הטריילר הראשון של "הרשת החברתית" הוא יצירת מופת מושלמת לא פחות מהסרט. חלקו הראשון, פחות מדקה אורכו, בכלל לא עוסק בסיפור הקמתה של פייסבוק, צוקרברג, הרווארד, כל הג'אז הזה. כולו מורכב ממונטאז' פשוט של אנשים מחייכים, עצובים, בודדים, אימוג'י של סמיילי, כפתור "הוסף חבר" - וברקע אחד השירים הנטחנים של חיינו: Creep של רדיוהד, בגרסת א-קפלה. בכל פרסומת המונטאז' הזה היה שיא הקיטש, אבל כאן ניתנת הדגשה למילים שהפכו עוד הרבה לפני עידן האינטרנט להמנון של דור אבוד המשתוקק לקשר אנושי: I want to have control, I want a perfect body, I want a perfect soul. רוצים גוף יפה, נשמה יפה, ובעיקר רוצים שליטה על חיינו.
כשהטריילר יצא ביולי 2010, הוא לא היה צריך להסביר כלום. רשת פייסבוק (כלומר האתר בדפדפן, לרוב האנשים לא היה מושג מה זה אפליקציות), אז בקושי בת שש, פשטה בכל העולם כמו אש בשדה קוצים. בשנתיים הקריטיות לפני צאת הסרט, מ-2008 ל-2010, היא הגדילה את מספר המשתמשים שלה פי חמש (!) ועברה את מד חצי מיליארד היוזרים בעולם. כולם יודעים מה זה: אנשים מחפשים חברים בפייסבוק, נכנסים לזוגיות בפייסבוק, מציגים לראשונה פרסונת פייסבוק. מי שיחפש בארכיונים עיתונים מהתקופה יגלה שכל ידיעה היא יותר טובה ("גילה רומן של אשתו…", "מצא את אחיו לראשונה זה 40 שנה…") אם המילה "בפייסבוק" מופיעה בסוף הכותרת. אין טיקטוק, טוויטר זה למגה-היפסטרים, אינסטגרם הושקה שישה ימים אחרי צאת הסרט המדובר. באותה תקופה, "הרשת החברתית" זה כמו "פלאפון" - יש אחת בלבד. ומעבר לזה, כולם מבינים מוקדם מאוד מה היא עושה, ומה הנזקים שלה.
כשהסרט עצמו יצא לאקרנים בדיוק לפני 15 שנה (מינוס יום - ב-1 באוקטובר 2010), הצופים גילו שהוא כלל לא עוסק ברשת, בבדידות, בהשלכות, בעצב האינסופי, אלא באיש שהקים אותה - מארק צוקרברג. בעת יציאת הסרט: עוד לא בן 30, וכבר "איש השנה של טיים". יזם נערץ, האדם שמוכיח בכל הווייתו שהקפיטליזם האמריקאי (והג'ניוס היהודי!) הם לא אגדה חולפת. ובנוסף לזה הוא פשוט "נקמת היורמים" מהלכת, מוקד למחמאות בכל העולם, חוץ מבמקום אחד קטן: הסרט שנעשה על חייו.
ביוגרפיה על איש חי היא דבר די נדיר בקולנוע. ביוגרפיה על כזה שעוד לא מלאו לו שלושה עשורים ועוד נמצא בתחילת הקריירה שלו - היא כנראה סוג של שיא. וביוגרפיה על גיבור תרבות שכוללת דיאלוג כה ארסי ומרושע על גיבורו כמו זה שמופיע בסצנת הפתיחה כאן, כזה שעל ההתחלה קורע את המסיכה שלו - זו כבר בשורה די בלתי-נתפסת. נזכיר: "הרשת החברתית" נפתח בסצנת מופת, שש דקות בבר במסצ'וסטס, שם יושבים להם זוג סטודנטים לא חשובים במיוחד ב-2003: מארק צוקרברג (ג'סי אייזנברג) וחברתו הפיקטיבית אריקה (רוני מארה). הם מחליפים עקיצות עד הפרידה הרועמת, כשאריקה מטיחה בשקט במארק המסכן מה היא חושבת עליו, ומה בעצם הסרט חושב עליו: "אתה תהיה כנראה איש מחשבים מאוד מצליח, ותמשיך בחייך ותחשוב שבחורות לא אוהבות אותך כי אתה חנון. ואני רוצה להגיד לך מעומק ליבי שזה לא יהיה נכון". קלוז אפ. "הן לא יאהבו אותך כי אתה Asshole". ובעברית: שמוק, דוש, מניאק, אסהול. אאוץ'.
אפשר לתהות מה היה דחוף לשלישיית היוצרים - לא בדיוק אנשים נעימים בעצמם, אהרון סורקין (תסריטאי) דייויד פינצ'ר (במאי) וסקוט רודין (מפיק) - להתחיל סרט על האיש והתופעה הכי מדוברת באותה שנה, יזם צעיר ושאפתן שבקושי ראה עולם, בכזו הטחת האשמות מרירות, ויש שיגידו ממש לא הוגנות ומכוערות. מזל שסורקין ורודין יהודים, אחרת אפשר היה להוסיף לכאן עוד תהייה לא נעימה כאן. נהוג לומר שסרטים הוליוודיים מרככים את המציאות, מתחנפים למכנה המשותף הנמוך ביותר וכמובן מהללים גיבורים אמריקאים ללא חת. אבל בעשר דקות הראשונות, וגם ב-110 הדקות הנוספות של "הרשת החברתית", יש יותר רשעות כלפי הגיבור שמוצג מראש כנבל מאשר בכל סרט מיזנטרופי של מיכאל האנקה או לארס פון טרייר.
באמת, מה בער להם? ובכן, הנה רעיון: לפחות על שניים משלישיית היוצרים המוכשרים אפשר לומר בביטחון שיש להם צד אפל מאוד באישיותם (על פינצ'ר מתהילת "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב" אין מה להכביר במילים, ואילו רודין - אחד המפיקים האיכותיים בהוליווד, מ"קלולס" דרך "המופע של טרומן" ועד "ארץ קשוחה" - קונסל מאז הסרט כי התגלה שבין היתר שאחד העוזרים שלו התאבד בעקבות ההתנהגות המתעללת הסדרתית שלו). אולי הם רצו להבהיר לנו באמת על מה הסרט, כלומר שהוא גם על עצמם. כי הוא לא על רשתות חברתיות, בדידות ושירים של רדיוהד, חנונים חמודים ובחורות, וגם אפילו לא על קפיטליזם חזירי או מעורר-השראה: הוא על Assholes.
בול כמו וויליאם והארי
אז על מה באמת הסרט, ברמת הפשט? תזכורת: "הרשת החברתית" מבוסס על ספר נון-פיקשן מעולם העסקים, די נצלני למען האמת, בשם "מיליארדרים במקרה" שכתב בן מזריץ' רק שנה לפני יציאת הסרט. כבר זה סוג של תקדים, כי האולפנים אמנם מנסים לקנות את הזכויות של כל רב-מכר ברשימת ה"ניו יורק טיימס", אבל ספרים שעוסקים בנושאים כמו תביעות הדדיות בין יזמים, אחוזי שליטה, ופטורים ממס לא בדיוק עמדו בראש התור. "הרשת" שינה את זה (אחריו הגיעו "מכונת הכסף", "בלאקברי", והסרט על סטיב ג'ובס שעוד נעסוק בו).
למרות שהוא מוגדר כ"ספר עיון", צריך לתת קרדיט למזריץ' שכבר בספר כתב את החומר המשעמם לכאורה כסיפור מלא תפניות עם טובים ונבלים. והסיפור בהחלט נשמע משעמם: "הרשת" עוסק בבסיסו בשתי תביעות נפרדות שהוגשו נגד צוקרברג מצד שלושה אנשים שטענו שחלקם בייסוד פייסבוק לא קטן משלו: התאומים וינקלווס (ארמי האמר בתפקיד כפול מעולה) וחברו הנבגד של צוקרברג אדוארדו סברין, שהחזיר בסוף התביעה את שמו כ"מייסד משותף של פייסבוק" (אנדרו גארפילד, שקיבל את חליפת ספיידרמן בעקבות הסרט).
באופן לא מפתיע, סברין הוא היועץ הראשי והמקור העיקרי של "מיליארדרים במקרה" ו"הרשת", בעוד שצוקרברג סירב להתראיין למזריץ' מהרגע הראשון. ולכן קל בעצם לקבוע שהספר והסרט הם קודם כל סגירת חשבונות עם החבר שהפך ליריב, מנקודת מבטו הרחוקה מלהיות אובייקטיבית. הנה עוד נדבך לחוסר-ההוגנות של הפרויקט הזה: יש גיבור, יש נבל (גארפילד הרבה יותר חתיך מאייזנברג), ואנחנו שומעים רק צד אחד בסיפור.
אך בהנחה שלא כבודו האבוד של צוקרברג הוא זה שמעניין אתכם, בסוף יש כאן הברקה קולנועית: כי ברמת העומק, "הרשת החברתית" הוא סיפור אהבה, וסרט על פרידה. אפלטונית, סטרייטית, בין חברים, ובכל זאת פרידה כואבת. למעשה, האפיון הכי גדול של צוקרברג לאורך הסרט היא יכולתו להתנתק מחברים, כפי שגם האופן שבו הוא מטפל בשון פארקר מייסד "נאפסטר" (ג'סטין טימברלייק, מצוין בתפקיד הקומיק-ריליף), מנטור לרגע שהופך בשנייה למישהו שצריך להיפטר ממנו כמו בסרט גנגסטרים.
וזו לא ההברקה הקולנועית היחידה פה: סצנות הליטיגציה במשרדים אפורים במסצ'וסטס, מה שבכל שיעור תסריטאות אמור לכלול נורת אזהרה "תברח משם מהר!", הופכות בידי האמן של סורקין ופינצ'ר לשיא הסרט - עם דיאלוגים חדים שזכורים עד היום, כמו "יש לך את תשומת הלב המינימלית הנדרשת ממני, זה עונה על השאלה המתנשאת שלך?". ובכלל, קולנועית, קשה להמעיט בהישג של פינצ'ר וסורקין, שני יוצרים חובבי "שופוני" - דיאלוגים מלאי תנועה והתרחשות ב"הבית הלבן", או סצנות מלאות דאווין ב"מועדון קרב" ו"שבעה חטאים" - שעושים כאן לכאורה את ההפך. כאילו זה תרגיל שנועד להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין גאונים והאנשים הכי חכמים בחדר, גם אם קושרים אותם למשרד ומשעממים אותם בפרטים טכניים ובירוקרטיים. קצת כמו צוקרברג עצמו.
9 צפייה בגלריה
זה בעצם סיפור אהבה. ג'סי אייזנברג ואנדרו גארפילד, מתוך "הרשת החברתית"
(צילום: באדיבות yes)
יש בעצם סצנה "פינצ'רית" אחת מעולה מלאה בתנועה ומוזיקה בסרט, לקראת סופו, והיא כמובן מירוץ הסירות שהוא כמובן מטאפורה קצת ישירה מדי שממחישה איך האחים וינקלווס מובסים על ידי צוקי. שאר הסרט, כאמור, תקוע בכוונה במשרדים וחדרי קולג'. המוזיקה השקטה של טרנט רזנור ואטיקוס רוס - חברי ההרכב האלקטרוני ניין אינץ' ניילז שזהו הפסקול הבולט הראשון שלהם - נותנים את הטון לכל הסרט. לכאורה סיפור קטן, משעמם, על אנשים לא חברותיים ואוטיסטיים, שמתרחש במקום לא יפה במיוחד. בפועל - עולם ומלואו.
רוס ורזנור זכו באוסקר על הפסקול המהפכני (כבוד לאקדמיה על הזיהוי, רק על הסעיף הזה), סורקין גם כי די, אי אפשר להתחמק מהוירטואוזיות שלו (לכל מי שיורדים על הדיאלוגים המהירים שלו מימי "הבית הלבן", נסו לכתוב סצנה אחת ברמה של הסרט ותחזרו אלינו). מי שכמובן קופחו הם הסרט, ופינצ'ר, שממשיך לרדוף אחרי האוסקר מאז. מי זכה במקומם? "נאום המלך" האיום, סרט שהוא כמו פארודיה על הביוגרפיות ההוליוודיות הכי בנאליות: כתב תעמולה לאיזה איש עשיר, שממסמס את כל הצדדים האפלים של גיבורו - מלך עצלן, שאגב תמך בפיוס עם היטלר ולא היה חובב יהודים גדול, ונהפך בחסות הסרט בסצנת השיא למי שניצח לבדו את מלחמת העולם השנייה בזכות נאום מטומטם. והוא סרט כל כך לא רלוונטי לכלום בעולם שלנו, בטח יחסית ל"הרשת החברתית" שהיום נראה יותר נבואי ומדוייק, אפילו בכל הקשור למשפחת המלוכה הבריטית: הרי מה הם וויליאם והארי אם לא גרסאות בריטיות לאדוארדו ומארק, האחים הקרובים שנפרדו בקול גדול והיו ל-Assholeים קטנוניים? הם דומים יותר לג'סי אייזנברג מלסבא-רבא שלהם.
מטוני סטארק ועד לקס לות'ור
עברו 15 שנה מאז "הרשת החברתית", והנבואה שלו לא רק התגשמה במלואה, היא הפכה לכל כך מצמררת שהגיע הזמן לברר באמת האם דייויד פינצ'ר הוא לא באמת רובוט שנשלח מהעתיד: צוקרברג לקח חלק בהשבעה השנייה של דונלד טראמפ, יחד עם מנכ"לי גוגל, אפל וג'ף בזוס של אמאזון - עוד טיפוס שמתאים בול ל"רשת". כולם באו לנשק את הטבעת של הקיסר החדש-ישן, מלך המניאקים בעולם שהמריא אל-על בזכות הרשתות החברתיות שלהם בעשור הקודם, גורש מגן עדן, נחסם כשזה היה נוח להם, ולקראת הבחירות האחרונות האלגוריתמים שלהם שוב נטו לו חסד כי חזרתו לשלטון התאימה לתוכנית העסקית שלהם. מעל כולם, נמצא כמובן אילון מאסק, ה-Tech Bro האולטימטיבי, יזם ההייטק הנערץ בעולם והאיש שהפך את ה"אסהוליות" שלו כלפי כולם - מהגרים, טראנסים, מתחרים וגם העובדים בחברות שלו - למקור לגאווה. כמובן שהיו אנשי עסקים מניאקים הרבה לפני צוקרברג ומאסק, כאלו שהתעללו בעובדים ותקעו סכין בגב החברים הקרובים (היי, סטיב ג'ובס), אבל רובם ניסו להסתיר זאת בדברי מתיקה, בסיפורים על "החברה שלנו היא משפחה", וכמובן בתרומות לזולת ובתארי "פטרון האמנויות". צוקרברג עוד מנסה להיות לפעמים כזה (כשהוא לא גולש בסרטונים ביזאריים עם טוקסידו ודגל, ברגע מאשתקד שהמחיש את חיבוקו למעמדו האסהולי), מאסק ממש לא שם.
ה-Tech Bros (אולי "אחוקים טכנולוגיים"?), הוא ביטוי שהומצא כמה שנים אחרי יציאת "הרשת" ומתאר היטב את העולם שהוא מסרב להלל - חבורת הגברים החנונים שעוסקים בסטארט-אפים, ששורצים בפקולטות ובעמקי הסיליקון של העולם, ומרוצים מעצמם כל כך כשהם מדברים על איך זה להיות Disruptors ("מחוללי שינוי/משבשים"). בהקשרים שליליים מונח ה"טק ברו" נועד לעסוק בהיבטים הבעייתיים והפחות מדוברים של עולם ההייטק: הסקסיזם, תחושת המועדון הסגור וה"מגיע לי", וכמובן המוכנות לעשות הכל כדי להצליח. "הרשת החברתית" אולי לא עוסק בכל הצדדים השליליים של המושג הזה (היחס לנשים של צוקרברג, למשל, ממוסגר עדיין כתוצר של הססנות חנונית לא מזיקה מהדור הישן). אבל הוא כן מייצג תפיסה שהמשיכה לחלחל לעולם הקולנוע והתרבות עד היום: ה"טק ברו" הוא הנבל החדש של העולם.
הוכחות, כבודו: קודם כל הסדרה הפופולרית שהייתה אמורה להיות הנגטיב של "הרשת החברתית" אבל מציגה בעצם תפיסות ממש דומות לו - "עמק הסיליקון" ששודרה בין 2014 ל-2019. נזכיר, "עמק" עוסקת ביזם הייטק צעיר, מבריק והיפר-חנון (שנראה בול כמו צוקרברג, כולל השיער המקורזל) שמתפטר מתאגיד הייטק חסר-נשמה שבראשו עומד יזם אגדי ודיקטטורי שכבר טבע עמוק באמירות ניו-אייג' נבובות ופולחן-אישיות צפון קוריאני (כלומר, בבירור סטיב ג'ובס). ואם העונה הראשונה עוד הקפידה להציג את הגיבור ההססן והאוטיסט כ"איש הקטן", האנדרדוג, הגיבור הבלתי-צפוי מול התאגיד המרושע, ככל שהעונות מתקדמות, הסדרה וגיבורה הופכים ליותר ויותר ניהיליסטים. צוקרברג - סליחה, ריצ'רד הנדריקס (תומאס מידלדיץ' שיכול להתחרות בתחרות כפילים לצוקי יחד עם ג'סי אייזנברג) - הוא בפירוש גם אסהול עם מסורת ארוכה של תקיעת סכינים בחבריו הקרובים, שהופכים בהדרגה לאנשים שאנחנו באמת אוהבים בסדרה.
והיו כמובן הסרטים, והם לרוב פחות מורכבים. כמעט כל מותחן וסרט קומיקס שלישי מתהדר בנבל נוסח אילון מאסק, איש עסקים "מעורר-השראה" שמתגלה כבעל מזימות להשתלט על העולם ("ונום", "לשחרר את גאי", "ספיידרמן: רחוק מהבית", "רצח כתוב היטב 2", "אל תסתכלו למעלה", "אקס מאכינה"). לקס לות'ר ב"סופרמן" החדש (ניקולס הולט) כבר מפעיל צבא קופים שמלכלכים על סופרמן ברשתות, מילולית. מדהים לחשוב שלפני 17 שנה, שנתיים לפני "הרשת", היקום הקולנועי של מארוול נפתח בסערה עם "איירון מן" - סרט שהציג לעולם את טוני סטארק כמיליארדר טכנולוגי טוב ומיטיב לאנושות, שעדיף על ממשלות וצבאות שאיבדו את דרכם. גם אם היום במארוול ינסו לטשטש זאת, חשוב להזכיר שסטארק, בגרסתו הקולנועית של רוברט דאוני ג'וניור, שאב השראה ברורה ממאסק - שאז עוד נתפס כ"מיליארדר טוב", חתיך יחסית ומוכשר כשד. מאסק אפילו קפץ להופעת אורח ב"איירון מן 2". מאז טוני סטארק מת, ואילון מאסק מאוד חי - בקולנוע ובמציאות של כולנו.
9 צפייה בגלריה
נבל נוסח אילון מאסק? אין בעיה! במרכז: מארק ריילנס, מתוך "אל תסתכלו למעלה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
דווקא הניסיונות הקולנועיים הישירים לשוב לעולם הטכנולוגיה ועמק הסיליקון פחות הצליחו: "ג'ובס" מ-2015, שוב עם סורקין כתסריטאי, הוא אחלה סרט לדעת כותב שורות אלו, אבל היה כישלון קופתי וביקורתי די מביך. הסיבה הרשמית היא שבאותה נקודה לעולם קצת נמאס לשמוע שוב על ג'ובס (היה גם את הסרט העוד-יותר-מביך עם אשטון קוצ'ר בתפקיד הראשי, אם אי פעם היה אדם שלא משדר "סטיב ג'ובס"). לטעמי הסיבה האמיתית היא קצת אחרת: בעוד שב"הרשת" סורקין ופינצ'ר לא התביישו לקרוע את הצורה לצוקרברג, "ג'ובס" מנסה להציג תמונה דואלית ומורכבת יותר לגבי גיבורו המנוח והנערץ, גם כי לא נעים: סטיב ג'ובס של "ג'ובס" (מייקל פאסבנדר המצוין) הוא עדיין שמוק שתוקע סכין בגב חבריו כל שני וחמישי, אבל הוא באמת "מעורר השראה" והכי חשוב - הוא אבא טוב. אוקיי, החלק השלישי ממש לא משכנע ומסביר למה הקהל לא קנה את זה. והיה גם את המותחן הקיקיוני "המעגל" (עם טום הנקס שהשתעשע בתפקיד הנבל, כאיזה ג'ובס/צוקרברג שמלהג בהשקות ודואג לרצח עובדיו בהפסקות) וגם הסרט העצמאי המצויין "בלאקברי" שלא תפס (וזמין לצפייה בנטפליקס). כאמור, לרתק צופים עלילות שמתרחשות במסדרונות תאגידי ההייטק זו משימה שהצליחו בה מתי מעט.
אבל השפעת "הרשת" כן הורגשה מעל ומעבר בהנחה שמרחיבים טיפה את רוחב-היריעה שלו ל"סרטי אנשי עסקים" בכלל, שהפכו לגיבורים מאוד בולטים בקולנוע האמריקאי בשנות ה-2010. זאת גם כתוצאה ברורה של המשבר הכלכלי של 2008, שגרם לארצות הברית לבוא בחשבון נפש עם נפתולי הקפיטליזם שלא תמיד עובד כמו שצריך: "הזאב מוול סטריט", "מכונת הכסף", "התמוטטות" וכמובן, כמובן כמובן הסדרה האלמותית "יורשים", ואיתה גם Suits - כולם על אנשי עסקים מעומלנים, לכאורה "אחוקים", שמבזבזים דקות מסך ארוכות בבגידות ותקיעות סכינים הדדיות במי שהיו החברים הכי טובים שלהם לפני חמש דקות. הז'אנר הזה החליף באופן מובהק את סרטי הגנגסטרים סטייל "הסנדק" ו"החבר'ה הטובים": כבר לא צריך אקדח ושקית ניילון על הראש כדי לחסל שותף נודניק. יש לנו טלפון נייד ועורך דין נכלולי בסטנד-ביי. כל זה הותנע ב"הרשת החברתית".
נותר רק הנבל
צוקרברג עצמו, צריך להודות, יצא ג'נטלמן מול "הרשת" - או לפחות קיבל עצה מאוד טובה לנהוג כך, ממי שמנהל עבורו משברים. לכל אורך עונת האוסקרים של 2010-2011, הוא לא פתח בקמפיין הכפשה מול הסרט, לא שלח מקורבים לבדוק אם לפינצ'ר יש גופות בארון במציאות ולא רק בסרטים, והתבטא במינימום לגביו. הוא אפילו לקח את כל עובדי מטה פייסבוק לפי השמועה להקרנה של הסרט, בגישת "אם אתה לא יכול להביס אותם תצטרף אליהם", ו"צחוקים, בקטנה". והשיא: ממש זמן קצר לפני האוסקר צוקרברג הגיח במפתיע למונולוג הפתיחה של ג'סי אייזנברג ב"סאטרדיי נייט לייב". צוקי האמיתי וצוקי הקולנועי התקבלו בתשואות, בקטע ששידר לאמריקה שהכל טוב בין הצדדים, We're Cool. סורקין, שעלה לקבל את האוסקר על התסריט, ניסה לתקן את הרושם של הסרט ונשא נאום חצי-מתנצל בפני צוקרברג שבו נזכר סוף סוף להלל אותו כאיש עסקים. רק ב-2014 צוקרברג הודה שהסרט העסיק אותו תקופה ו"היה מאוד פוגע כלפיי. הם פשוט המציאו עליי מלא דברים. חוץ מהמלתחה שלי עם החולצות האפורות, בזה הם דייקו".
מעניין כמה רגשותיו של צוקרברג ייפגעו מסרט ההמשך שעכשיו מתוכנן ל"הרשת החברתית", ופרטים ראשונים דלפו עליו החודש. The Social Reckoning ייצא עוד שנה בדיוק, באוקטובר 2026. סורקין שוב כותב והפעם גם מביים. העשור וחצי שעברו מאז הסרט המקורי הכתיבו גם שינוי קאסט: ג'רמי סטרונג, המאסטר של ז'אנר "גנגסטרים בחליפות" מאז "יורשים", הוא עכשיו צוקרברג במקום אייזנברג - מה שמצביע על טייק שמתעסק הרבה פחות בתיוגו של צוקי כחנון מסכן. גיבורי הסרט האמיתיים הם מייקי מדיסון (זוכת האוסקר על "אנורה") כעובדת שחושפת שחיתויות בתאגיד, וג'רמי אלן ווייט מ"הדוב" ככתב ה"וול סטריט ג'ורנל" שעוזר לה להביך את צוקי. הסרט יתעסק באופן ישיר בהשפעות השליליות של פייסבוק על בני נוער, הפצת פייק ניוז, ובכלל, הפיכת העולם למחורבן. לא נראה שסורקין באמת לקח ללב את הנאום שלו באוסקר. וכאמור, הכותרת, "חשבון הנפש החברתי" בתרגום חופשי, די מסמנת את הכיוון.
צוקרברג של "הרשת החברתית", היה כבר הנבל, אבל גם הגיבור של הסרט, ושל העולם. עכשיו, לפי הקולנוע לפחות, נותר רק הנבל.
