עם מותו של דייויד לינץ' נפרד מאיתנו גם חלק משמעותי של הקולנוע האמריקני האמנותי, הבוגר, התובעני. אין עוד במאי שסרטיו הם ההיפך הגמור מהוליווד, ומצד שני גם לא ממש מגדירים את עצמם אל מול הקולנוע האירופאי. מותו הוא אבידה גדולה לקולנוע ולתרבות האמריקנית ובכלל. הטריטוריה הקולנועית של לינץ' היא מרחב ייחודי, רדיקלי, סוריאליסטי. קולנוע של טראומה ותשוקה, השתקפויות וזהויות נשברות, הזיה ופנטזיה. זהו קולנוע שמוגדר על ידי עצמו, לינצ'י. קולנוע שעוסק בהוויה האמריקנית ובה בעת פורץ מתוכה אל המקומות האפלים והפרוורטיים ביותר של הנפש האנושית באשר היא.
אנו מכירים את לינץ' בזכות "קטיפה כחולה", "לב פראי", "טווין פיקס" ו"כביש אבוד". סרטים שכל אחד מהם היה בדרכו אירוע שהגדיר מחדש את הקולנוע האמריקני. אבל ראשית דרכו הייתה בסרטים קצרים, חלקם משלב אנימציה ופיסול, כמו "שישה גברים מקיאים" (1966) שאותו יצר במסגרת לימודיו באקדמיה לאמנויות בפילדלפיה ומוקרן בלופ על פסל של דמויות אדם משולב ביללת סירנה. עשור לאחר מכן הוא יביים את סרטו הראשון, "ראש מחק" (1977) שכבר בו הותוותה אחת התמות שישובו ויופיעו בסרטיו: עיוות גופני הנובע מצלילה אל נבכי הלא-מודע. סדרה אסוציאטיבית של דימויים סוריאליסטיים הנובעים מתוך אותו לא-מודע ופועלים בעולם תעשייתי קודר, בשחור-לבן (כזה שמזכיר את הסביבה התעשייתית הנטושה בפילדלפיה שבה התגורר גם לינץ' עצמו בצעירותו, סמוך למקום שבו חי הסופר אדגר אלן פו). זהו סרט שמזמין פרשנויות, ולינץ' מעולם לא טרח לספק כאלה, ומפרק, כפי שיעשו גם סרטיו הבאים של לינץ', את התא המשפחתי שבו הורות מזוהה לא פעם עם מפלצתיות.
סרטו הבא, "איש הפיל" (1980), היה המסחרי שבהם וקטף שמונה מועמדויות לאוסקר. זהו סיפורו האמיתי של ג'ון מריק, שעיוות גופני העניק לו את הכינוי שבכותרת עת הופיע במופעי חריגים באנגליה של שלהי המאה ה-19. בסרט זה הבליט לינץ' את מהותו של הקולנוע כספקטקל של חריגים, כאטרקציה, וכמו ב"ראש מחק" העיוות הזה מתקיים בהקשר אדיפאלי אלים ומאיים. בסרט זה מסומן הגבול בין הפראי והתרבותי, בין הנורמטיבי והלא נורמטיבי, דרך הגוף החריג – והגבול הזה הולך ונחצה, מתאיין, בסרטיו הבאים. היו שאמרו שרק במאי כמו לינץ' היה האיש הנכון לעבד את רומן המדע בדיוני הבלתי ניתן לעיבוד של פרנק הרברט, "חולית". אבל גרסתו לסרט מ-1984 הייתה כמעט בלתי ניתנת לצליחה, הסרט קוצץ קשות על ידי המפיק דינו דה לורנטיס, וניסיונו היחיד של לינץ' ליצור בלוקבאסטר הוליוודי הוכיח לכל הצדדים המעורבים שזו ממש לא הטריטוריה שלו.
ב"קטיפה כחולה" (1986) ו"לב פראי" (1990) שאף זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, לינץ' כמו יוצא למסע אל הסיוט שבלב החלום האמריקני. בסרט הראשון זוהי העיירה הכל-אמריקנית שמתחת לחזותה הלבנה והמהוגנת רוחשים רוע, סטייה ויצרים אפלים; בסרט השני זהו מסע על פני איקונים אמריקאים כמו "הקוסם מארץ עוץ", אלביס פרסלי ומרלין מונרו. סרט המפרק את המיתוסים האמריקניים המכוננים, ומעצב דימוי מטריד מאוד של האם המפלצתית (בגילומה של דיאן לאד, אימה במציאות של לורה דרן, שמככבת לצדו של ניקולס קייג') מתוך תפיסה המזהה את הצד הפרוורטי שבתרבות האמריקנית הפופולרית.
תמה מרכזית נוספת בסרטיו הולכת ומתעצבת בשניים מסרטיו הבאים – "כביש אבוד" (1997) ו"מלהולנד דרייב" (2001): זהויות כפולות ומוכפלות, טשטוש גבולות בין זהות ממשית ונחלמת, פנטזיה ופירוקה. אלה שניים מסרטיו החידתיים ביותר של לינץ' שמתרחשים בטריטוריה שהיא מנטלית יותר מאשר קונקרטית והמסע בהם נערך בנבכי תודעה שאיננו בהכרח יודעים מה היא. זהו המקום שבו הקולנוע של לינץ' הולך ונהיה מופשט יותר, מתסכל אפילו משום שהוא מתנגד לכל אופציה פרשנית. לעיתים אף נדמה שהניסיון לפרש את סרטיו, במיוחד אלה, עומד בסתירה למהותם. זו אולי הסיבה שלינץ' הפך לאחד מהבמאים המזוהים ביותר עם הקולנוע הפוסט-מודרניסטי, אף כי ספק רב אם הוא עצמו היה סומך ידיו על הגדרה כזו או אחרת.
ההיבט המופשט הזה ניכר גם במה שהוא אולי סרטו הנגיש ביותר, "סיפור פשוט" אותו הוא יצר ב-1999 והביא את סיפורו האמיתי של קשיש היוצא למסע, הפעם ממשי, ממדינת איווה לוויסקונסין על גבי מכסחת הדשא שלו. זהו מסע שנערך בטבע, מסע בעל משמעות קוסמית כמעט, אבל הוא גם מסע של השלמה ופיוס בין שני אחים שחדלו לדבר ביניהם לפני שנים רבות. הדמויות שגיבור הסרט הזה פוגש בדרכו נראות כאילו יצאו מסרט של לינץ' – באופן פרדוקסלי הן אכן חלק מסרט כזה – אבל הן פחות מוקצנות וגרוטסקיות, גם אם טוב הלב, הידידותיות והאנושיות שלהן, נראות בקונטקסט הזה מעט סוריאליסטיות.
4 צפייה בגלריה
אחד מהבמאים המזוהים ביותר עם הקולנוע הפוסט-מודרניסטי. דייויד לינץ'
(צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky)
אבל לינץ' עבד גם במדיומים אחרים, וגם שם הותיר יצירות פורצות דרך. "טווין פיקס" מראשית שנות ה-90 ששבה לעונה נוספת ב-2017 - וגם זכתה לגרסה קולנועית ב-1992, הייתה מיצוי מזוקק של התמות שאפיינו את סרטי לינץ' והפכה את השאלה 'מי רצח את לורה פלמר?' לאחת החידות הגדולות שהעסיקו את צופי הטלוויזיה במהלך העונות בהן שודרה. כמה מהדימויים הזכורים ביותר מיצירות לינץ' נוכחים בה: החדר האדום והגמד המסתורי שבתוכו; פאי הדובדבנים שהסוכן קופר כל כך אוהב; "בוב", הדמות המאיימת מהחלומות; וכמובן, גופתה העטופה בניילון של לורה פלמר שנמצאת על שפת הנהר. כל אלה, לצד המוזיקה האייקונית של אנג'לו בדלמנטי, מלחינו הקבוע של לינץ'.
קשה לסכם את פועלו של לינץ' ואת חשיבותו והשפעתו על הקולנוע ברשימה שנכתבת זמן קצר לאחר הידיעה על מותו. לינץ' היה חולה במשך שנים בנפחת הריאות, תוצאה של עישון ממושך, ולאחרונה אף הודיע על פרישתו מבימוי (למעשה, סרטו האחרון, בעל האופי הניסיוני, "אינלנד אמפייר", נעשה ב-2006). לפני כשבוע פורסם כי הוא נאלץ להתפנות מביתו בלוס אנג'לס בעקבות השריפות המשתוללות שם. ברשתות עלתה הדאגה שמא העשן הרב והלחץ הכרוך בעזיבת חפוזה של הבית ישפיעו לרעה על בריאותו הרופפת ממילא, מה שאולי יכול להסביר את הידיעה המעציבה שהיא הבסיס לרשימה הזו.
כדי לעמוד על תרומתו של לינץ' לאמנות החזותית בכלל, לא רק לקולנוע, יש להזכיר גם את "ארנבים", סדרה של סרטים סוריאליסטיים ששחקניה מחופשים לארנבים, והועלתה באתרו של היוצר; או את סרטוני תחזית מזג האוויר הכמעט-יומיומיים והמשעשעים שהעלה באתר שלו, David Lynch Theater, ובהם הוא דיווח על מזג האוויר בלוס אנג'לס כפי שזה נשקף מחלונו, תוך שהוא מותיר מעט חומר למחשבה להמשך היום. וכמובן, יש להתייחס גם לעבודותיו כצייר בראשית דרכו – הוא עצמו טען שמעולם לא התכוון להיות במאי סרטים ובנה על קריירה בציור – ולהיותו גורו של המדיטציה הטרנסצנדנטלית שאותה הוא החל לתרגל כבר ב-1973, ולפני 20 שנה אף ייסד את "קרן דייויד לינץ' למען חינוך מבוסס מודעות ושלווה עולמית".
לינץ' היה מועמד ארבע פעמים לאוסקר, וזכה בפרס על מפעל חיים ב-2019 שאותו העניקו לו השחקנים המזוהים עמו: לורה דרן, קייל מקלכלן ואיזבלה רוסליני. אבל מזה שני עשורים הוא כבר לא ביים סרטים. לפני מספר שנים נודע על פרויקט מסתורי, Wisteria, שתוכנן על ידו עבור נטפליקס. ככל הנראה, מדובר היה בסדרה, אבל הפרויקט לא יצא לפועל, הוא נדחה בתחילה בעקבות הקורונה, כשההפקה כבר עמדה לצאת לדרך, ואחר כך נטפליקס לא שבה לגלות בו עניין. למרבה הצער, כך נמנעה מאיתנו יצירתו האחרונה.
