשמחה". ליניק מצאה נחמה מוכרת בביצוע, הרימה אליו טלפון וביקשה לבקש אישור להשתמש בקטע. סיטבון הסכים. "כל השיר הזה מדבר על העבדות של הנשמה בתוך הגוף, המקום של הסבל, אבל הנשמה חופשייה. איך עושים את האיזון ואת השלום ביניהן, ואיך לתת תקווה".
בבית הוריה, שם עברה חלק נכבד מתהליך הפרידה וההשלמה, מוזיקה ויצירה הם בני בית. "בבית יש וייב שכל אחד באמנות, בספייס וביצירה שלו", היא מגלה. הנוכחות המשפחתית החזקה נמצאת גם באלבום, כשהוא נפתח במילות החוכמה של חנה, סבתה של ליניק בת ה-88 (״שתהיה בריאה״) שמחזקת את נכדתה בפתח השיר "תהיי את".
כפי שניכר בשיר – לשתיים יש קשר מיוחד במינו. "היא בקיאה בחיים שלי ואני גם מתייעצת איתה - כי אני אוהבת לשמוע אותה. היא באמת מאוד מחזקת אותי, יש לנו פשוט אהבה מאוד טובה. היא גם מבשלת מדהים", ליניק מחייכת. הבחירה לסמפל גם אותה באלבומה היא חיבוק לא רק לנכדה או לבני המשפחה, אלא גם למאזינים, כשאחד מפנינות החוכמה של סבתה שליניק שילבה בשיר בשיר היא - "אל תרוצי אחרי גבר ואל תרוצי אחרי אוטובוס".
נו, ואת פועלת לפי זה?
"ברוך ה', אני לא רצה אחרי אוטובוסים. אפילו אם אני יכולה להספיק אותם".
את אומרת "ברוך ה'" לא פעם בשיחה שלנו, ספרי לי על הזיקה שלך לדת.
"יש לי קשר אל ה', הוא אישי ביני לבינו, זה לא משהו שתמיד בהכרח רואים אותו. זה מאוד שברירי, עדין וחרישי. אני רוצה שהוא יהיה כמה שיותר אמיתי, אז אני לא רוצה לצעוק אותו, ואני לא רוצה לצאת בהצהרות אף פעם, ואני לא מתחייבת כלפי חוץ לשום פורמט כרגע שקשור לזה. אני מאמינה, אני רוצה להיות בן אדם מאמין.
"בשיר 'רק אתה' אני מדברת על חובת ההוכחה הזאת שהרגשתי כל הזמן. היה לי איזשהו רגע של הבנה - 'את לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד', כי במקומות הכי אינטימיים ביני לבין עצמי, ה' רואה אותי, רואה מה אני עוברת - כמה דמעות... ואז חובת ההוכחה נרגעת".
במציאות כמו שלנו, את מרגישה שמופעל עלייך לחץ מבחוץ להגדיר את עצמך?
"זה מאוד טבעי לרצות לשים דברים בקופסה כדי שנוכל להבין, אבל תכלס אני לא מרגישה את זה בכלל. גדלתי באולפנה, באתי מבית חוזר בתשובה, אני נושאת כל הזמן את המורכבות של שינוי צורה בדברים האלה, אין משהו דיכוטומי כלפי זה. המקום היותר מופשט של היחסים עם הקב"ה הוא יותר טבעי. כבר מילדות התנגדתי למקום הזה של לשים אחד את השני במשבצת. לכל אחד יש את הקשר שלו עם ה' ואת המסע שלו".
בגלל שהבית חוזר בתשובה הייתה איזו ציפייה ממך או שנתנו לך לשאול שאלות?
"הבית מאוד מאפשר, יש בית של שיח, לכל אחד יש לו את הדרך שלו".
העמדה הזו של אמונה חרישית נטולת הצהרות קיבלה הדהוד מחמיר אחרי 7 באוקטובר. ליניק הקליטה ביצוע לתפילה "אחינו כל בית ישראל", ובשבועות שאחר כך נסעה לאילת לנגן בסשני סאונד הילינג לנפגעי נובה. "הרגשתי שצריך לעשות משהו", היא אומרת. ״והשיר הזה הוא תפילה לשחרור השבויים. זו תפילה מאוד חזקה״.
מה מחזק אותך בימים האלה?
"כל פעם עולה תשובה אחרת. לפעמים זה רגע של מדיטציה והתבוננות. אני אומרת פרקי תהילים לפני השינה, נותנת מקום לשבר ולכאב. כולנו נושאים באיזה כאב משותף, אולי דווקא זה בסדר לכאוב את זה".
