"לא יום ולא לילה", סרטו של פנחס וויה, מספר למעשה שני סיפורים, כל אחד מהם משמעותי בדרכו. הסיפור האחד הוא על נער ממוצא מזרחי (אדם חתוכה פלד), תלמיד מצטיין בתלמוד תורה שמציין את בר המצווה שלו. הצטיינותו היתרה גורמת לו להאמין שהנה-הנה הוא מתקבל ללימודים בישיבת פוניבז' היוקרתית בבני ברק, אלא שאז מתברר לו שמה שעומד בעוכריו הוא מוצאו, ודאי כשמדובר בישיבה אשכנזית. הסיפור השני מערב את אביו של הנער (אלי מנשה) במעשה נורא שהטיפול של הסרט בתוצאותיו מתיימר להגיע למחוזות הקולנוע של קז'ישטוף קישלובסקי.
"לא יום ולא לילה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טרנספקס)
רפאל, הנער, הוא כאמור תלמיד מצטיין, אבל בעוכריו ניצבת העובדה שהוא לא רק מזרחי אלא גם בנם של בעלי תשובה שהגיעו מצרפת. יתר על כן, ניכר שאביו השיפוצניק מקנא במערכת היחסים של בנו עם רב שמעון (שמואל וילוז'ני), המורה האשכנזי שלו. ההתנשאות האשכנזית כלפי הבן והוריו אינה נעלמת מעיניהם. אשתו של רב שמעון המגיעה לחגיגת הבר מצווה של רפאל פונה לאמו כ"גברת בוחבוט" וזו מתקנת אותה "גבאי". בסצנה מאוחרת יותר, בבית המשפחה, הרב אינו מזהה את הקוסקוס ותוהה איך קוראים "לאוכל הזה".
כדי לסבך את הדברים עוד יותר, אחותה של האם דווקא מקפידה להסתובב בלבוש חושפני – אחרי הכל, לא היא זו שחזרה בתשובה – מה שמייצר תקרית לא נעימה בחגיגת הבר מצווה. כאשר האם (מעיין עמרני) באה אליה כדי לבקש את סליחתה היא, האם, מתעקשת שאחותה תאמר לה שלוש פעמים "מחול לך" כפי שדורשת ההלכה. הסצנה הזו אולי אותנטית בכל הנוגע להלכות בקשת הסליחה, אך הדינמיקה בין שתי האחיות אינה מפותחת כהלכה בסרט – קצת מוזר איך לאם יש מבטא צרפתי בולט ולאחותה אין בכלל – וממילא היא מסיטה את מוקד הסיפור מזה של רפאל המתקשה להתמודד עם דחייתו על ידי הממסד האשכנזי.
הדרמה היא, כאמור, זו של רפאל שמתקשה להבין מדוע הממסד האשכנזי דוחה אותו. ובאמת, סרט הביכורים של וויה, בעצמו בן לחוזרים בתשובה ממוצא צרפתי, עובד כל עוד הוא מתמקד בייסוריו של רפאל החש שאביו הסימבולי, הרב שמעון, בוגד בו אחרי שהכריז עליו כעילוי. אלא שבערך במחציתו של הסרט מתרחשת תפנית שאין לחשוף אותה ושבעקבותיה עובר הסיפור להתמקד בדמותו של האב. זהו הרגע שבו הופך הסרט מדרמת התבגרות כואבת העוסקת באומץ רב בסוגיות של גזענות בחברה החרדית להרהור פילוסופי על חטא ואשמה, משל מדובר היה, כאמור, באחד מפרקי הדקלוג המופתי של קישלובסקי.
התוצאה היא ש"לא יום ולא לילה" – השם מתייחס לפיוט "קרב יום" המושר בערב פסח וכולל את הפסוק הנ"ל מספר זכריה – הוא לא ממש זה ולא ממש זה. כסרט העוסק בגזענות בחברה החרדית הוא לא חושף דבר שלא ידענו עליו – ודאי אם לוקחים בחשבון סרט כמו "הבלתי רשמיים" שעסק בהקמתה של תנועת ש"ס – וכסרט שעניינו ייסורי מצפון של אב הוא נותר פשטני מדי. ישנה סצנה יפה בסרט שבה האב, אחרי שעשה את מה שעשה, לוקח ברכבו טרמפיסט חרדי אשכנזי ומתוודה בפניו על אשמתו אך כאילו היה זה סיפור היפותטי. הטרמפיסט כלל אינו נרעש. הוא מוציא מתיקו את המחשב הנייד שלו, "כל התורה בלחיצת כפתור" הוא מתלוצץ, ומיד מתייחס למדרשי הרמב"ם בסוגיה המתבקשת. המתח הזה שבין הטרגדיה הממשית המובעת באמצעות פניו של האב ובין ההלכה "היבשה" הופך את הסצנה הזו לאפקטיבית במיוחד. שוב, כאילו הציץ פה קישלובסקי מעבר לכתפו של הבמאי וויה (שכתב את התסריט יחד עם אהרון ישראל), שלא לדבר על ההצגה הלא-לגמרי שגרתית של "ההלכה הממוחשבת".
2 צפייה בגלריה
תבדוק לי בגוגל אם אני צריך להביע חרטה. מתוך "לא יום ולא לילה"
(צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות טרנספקס)
"לא יום ולא לילה" מציג דווקא את האב כדמות המשמעותית בסרט, וזאת על אף שבחלקו הראשון נדמה כאילו זהו הבן. המאבק בין שני האבות, האשכנזי והמזרחי, הסימבולי והממשי, על לבו וזהותו של רפאל הוא-הוא עיקר הסרט הזה, ועל כן הדמויות הנשיות, בעיקר האם ואחותה, נותרות חסרות נוכחות של ממש. המתח ביניהן פשוט לא משרת את הסרט, ואפשר היה בקלות לוותר על סצנה שבה רפאל מחטט בקופסא הטמונה בחדר השינה של הוריו ומוצא בה תצלומים ישנים המראים אותם בשלב החילוני בחייהם. האם זוהי הפעם הראשונה שהוא מגלה את דבר היותם חוזרים בתשובה? ומדוע התצלומים האלה נשמרים ממילא באותה קופסא? בעיקר נוכח זעמה עליו של האם כאשר היא רואה אותו מחטט בתצלומים.
ובכל זאת ועל אף פגמיו, "לא יום ולא לילה" הוא סרט שכדאי לצפות בו. יש בו משהו מחוספס אך גם כנות, וקשה שלא להזדהות עם כאבו של רפאל כאשר מתברר לו שמוצאו ולא חריפות שכלו הוא שיקבע את עתידו. בעיקר הוא מציף סוגיה שראויה לדיון רחב, גם אם הוא עצמו מתקשה לתת לה מענה דרמטי ורגשי משמעותי, ומעדיף לחמוק לעניינים אחרים לגמרי.
