מוטיב הגאולה דרך הביבים היה מקובל בקולנוע האמריקאי של שנות ה-70, בסרטים דוגמת "נהג מונית" או "כרך למבוגרים בלבד". שני הסרטים האלה, אגב, נכתבו על ידי פול שרדר (את השני הוא גם ביים), ושניהם תיארו את מסעו של הגבר הלבן אל תוככי הגיהינום העירוני בעקבות דמות זכה שטומאה בידי תעשיית המין. ב"כרך למבוגרים בלבד" הייתה זו בתו של איש עסקים שנעלמת בעולם סרטי הפורנו. זכרם של שני הסרטים האלה עולה נוכח הצפייה בסרטו של שלום הגר "מתחת לצל של השמש", שעוקב אחר מסעו של גבר אתיופי בעקבות בנו – מסע שהופך אף הוא לאודיסיאה של מירוק הנפש.
"מתחת לצל של השמש" - טריילר
(באדיבות שלום הגר)
אכן, צלב גדול תלוי בחדר שאותו שוכר גיבור הסרט, מטוקו (אמוס איינו שזכה בפרס המשחק בפסטיבל ירושלים 2023), בדירת עובדים זרים מעופשת בדרום תל אביב. הגאולה שמקורה בעינויי הגוף והנפש מקורה בשיח הנוצרי, ונדמה כי מטוקו, אסיר ששוחרר אחרי 15 שנים בכלא, אינו פוסח על אף שלב. הוא מוכה, מושפל, מנודה ומגורש, והכל למען מטרה אחת: לאתר את בנו שאותו לא ראה מאז היה בן שנתיים ולהיות לו אב מתפקד. הנסיבות שהביאו את מטוקו אל בית הכלא מתבררות במהלך הסרט, אבל העובדה היא שהוא יוצא משם אדם אחר, מפויס, כמעט נכון להגיש את הלחי השנייה. במבחן אגרסיות שנערך לו לקראת שחרורו, הוא משיב על כל הסעיפים ב"כועס מעט".
יש משהו בעייתי בהצגתו של גבר אלים כדמות ישועית כמעט, והרצון שלו בתיקון כמעט משכיח את הפשע הנורא שהוא ביצע. אבל סרטו של הגר (סדרת הטלוויזיה "שישו ושמחו"), שכתב את התסריט יחד עם סיגלית ליפשיץ, מצליח לשכנע אותנו בנואשות של הגבר המיוסר למצוא את בנו – בעיקר כאשר החיפוש אחריו הופך למסע הצלה. העולם שמתאר הגר הוא אכזרי, משהו שמזכיר את זה המוכר מסיפורי צ'ארלס דיקנס. הצורך של מטוקו לשוב ולהפוך לאב מוצא את ביטויו במערכת היחסים שהוא מפתח עם עובדת זרה צעירה שנותרה לבדה בישראל עם בתה התינוקת. דמות משמעותית אחרת שהסרט מפגיש אותו עמה מזכירה את זו של פייגין מ"אוליבר טוויסט", והסרט צובר באמצעותה רובד נוסף של מאבק בין שתי דמויות אב על עתידו של הבן.
"מתחת לצל של השמש" מייצר דיכוטומיה מעט פשטנית בין הדמויות "הרעות" והטהורות. ברור לנו שהראשונות – אלה כוללות גם אבי משפחת אומנה חרדית שבה גדל הילד, עד שעבר לפנימייה – נועדו להעצים את מסע ההיטהרות של מטוקו. לא פעם מניעה המקריות את עלילת הסרט, אבל גם בכך יש כדי להדגיש את היבטיו ה"דיקנסיים". אלה נוכחים בעיקר כאשר מסעו של גיבור הסרט מוביל אותו אל פינות הסחי והרפש של עולם הפשע והזנות של דרום תל אביב. הסביבה הזו מזכירה יותר גיהינום מסוגנן מאשר מרחב ריאליסטי, ולא פעם אפשר להיזכר בסרטיו של עמוס גוטמן, במיוחד "בר 51", כאשר צופים בזונות-נערים הנשכרים על ידי גברים אמידים. האם בנו של מטוקו הוא אכן אחד מהם?
כיוון שקשה לדבר על הסרט מבלי לחשוף את התשובה לשאלה, נותיר כמה מהסצנות היפות בו ללא התייחסות. עדיין, לזכותו של הגר ייאמר שהוא מצליח לחמוק מהמלכודות המלודרמטיות שהסיפור מציב, ומעלה בדרך נבונה את השאלה האם מטוקו אכן יכול לשוב ולשמש כאב – בהנחה שהנער שהוא פוגש (חנוך וובה) הוא בנו – אחרי מה שעשה ואחרי שנים של היעדרות. הצפייה בסרט הזכירה לי את "געגוע" של שבי גביזון, שהגרסה האמריקאית שלו הוקרנה כאן לאחרונה, שאף בו מנסה אב להיות נוכח ככזה, על אף שבנו אינו עוד בחיים. המסע לשיקום האבהות הפגומה הופך לפיכך לסיפור גאולה גברי, שבדרכו חושף את פינותיה הנידחות והחשוכות של החברה הישראלית.
"מתחת לצל של השמש" אינו מתענג על הכיעור הפיזי והאנושי, ושבחים מגיעים על כן גם לצלם הוותיק עופר ינוב. באחת הסצנות בוקעת לפתע שירתו של החזן מוישה אוישר, והשירה הזו שמלווה רגע טעון וקשה שולחת את הסרט לטריטוריה שונה ומפתיעה – זו המזהה את דמות האב עם היהודי הגלותי ועם חורבן הבית ("שייבנה בית המקדש, במהרה בימינו", שר/מתפלל החזן). זוהי סצנה מצוינת שמעניקה ממד אנושי ואפילו מלנכולי לדמות הפייגינית שבמרכזה (ערן איווניר הטוב). הופעתו של חנוך וובה בתפקיד הנער והמוזיקה הנוגה שכתב רן בגנו הן בין מעלותיו האחרות של הסרט הקטן והצנוע הזה, שכדאי בהחלט לשים לב אליו.
