זה התחיל ב-1978, עם "סופרמן" בכיכובו של כריסטופר ריב. ואולי ב-1998, כשיצא "בלייד" למסכים. ואולי בעצם בשנת 2000, עם "אקס-מן". או ב-2008, אם חושבים על זה לרגע, כש"איירון מן" נתן את האות לעידן ה-MCU (היקום הקולנועי של מארוול). אבל כך או כך, איך שלא תראו את זה, כבר זמן רב שאנו בתקופת גיבורי-העל שלנו. הנה, ברגעים אלו ממש מרצדים על המסכים שני המצטרפים החדשים: "סופרמן" של די-סי, ו"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" של מארוול. שניהם מושקעים, יצירתיים ומהנים למדי, תחת מגבלותיהם. שניהם שייכים לז'אנר שהפך לצייטגייסט התרבותי המרכזי של המאה ה-21 - אך חווה לאחרונה קשיים.
כן, זה כבר לא סוד, כמובן: התעייפנו. סרטי גיבורי-על שעולים כעת על המסכים צריכים להוכיח את עצמם מעל ומעבר למה שנדרש מסרטי הז'אנר לפני עשור, נניח. סרטים בינוניים-גרועים מוצאים את דרכם למסכים חדשות לבקרים, והשחיקה ניכרת. בדיוק בשל כך - כדי לשמור איכשהו על הגחלת הדועכת בדמיוננו המותש - החלטנו לחזור לכמה מהנציגות הבולטות והמשמעותיות ביותר של הז'אנר לדורותיו, אל סרטי גיבורי-העל הטובים ביותר. אולי, אם ניזכר בגדולתם, נוכל להמשיך הלאה. במקרה הכי חמור, רק נעורר בכם עצבים, כי למען האמת ישנן כמה בחירות מוזרות פה. וכמה קלאסיקות שנעדרות, וכמה החמצות בלתי-נמנעות. אנא פתחו את לבכם.
20. "6 גיבורים" (2014)
כן, מתחילים דווקא עם סרט אנימציה. מדוע, אתם שואלים? ובכן, בלי שום קשר לטכניקה הקולנועית הספציפית שבאמצעותה מוגש לנו הסיפור אודות הירו הצעיר - שמאבד את אחיו אך מגלה שהאח הותיר אחריו רובוט-ריפוי מלבב, ביימקס שמו - "6 גיבורים" הוא סרט גיבורי-על פשוט נהדר. כן, כזה ששועה לכל כללי הז'אנר (ומבוסס על קומיקס של מארוול), כולל סצנות אקשן מרהיבות ומבוצעות למשעי, ומספק 102 דקות של בידור טהור ומרגש באורח בלתי צפוי.
בשנת יציאתו עלו על האקרנים גם "שומרי הגלקסיה" ו"קפטן אמריקה: חייל החורף", והיציאה המקסימה הזו של דיסני עולה לפחות על אחד מהם כמעט בכל מובן. מאחר והשני יפציע פה ברשימה בהמשך, ניתן לכם לנחש מהו הסרט שנפל לצד הדרך. את "ספיידרמן המופלא 2" המשמים, שיצא גם הוא באותה שנה, "6 גיבורים" בכלל לא רואה.
19. "בלייד" (1998)
אומנם נהוג להעניק ל"אקס-מן" (2000) את תואר "הסרט שהזניק את טרפת גיבורי-העל" בגלגולה המודרני, אבל החגיגה המדממת של סטיבן נורינגטון, בכיכובו של ווסלי סנייפס, הייתה שם קודם. "בלייד", שעוקב אחר קורותיו של בן-כלאיים ערפדי-אנושי שנוהג לכסח ערפדים למחייתו, זכה להצלחה נאה והדגים בפני העולם שיש ביקוש לתכני קומיקס/גיבורי-על, כל עוד אלו מטופלים נכון. ו"בלייד" טופל בדיוק נכון, עם אקשן מסוגנן ושותת-דם, בימוי בוטח (לאן נעלם נורינגטון?), ואנטי-גיבור אחד לקוני, קשוח כמו אבן אך עם לב שמסתתר אי שם מתחת לחליפות העור השחורות. ווסלי סנייפס הוא אליל מוזהב, אגב.
השיא בכל הנוגע לאותו אקשן מסוגנן, אם אתם תוהים, מגיע דווקא בסצנת הפתיחה האדירה של הסרט, שמתרחשת במועדון לילה מלא ערפדים, וכוללת ברזים שמתיזים דם על המבלים ובלייד אחד רצחני שטובח בהם לצלילי מוזיקת טכנו סוערת. כמה כיף, הלב לא יכול להכיל.
18. "איירון מן" (2008)
אם "בלייד" הוכיח את תקפותם המסחרית של סרטי גיבורי-העל ונתן את האות למתקפה הצפויה - "איירון מן" בישר על מכת המחץ: בואה של אימפריית ה-MCU, בהובלת הבוס הכל-יכול של הזיכיון, קווין פייגי. ה-MCU, כפי שכולכם יודעים, ישלוט ללא עוררין בענף במשך העשור-וקצת הבאים, כשכולם - בעיקר המתחרה די-סי - רודפים אחריו ללא הועיל. והכול התחיל פה, בסרט קצבי ומבדר שנשען על הופעה סופר-כריזמטית של רוברט דאוני ג'וניור שפשוט נולד כדי לגלם את הדמות הזאת, תחת ניצוחו של המקצוען ג'ון פאברו.
צפייה מחודשת, 17 שנים אחרי, ממחישה את המקצוענות הזו היטב: כמעט ואין כשלים בסרט הקולח והמהנה הזה - להוציא את הופעתה החלבית של גווינת' פאלטרו, ושיא שמהווה אנטי-קליימקס קל, ביחס לכל הבנייה הכייפית שקדמה לו. אם כבר להתחיל זיכיון קולנועי עצום-ממדים, זוהי לגמרי הדרך.
17. "רובוקופ" (1987)
התחכמות, אין ספק, לכלול את "רובוקופ" ברשימה יוקרתית זו. בכל זאת, לא מדובר בתוכן שמבוסס על קומיקס אלא על תסריט מקורי (של אד ניומאייר) - אבל רובוקופ הוא גיבור-על בכל מובן אפשרי, וחוץ מזה ב-1990 מארוול נתנו גושפנקא רשמית כשהחלו לפרסם חוברות קומיקס בכיכוב דמותו המתכתית. אז למה הוא פה? ובכן, הסיבה הפשוטה היא שמדובר בסרט אדיר, יצירת מופת סאטירית ואולטרה-אלימה שמטווחת את הקפיטליזם החזירי של ארצות הברית ואת התרבות התאגידית בחוסר-רחמים שחוצה לסאדיזם, וכל זה כשחיוך ענק ומרושע על פניה.
כמו בסרטים אחרים של המאסטרו החולני פול ורהובן (בעיקר "גברים בחלל" המושלם), המרקחת המהבילה הזו מוגשת במסווה של בלוקבאסטר אקשן מן המניין, כך שורהובן זוכה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - המונים נהרו לסרט ושילמו ממיטב כספם, רק כדי לצפות ביוצר שבין היתר, לועג גם להם בעודו מספק להם את הקתרזיס האלים שאחריו הם נוהים. אין דברים כאלה.
16. "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016)
כמו בכל סרט שבכותרתו מופיעים צמד המילים "קפטן אמריקה", גם בסרט שלפנינו סטיב רוג'רס/קפטן אמריקה (כריס אוונס) הוא הדמות הכי פחות מעניינת על המסך. מזל, אם כך, שצמד הבמאים האחים אנתוני וג'ו רוסו דחסו לתוך סרטם שלל גיבורי-על אחרים מהזן הפחות-משמים. כולם כולל כולם נפגשים בשדה תעופה בגרמניה לקרב משובב עין ונפש, שמציג בפני הצופים את יכולותיו המרשימות של המצטרף החדש לשורות הנכבדות הללו - ספיידרמן (טום הולנד) - ובאופן כללי, מהווה את אחד מהדברים המגניבים ביותר שתמצאו בקאנון של ה-MCU כולו.
19 צפייה בגלריה
נוקמים! אה...הילחמו ביניכם לבין עצמכם! מתוך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"
(צילום: באדיבות yes)
את ההצגה גונב אנטמן (פול ראד), מצטרף חדש גם הוא, שגדל לממדי ענק כדי להרביץ לטוני סטארק ושות' - ועוזר להפוך את הסרט הזה למוצלח בהרבה ממה שהוא אמור להיות. הרבה יותר מאשר "קפטן אמריקה: חייל החורף" חמור-הסבר ודל-העניין - והנה, התגלתה בפניכם התשובה לחידה שאיתה התחלנו. לא, "חייל החורף" עטור-השבחים לא נמנה על נבחרי הדירוג הזה. לא מגיע לו. ניכנס לזה בהזדמנות.
15. "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" (2022)
מה עושה זיכיון קולנועי שהתחיל חזק, הגביר עד שכבש את העולם, וכעת ניצב בפני הדעיכה הבלתי-נמנעת שממתינה לשכמותו? נכון, מביא במאי מבריק ונותן לו לעשות מה שמתחשק לו. זה מה שקווין פייגי עשה עם סם ריימי בהמשכון הזה ל"דוקטור סטריינג'" (2016), המוצלח בפני עצמו - והדיבידנדים היו ענקיים. ריימי, שהחל את דרכו בבימוי סרטי האימה הפולחניים מסדרת Evil Dead, ניער את האבק מעל הנוסחה המארוולית הקבועה והכניס כמות נכבדת של אימה ואלימות לסרטו, מבלי לשכוח שעל המוצר כולו להיות מבדר ובעל אפיל רחב ככל שניתן.
"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" - טריילר
כך, קיבלו הצופים סרט שמצד אחד לא פוסח על הרחבת היקום המארוולי (ספציפית פה ליקומים מקבילים אחרים) או על הדיאלוגים השנונים הקבועים, ומצד שני מציג בפני צופיו מחזות זוועה, מחסל כמות נאה של גיבורי-על באכזריות מפתיעה (אוקיי, אז הם שייכים לממד אחר, אז מה?), ודן באופן מרשים בסוגיות של אבל, נקמה ומחילה. הקוקטייל כולו - שנתמך באפקטים ויזואליים מהממים וכולל שלל מחוות עצמיות משעשעות של ריימי לקאנון סרטיו - היה ונותר משכר ומשמח עד מאוד, גם אם חסר משקל של ממש, וייזכר כאחד הסרטים הייחודיים בתולדות הזיכיון.
14. "לוגאן" (2017)
רבים היו ממקמים את סרטו של ג'יימס מנגולד הרבה יותר גבוה במעלה הרשימה. יש אפילו מי שהיה ממקם אותה בראשה. לא מפתיע, מכיוון שהגישה הרוויזיוניסטית של "לוגאן" בהחלט הפכה אותו למשהו חריג בנוף, והתסריט של מייקל גרין ודייויד ג'יימס קלי, ששיווה לסיפור נופך של מערבון מודרני, היה מוצלח לכל הדעות (ואף מצא עצמו מועמד לאוסקר, לא דבר של מה בכך עבור סרט גיבורי-על). ועדיין, התיאור הזה של לוגאן/וולברין כפוץ מחוספס, מזדקן, מריר ובעל נטייה להרס עצמי שהוא כבר לא ממש מצליח לנהל - היה מעט קודר, רציני ואיטי מדי מכדי טובתו שלו (מה גם שעינינו שזפה סיפורי-גאולה מסוג זה כל כך הרבה פעמים בעבר).
ברור שזו הייתה כוונת המשורר במקרה הזה, ועדיין - באנו ליהנות, וכשהכף נוטה יותר לכיוון קלוז-אפים מיוסרים של וולברין ופחות לוולברין משפד אנשים במגוון אופנים יצירתיים, אנו נוטים להתמרד. שלא תטעו: "לוגאן" היה ונותר סרט משובח בז'אנר ומחוצה לו, ומשום כך הוא ברשימה זו. כל מה שאנחנו מנסים לומר זה שהוא רק קצת פחות משובח ממה שאנשים חושבים. לא להתעצבן.
13. "ת'ור ראגנארוק" (2017)
כמו במקרה של סם ריימי, גם טאיקה וואיטיטי היה בחירה מלאת-השראה עבור ה-MCU. פייגי באמת הדגים פה שיש לו אשכים מברזל, כששם את אל הרעם הנורדי בידיו של במאי שבאמתחתו היו, עד לאותה נקודה, רק סרט קצר אחד ושלושה סרטים עלילתיים קטנטנים מעדות הדרמה הקומית, שביים במולדתו ניו זילנד. אבל כמו במקרה של ריימי, גם פה זה השתלם בטירוף: "ת'ור ראגאנרוק" לא היה אקסטרווגנזת אקשן כמו שהוא היה אקסטרווגנזה קומית.
בחושיו המחודדים, וואיטיטי הבין את האבסורדיות הטבועה בדמותו של ת'ור, וגיבורי-על בכלל, ורץ עם זה בסרט שלכאורה מסמן "וי" בכל מה שנדרש מבורג נוסף במכונה המשומנת של ה-MCU - אבל בתכלס, מתנהג כמו משהו אחר לחלוטין; משהו עולץ ופרוע, משמח ומבדח, שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, או ברצינות בכלל, ומהווה משב רוח רענן בז'אנר שהלך והפך צפוד עם השנים. "זה חבר שלי מהעבודה!", קורא ת'ור בהתרגשות כשהוא פוגש בזירה את הענק הירוק - ברגע שכמו אחרים בסרט הנהדר הזה, משכיח ממך את העובדה שאתה צופה בעוד פרק מתוך סדרה מונומנטלית, כשעתיד הגלקסיה (או אסגארד, או היקום, או וואטאבר) מונח על הכף וכולם מאוד רציניים בקשר לזה. כיף טהור.
12. "משפחת סופר-על" (2004)
במובנים רבים, סרטו של בראד בירד הוא סרט גיבורי-העל המושלם. לא בגלל האקשן המשובח שלו או האנימציה הנאה (לשעתה; צפייה מחודשת ממחישה כמה התקדמנו מאז); גם לא בגלל הסיפור הראוי, שמציג משפחה לא ממש מתפקדת ומחבר אותה מחדש, באופן הנוגע שלו התרגלנו מסרטי פיקסאר באותה העת (התקופה האחרונה והמחורבנת למדי של אולפן האנימציה המהולל מבהירה שלא לעולם חוסן). לא - "משפחת סופר-על" קרוב מאוד להגדרה של סרט גיבורי-העל המושלם בגלל שהוא סרט כמעט מושלם, שעוסק בגיבורי-על.
19 צפייה בגלריה
ורק התינוק ג'ק-ג'ק חסר. תמשיכו לחייך, אנחנו מתקשרים למועצה לשלום הילד. מתוך "משפחת סופר-על"
(צילום: באדיבות yes)
הקלף הכי חזק שלו: גלריה של דמויות כובשות אחת-אחת, בני משפחת פאר המתוסבכים. אפילו הנבל בסרט הזה - באדי פיין, בדיבובו של ג'ייסון לי, מוצלח במיוחד, עם מוטיבציה ברורה ומשכנעת והאדג' הנדרש שעוזר לו להפוך ליותר מהנבל הגנרי שלו אפשר היה לצפות. העובדה שההמשכון המזעזע מ-2018 הפך לסנסציה בקופות מוכיחה פחות את ערכו - שבאמת לא היה רב - ויותר את מידת הציפייה של הצופים, שהתאהבו בצדק ב"משפחת סופר-על" המקורי, ופשוט רצו עוד.
11. "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018), "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" (2023)
ב-2018 חגג ז'אנר גיבורי-העל עשור לקיומו. במקביל, הוא גם הגיע לרגע השיא שלו: "הנוקמים: מלחמת האינסוף", ורגע אחר כך "הנוקמים: סוף המשחק", צמד ממותות שנתנו לחובבי הזיכיון את האורגזמה שנבנתה בעמל במשך כל התקופה הזו. אבל כבר בשלב הזה, ניכרה השחיקה בז'אנר. אומנם "הפנתר השחור", שיצא גם הוא באותה שנה, הפך מיידית לאבן-דרך חדשה (והיה אובר-מוערך לחלוטין), אבל במקביל יצאו גם "אקוומן" המטופש, "דדפול 2" שניסה לשחזר את הצלחת קודמו אך מצא את עצמו צועד בנעליו ותו לא, ו"אנטמן והצרעה" שאף אחד לא באמת זוכר. בקיצור, למרות הסנוקרת הכפולה של סרטי "הנוקמים", מושג ה-Superhero Fatigue, "עייפות גיבורי-העל", כבר החל להיות מוחשי.
ואז, משום מקום, הגיע "ספיידרמן: ממד העכביש": סרט אנימציה מבריק שפרץ את גבולות הז'אנר, ערבב בין סוגות אנימציה שונות, נהנה מטון רפלקסיבי מרתק ולב דרמטי פועם, היה מלא עד להתפקע בדמויות מקוריות - ובעיקר, עשה כבוד גדול לחוברות הקומיקס שהביאו את כולנו עד הלום. גם המשכונו הנפלא לגמרי יכול היה למצוא את עצמו ברשימה זו. יודעים מה? ימצא את עצמו: אנחנו מכניסים אותו רשמית, לצד הסרט הראשון. ואתם יכולים להמר על זה שהחלק השלישי בסדרה, שצפוי להגיע ביוני 2027, ימצא את עצמו בדירוגים דומים בעתיד. כן, הסרטים הללו עד כדי כך טובים.
10. "אקס-מן 2" (2003)
לפני שנחשף כטורף מיני (לכאורה), איבד את מעמדו ההוליוודי הרם ובחר לבלות את חופשותיו דווקא בארץ הקודש, הבמאי בראיין סינגר היה חתום על אחד מסרטי גיבורי-העל הטובים ביותר שנעשו. סרט שבדרכו, היה הראשון והיחיד עד כה שעשה חסד אמיתי עם חבורת המוטנטים המסוכסכים שמרכיבים את נבחרת אקס-מן.
"אקס-מן 2", המשכון ל"אקס-מן" (2000) שגם אותו ביים סינגר, עלה על קודמו בכל מובן אפשרי - החל מסצנת האקשן הנהדרת שמתרחשת בבית הלבן ופותחת את הסרט, דרך הסצנה הנהדרת לא פחות שבה נמלט מגנטו (איאן קלן) מכלאו השמור, ועד לשלביו האחרונים של הסרט, שבהם מגנטו וצוותו חוברים לאקס-מן כדי להביס את קולונל סטרייקר הרשע (בראיין קוקס האהוב). הכול פה עובד מצוין, בעיקר כמה שהסרט הזה מתעל למסך הגדול את רוחה של "אקס-מן: סדרת האנימציה" האהובה. ובאמת שאין מחמאה גדולה יותר מזו.
9. "באטמן" (1989)
ב-1978, "סופרמן" (1978) הדגים לראשונה שגיבורי-על יכולים להכניס כסף גדול כשהם פוגשים צלולויד. 11 שנים לאחר מכן, הגיע "באטמן" של טים ברטון והמחיש שאפשר להכניס את הכסף הגדול הזה גם עם תועפות של סטייל אפל, ובלי להיות צ'יזי עד כדי מחנק. יסלחו לנו טהרני הסרט אודות גיבור-העל המשעמם והמוסרני, לפחות כפי שעוצב בידי כריסטופר ריב וריצ'רד דונר - כי "באטמן" הוא סרט גיבורי-העל האולטימטיבי הראשון; זה שהראה לכולם שאפשר לשים פרויקט מסחרי שכזה בידיו של אוטר, ולצאת עם ערימות של מרשרשים.
ברטון, במאי צעיר ורעב באותם ימים, עשה שני סרטים בלבד לפני שקיבל את איש העטלף, אבל זה לא מנע ממנו ללכת עד הסוף עם חזונו. הוא לקח גיבור-על מוקדם (הדמות הפציעה ב-1939) ומיקם אותו בסביבה קולנועית מובחנת וייחודית, כזו ששילבה בין אסתטיקה גותית, השפעות של האקספרסיוניזם הגרמני וגישה נוארית מחוספסת (עם פסקול איקוני של דני אלפמן, שקושר הכול יחד). התוצאה הייתה סרט גיבורי-על מסוג שהעולם טרם ראה, עם מוג'ו, אישיות ואופי שהעניקו גושפנקא לז'אנר כולו, דורות קדימה, עד לכריסטופר נולאן ושות'. צפייה מחודשת מוכיחה שלא הכול שרד את מבחן הזמן (השירים המרגיזים של פרינס, למשל), אבל לעזאזל, כך צריך לעשות את זה. בדיוק כך.
8. "הנוקמים: סוף המשחק" (2019)
עוד בחירה שרבים היו ממקמים במקום הראשון, "סוף המשחק" לא לגמרי העפיל לגמר פה אצלנו משום שבסופו של דבר, מדובר בסרט שבמהלך חלק נכבד מ-181 דקותיו בעצם מעלה-גירה מסרטי ה-MCU שקדמו לו וחופר במעמקי מיתולוגיה שכבר נוצרה.
19 צפייה בגלריה
תאנוס, חכה שנייה, אני מרגיש שעולה לי משהו. מתוך "הנוקמים: סוף המשחק"
(צילום: באדיבות yes)
כן, הוא עושה זאת בדרך מתוחכמת ורבת-המצאות, וכן, סיקוונס הקרב הסופי מול ת'אנוס וצבאו מכניס את ה"א" ל"אפי" (גם את ה"פ" וה"י"), ומהווה קרשנדו סוחף לפרויקט המונומנטלי כולו. יש פה קולנוע מרשים ומהוקצע, פה ושם עוצר-נשימה ממש - אבל מה לעשות שזה פחות סרט מאשר קודמו, "מלחמת האינסוף". בן ה-12 שבכולנו ספק ידיו בהתלהבות אין-קץ במהלך "סוף המשחק". בן ה-40 הנהן באישור, אבל גם צקצק קלות אל מול המחזור חסר-הבושה של כל העניין.
7. "באטמן חוזר" (1992)
ההמשכון של טים ברטון ל"באטמן" החלוצי שלו הוא פחות סרט גיבורי-על, ויותר מעשיית-אימה גרוטסקית שקשה להאמין שהופקה בידי אולפן הוליוודי גדול. ברצינות, לא נתפס שהסרט השחור-משחור הזה נעשה מלכתחילה, ועוד שווק כסוג של סרט כריסמס לכל המשפחה (למרות שהוא יצא לאקרנים דווקא בראשית קיץ 1992). הכול פה מעוות, דוחה, מבחיל ומרושע; הדמויות כולן, פרוטגוניסטים כמו גם אנטגוניסטים, פגומות ודפוקות, מתמודדות עם טראומות משתקות ופשוט לא יכולות להן (הפינגווין המזוויע של דני דה ויטו שם בכיס הקטן כל גלגול אחר של הדמות).
הנימה שברטון מקנה להכול מקאברית במפגיע, עימותית, מעוררת סלידה ואי-נוחות - וזה פשוט גאוני, אולי סרט גיבורי-העל החריג והמופרע בתולדות הז'אנר, לפחות בתצורתו המיינסטרימית. אין חתרנות כזו, אין סרטים כאלה. לא פלא שאחריו, אולפני וורנר מיהרו לתת את הזיכיון בידיו של הבמאי ג'ואל שומאכר, שב"באטמן לנצח" החזיר אותו לימיו הקאמפיים והצבעוניים. אלא שהאפלה והאמביוולנטיות המוסרית של ברטון התאימו לדמות הרבה יותר, ושנים אחרי שהניסיון השני של שומאכר ("באטמן ורובין") קרס בקול שאון, הגיע כריסטופר נולאן והדגים את החוב שלו לברטון וחזונו המופרע.
6. "דדפול" (2016)
במשך שנים ארוכות ניסה ראיין ריינולדס להביא את הדמות הזו של מארוול, לא אחת הגדולות שלה, אל המסך הגדול. תחילה זה קרה במסגרת תפקיד-אורח ב"אקס מן המקור: וולברין" הכושל מ-2009, וריינולדס נשבע שבפעם הבאה, זה יהיה טוב יותר. וכך אכן היה: "דדפול", שהוקדש כולו לאנטי-גיבור המעורער והמשעשע, היה טוב יותר. טוב בהרבה. טוב במפתיע.
"דדפול" - טריילר
עם תועפות של אלימות חסרת-רסן, פה ג'ורה וגישה רפלקסיבית כובשת (שהחלה כבר בכתוביות הפתיחה המשעשעות), "דדפול" ניצל כל שמץ מדירוג ה-R שניתן לו, ויצא מנצח. ההחלטה להעניק לסרט אופי כזה הייתה אמיצה למדי: סרטי קומיקס וגיבורי-על נשענים על הקהל הצעיר שנוהר אליהם, ודירוג צפייה מחמיר מגביל מראש את כמות הצופים. אבל אלו מהם שהגיעו לפרקם נהרו אל האולמות והפכו את החלום של ריינולדס למציאות אולטרה-רווחית, כשבדרך הם מלמדים גם את האולפנים להעז טיפה'לה יותר, ולצאת מהמסגרת החונקת של הפורמט המארוולי שהפך לתו-התקן בעקבות הצלחת סרטי ה-MCU. לשמוע את סטיב רוג'רס חופר על צדק ומוסר זה נחמד והכול, אבל לראות את דדפול עורף ראש עם חרב נינג'ה ומקנח עם איזו שנינה מתחכמת, ובכן, זה פשוט נחמד יותר.
5. "שומרי הגלקסיה" (2014)
התשובה של מארוול ל"מלחמת הכוכבים" הייתה הבשורה הגדולה של מפעל ה-MCU כולו, כשיצאה בתחילת אוגוסט 2014. במשך שש השנים שהובילו לנקודה זו, מאז יציאת "איירון מן", קווין פייגי ועמיתיו עמלו על הרחבת היקום הקולנועי המתהווה שלהם באמצעות גיבורי-על מוכרים, מהמיינסטרים של הקאנון המארוולי (הגם שהנכסים הגדולים, ספיידרמן ואקס מן, עדיין היו נתונים בידי אולפנים אחרים באותה העת). ואז הגיעה העת להכניס כמה גיבורי-על חדשים לקלחת, על מנת לקדם ולהרחיב את הסיפור הנמשך כולו. אלא שאף אחד, להוציא מעריצי קומיקס שרופים במיוחד, לא הכיר את "גיבורי-העל" הללו. בכלל. וכאילו כדי להכפיל את ההימור, פייגי שם את הפרויקט בן 170 מיליון הדולרים בידיו של במאי כמעט אנונימי: ג'יימס גאן, פליט אולפן "טרומה" הטראשי, שעשה לעצמו שם כתסריטאי (עם הרימייק המוצלח ל"שחר המתים" ב-2004) אבל לחלוטין לא היה נראה שאמור לתקל פרויקט כה רב-סיכונים.
ומה אתם יודעים? זה עבד. גאן עשה עבודה פשוט נפלאה, ובמחי סרט אחד הפך את החבורה המרופטת והמוזרה הזו - חמישה לוזרים גלקטיים שאיכשהו חוברים יחד נגד איום משותף ומגלים, פתאום, שהפכו למשפחה - לחלק בלתי נפרד מה-MCU. ומליבנו. זה אולי ההישג הכי גדול של גאן, שגם כתב את התסריט. כן, בניית-העולם פה מרשימה עד מאוד, ו"שומרי הגלקסיה" לוקח בהצלחה את ה-MCU אל מחוץ לגבולות כדור הארץ. הרבה מחוץ. אבל אלו גיבורי הסרט שעושים את העבודה. אתה פשוט מתאהב בכולם, כולל בעץ מהלך ששוב ושוב אומר רק משפט אחד. הרמה הגבוהה נשמרה בהצלחה יחסית גם בצמד סרטי "שומרי הגלקסיה" הבאים, ואין לפייגי אלא להצטער על כך שנתן לכישרון הבוהק הזה לערוק למתחרה, די-סי, שם הוא עמל על בניית יקום קולנועי חדש. אאוץ'.
4. "ספיידרמן 2" (2004)
ה"ספיידרמן" השני של סם ריימי (מתוך שלושה, אבל על השלישי לא נדבר פה ברשותכם) מביא שוב למסך את החדווה והעליצות המידבקים שאפיינו את הסרט הראשון, בתוספת נבל לפנתאון. דוקטור אוטו אוקטביוס (אלפרד מולינה) - או דוק אוק, בשבילכם - רק מנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות פיתוח אנרגיה חדשה. אלא שבמסגרת אחד מניסוייו אשתו האהובה נהרגת, וזרועות-התמנון המכאניות שבאמצעותן ניהל את הניסוי מותכות לגופו ומערערות את שפיותו. מולינה, שחקן מבריק, מתמסר בכל מאודו לנבל המנוול הזה - אך תחת הדרכתו של ריימי, וברגעים ספציפיים ואפקטיביים עד מאוד, דואג להשיב לו את אנושיותו שאבדה.
19 צפייה בגלריה
מה קורה, דוק? סליחה, זו הייתה בדיחה מעולמות באגס באני. מתוך "ספיידרמן 2"
(צילום: באדיבות yes)
התוצאה היא נבל מורכב ומשכנע, שתורם רבות לעוצמתו הדרמטית של הסרט - אשר מנגד, נתמכה גם בידי הסיפור (לו תרמו גם שמות גדולים כמו הסופר זוכה-הפוליצר מייקל שייבון והמקצוען דייויד קפ) שמתמקד בדילמה המרכזית של פארקר: האם הקורבן האישי הכרוך בלהיות גיבור-על מצדיק את זה? כי עם אחריות גדולה וכו', אתם כבר יודעים. כל זה נגמר באחד מסרטי גיבורי-העל המוצלחים והמספקים ביותר שנעשו, טור דה פורס קולנועי שנע באפס מאמץ בין סצנות אקשן מאסיביות ורבות-דמיון, לבין רגעים קטנים, אנושיים ואינטימיים שמוכרים את כל השאר. יש הרבה סרטים מוצלחים בדירוג הזה, שמתקרב לסופו. ספק אם יש סרט גיבורי-על שלם יותר, מאוזן יותר ומתגמל יותר מ"ספיידרמן 2".
3. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018)
18 סרטים לתוך פרויקט ה-MCU העצום של מארוול הגיע הסרט שהעניק לכל אלה שקדמו לו, וגם לרבים מהבאים אחריו, תוקף אמיתי. והוא עשה זאת מכיוון שבפעם הראשונה בתולדותיו הקולנועיים של הזיכיון, הוא העלה משמעותית את סכום ההימור, גם מבחינת הגיבורים, גם מבחינת הצופים - וגם מבחינת המותג עצמו. לקראת סוף 149 דקותיו, חצי מדמויותיו של "מלחמת האינסוף" מתפוררות לאבק ונעלמות. למעשה, מדובר היה בחצי מהיקום. אומנם "סוף המשחק" שהגיע שנה לאחר מכן החייה אותן שוב, אבל האומץ שנדרש, ההעזה לסיים כך סרט השייך למכונה שכל מהותה Crowd Pleasing - ובכן, זה היה פשוט מדהים.
19 צפייה בגלריה
איך עושים "קליק" עם כפפת מתכת? לתאנוס הפתרונים. מתוך "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
(צילום: באדיבות yes)
היו הרבה רגעים מוצלחים אחרים בסרט הזה: מהחדירה עוצרת-הנשימה של איירון מן וספיידרמן לחללית של שלוחיו של תאנוס, דרך הסצנה מפלחת-הלב שבה תאנוס מקריב את גאמורה, ועד לקרב המרהיב של איירון מן, ספיידרמן ושומרי הגלקסיה בתאנוס על הכוכב טיטאן. אבל סיומו הקודר הוא שחקק אותו בין דפי הנצח. והוא עדיין וואו אחד גדול שה-MCU טרם הצליח לשחזר - וספק אם יוכל.
2. "האביר האפל" (2008)
בנקודה מאוחרת זו יש מי שיתהה מדוע "באטמן מתחיל", הספתח המהולל של כריסטופר נולאן בעסקי גיבורי-העל, לא נכלל ברשימה זו. ובכן, התשובה היא שמדובר אומנם בסרט מוצלח למדי, אך כזה שמחוויר בהשוואה להמשכונו העילאי. אם ב-2005 נולאן הביא עימו מידה בריאה של חספוס וריאליזם לז'אנר המלבלב, ב-2008 הז'אנר הזה כבר החל להראות סימני מצוקה - שנה קודם עלו על המסכים שלושה נציגים מטופשים במיוחד: "ארבעת המופלאים: עלייתו של הגולש הכסוף", "ספיידרמן 3" ו"גוסט ריידר". ואז הגיע "האביר האפל", שטלטל את הז'אנר כולו.
בראש ובראשונה, הסיבה לכך הייתה מלאכת ההסוואה שאפיינה אותו: נולאן הגיש לצופיו סאגת פשע סוחפת בכסות של סרט גיבורי-על. סוחפת – ומורכבת (הגם שעתירת פאתוס). גיבוריו התמודדו אומנם עם סוגיות קלאסיות של הסוגה, כמו המחיר הנפשי שתובעת גבורה, האמביוולנטיות המוסרית הטבועה במושג "ויג'ילנטה" וההשפעה המשחיתה של כוח. אולם הם עשו זאת בסביבה ריאליסטית ומשכנעת, כזו שנמנעת מהפרזה ומדגישה אלמנטים של פרנויה ובדידות. עם אלרגיה בריאה וניכרת לצדדים הקלילים יותר של הז'אנר, נולאן שאף למחוזות של מייקל מאן ("היט") - במקום לכוון למחוזות הפנטזיה. באטמן שלו (כריסטיאן בייל) נאבק בעצם בארכי-טרוריסט, הג'וקר, בגילומו הבלתי-נשכח של הית' לדג'ר המנוח, שהקנה לסרט נימה קריטית של סכנה אמיתית. סוכן-הכאוס הזה נעדר מוטיבציה של ממש, לפחות בגוף הסרט. הוא מלאך חבלה, תפלץ שרק רוצה לראות את העולם נשרף - ומה עושים נגד אלה? האם שורפים את העקרונות שלנו, את עמוד השדרה המוסרי שלנו, את העולם רק כדי להכחידם? שאלה מצמררת ברלוונטיות שלה לישראל 2025. סרט מצמרר, אחרי כל השנים האלה, עם הנבל הגדול בתולדות הז'אנר – ואחד הגדולים בתולדות הקולנוע כולו.
1. "הנוקמים" (2012)
אנחנו כבר ממש בסוף, ואלוהים יודע שעשינו יחד דרך עד לנקודה זו. אז ברשותכם, בואו נקצר: "הנוקמים", שבפעם הראשונה חיבר בין גיבוריו השונים של ה-MCU, הוא סרט גיבורי-העל האולטימטיבי. והוא כזה מפני שהוא עושה הכול נכון: קח חבורה של טיפוסים לא-פשוטים עם כוחות-על, תן להם להתקוטט מעט בין עצמם, חבר ביניהם אל מול אויב משותף, חזק את קשרי החברות הנרקמים למען יוכלו להביס - יחד, כקבוצה מאוחדת - את האויב הנ"ל, וקנח בארוחת שווארמה משותפת.
בידיו של ג'וס ווידון - פוץ מגעיל, אבל קולנוען מבריק ועתיר-מוג'ו, כשהוא רוצה להיות - הפך הספקטקל המלהיב הזה להוכחה ניצחת בדבר תקפותו של פרויקט קולנועי מתגלגל והרה-סיכונים כמו ה-MCU, יקום משותף שנבנה מסרט לסרט עד לשיא מרהיב מהסוג שסיפק "הנוקמים". זה לא סרט לגמרי מושלם - אבל זהו סרט גיבורי-העל המושלם. כל מי שצפה בו בזמן אמת, בקולנוע באביב 2012, יצא ממנו כשליבו פועם בעוצמה וחיוך ענקי מרוח לו על הפנים. גם עוד 50 שנה, האפקט יהיה דומה.
