תביעה ייצוגית שהוגשה לאחרונה נגד עיריית ירושלים העלתה שוב לכותרות את תופעת האפליה על רקע עדתי שעוד קיימת במערכת החינוך החרדית, והסוגיה הגיעה גם לדיון בכנסת. מי שלצערם הכירו את התופעה מקרוב הם פנחס וויה ואהרון ישראל, יוצרי הסרט "לא יום ולא לילה" שצפוי לעלות לאקרנים בבתי הקולנוע בקרוב (20.2).
הסרט מגולל את סיפורו של רפאל גבאי (בגילומו של אדם חתוכה פלד), תלמיד מצטיין בגיל בר מצווה בתלמוד תורה חרדי-ליטאי, שמתבשר יום אחד שלא יוכל להתקבל לישיבה היוקרתית שאליה הוא חושק להגיע, רק בגלל מוצאו המזרחי והיותו בן לחוזרים בתשובה. האכזבה של הילד גורמת לשיח טעון שמתפתח בין הוריו (אלי מנשה ומעיין עמרני) למנהל תלמוד התורה (שמואל וילוז'ני) שבו הוא לומד, ומכאן לא נחשוף את כל פרטי התסריט הפתלתל שמכיל כמה התפתחויות מטלטלות.
קדימון לסרט "לא יום ולא לילה"
(באדיבות טרנספקס הפקות סרטים)
האם המציאות תוכל להשתנות בעזרת לחץ מבחוץ, כמו באמצעות פסיקות של בית המשפט? התשובה של וויה, במאי הסרט, חד-משמעית: "אין סיכוי. השינוי יכול לבוא רק מבפנים. רק כשתהיה הבנה אמיתית של המצב. הייתה חרדה סביב הצביון של עולם הישיבות, מצד גדולי הדור שאחרי השואה, וצריך לשחרר את העיקשות שזה יישאר בדיוק אותו דבר ולהבין שאנחנו עכשיו פה, במזרח התיכון, במציאות אחרת שיש בה ערבוב מסוים. אני רואה שיש מנהיגים חדשים ומנהיגות חדשות שמגיעים עם שפה אחרת לגמרי, ואני מאמין שזה ישתנה".
לדבריו, "זה כבר קורה. יש שינוי גם לגבי לימודי ליבה והמצב הבלתי-נתפס שבו ילדים לא לומדים אנגלית ומתמטיקה, יש בתי ספר חרדיים למהדרין שכן משתפים פעולה עם המדינה. יש מוסדות חינוכיים חדשים שנפתחים, והם יביאו לשינוי. צריך גם שבעלי התשובה והמזרחים יפסיקו לשאת את עיניהם אל היוקרה האשכנזית. גם זה הולך ומשתנה. בג"ץ יכול ליצור תקדימים נקודתיים, אבל זה לא באמת ישנה את המצב לעומק".
7 צפייה בגלריה
פנחס וויה ואהרון ישראל בפסטיבל הקולנוע ירושלים. עזבו את עולם הישיבות
(צילום: תום וינטראוב לוק)
בעצם לא מדובר פה בהדרה מוחלטת של ספרדים ובנים לחוזרים בתשובה, אלא באפליה באמצעות קביעת מכסות והגבלה של מספר הספרדים שיכולים להתקבל, כמו שראינו בסמינרים.
"זה הכי גרוע", אומר ישראל, שחתום עם וויה על התסריט של "לא יום ולא לילה". "אם רוצים לא לקבל ציבור מסוים, כמו אצל החסידים, זה מקובל. אבל לקחת את כולם למוסדות בגילים הצעירים, לתלמודי התורה, ואז לסנן אותם, לבחור מי הכי טוב ויכול להיות גדול הדור, ולקבוע שכל ה'בררה' לא יעלו לשלב הבא אלא ילכו למוסדות משלהם? מילא לחלק את זה לגמרי – הספרדים יפתחו תרבות לימוד משלהם – אבל אתה כביכול מקרב אותם, וכשהם באים אליך בבית הכנסת אתה אומר להם 'איזה חידוש יפה הבאת, בוא אליי לארוחת שבת' – ואחר כך אתה זורק אותם".
אהרון ישראל: "יש קטע בתפילה שבו לפי הספרדים אומרים את הפסוק 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו' בקול, ולפי האשכנזים לוחשים את זה – אז כצעד של מרד, החלטתי פעם לצעוק את זה, כשכולם לחשו. חטפתי על זה בעיטות בבטן והיה לי אחרי זה חום"
וויה: "כמו שאביו של הילד אומר בסרט למנהל תלמוד התורה: אתה שטפת את המוח של הבן שלי במשך 13 שנים, ועכשיו אתה זורק אותו".
בקטע אחר האב תוהה בפני הילד למה הוא רוצה להיות במקום שבו לא רוצים אותו.
"לאבא יש רמה של אינטימיות באמונה, היא פחות באה מהאמת החברתית שלו. הוא לא מבין על מה כל המהומה. האמא, שיש לה יותר פִקחות חברתית ומערכתית, מבינה מה יקרה אם הילד לא יתקבל לישיבה אשכנזית טובה ומה ההשלכות שיהיו על החיים שלו, מבחינת שידוכים או המעמד החברתי".
המקום שהשאיר צלקת
וויה (38) וישראל (34) למדו בעברם במוסדות של הציבור החרדי-ליטאי, ושניהם בחרו בהמשך לצאת מהעולם החרדי. ישראל הוא בן למשפחה ספרדית של חוזרים בתשובה שעלו מצרפת. אביו ממוצא מרוקאי ואימו ממוצא אלג'יראי. "הם הגיעו לפה בכוונה לחיות חיים חילוניים ציוניים. אמא שלי הייתה דלוקה על הציונות. לאט-לאט פה בבאר שבע הם התחילו להתעניין בדת ולהתקרב למסורת ממש חזק, ואז ההתחרדות הגיעה", הוא מספר. "כבר בגיל חמש שלחו אותי למוסד חינוכי חרדי של ש"ס. שם התרגלתי ליהדות הספרדית הנעימה והפשוטה, עם שירים ופיוטים בתפילה – ופתאום העבירו אותי לחיידר ליטאי בפתח תקווה שנותנים בו מכות רצח. משם הגיעה הצלקת".
היית תלמיד טוב, כמו זה שרואים בסרט?
"הייתי תלמיד ממש נחשב בתחום של הלימוד, אבל הייתי שובב גדול. בדרשות הייתי חזק, אבל המשמעת שלי הייתה ממש רופפת. יש קטע בתפילה, 'ובא לציון גואל', שבו לפי הספרדים אומרים את הפסוק 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו' בקול, ולפי האשכנזים לוחשים את זה – אז כצעד של מרד, החלטתי פעם לצעוק את זה, כשכל האחרים לחשו. חטפתי על זה בעיטות בבטן והיה לי אחרי זה חום".
בעצם חטפת על כך שהלכת כמנהג אבותיך. זה ממש ממחיש את הקרע.
"בדיוק, זה מראה את הקונפליקט".
כמו רפאל מהסרט, גם הוא נתקל בשלב מסוים בחומה בצורה: "רציתי ללכת לישיבה קטנה (ישיבה לתלמידים מגיל 14 עד 17, ש"מ) שאליה כל החברים שלי הלכו. פתאום אמרו לי: לא, לך יש קלפים אחרים. כל קלף אחד שלך שווה כמו חצי, שליש או רבע ממה שיש למישהו אחר, ואתה תלך לישיבה ספרדית בבני ברק שהיא חיקוי של מה שאתה יודע. זה אפילו לא הספרדי האורגינל, זה ספרדי שהוא חיקוי של אשכנזי. למה אני צריך לעבור את כל זה, כי ההורים שלי הגיעו ממדינה מסוימת? לא הבנתי את זה".
פנחס וויה: "תקופה קצרה הייתי בישיבה של שבאבניקים, שם אומרים לך: אל תלמד, אל תעשה כלום, הכול בסדר – רק תישאר בישיבה ותלבש חולצה לבנה. זה היה נורא... אני חייב לומר שהדברים האלה משתנים עכשיו, הם לא מובהקים כמו שהיה כשאני הייתי צעיר"
ומה קרה איתך בסוף?
"נכביתי. הלכתי לישיבה הספרדית הזאת בבני ברק, אבל מהר מאוד עפתי משם, ואחר כך עפתי מעוד ישיבה והתגלגלתי. כל העסק הזה שבר אותי לגמרי. הבנתי שבעצם לא מחלקים לי קלפים. אני יושב לשולחן, כולם משחקים – ואני בלי קלפים. אז החלטתי שאני קם והולך. היום אני אדם שמאמין בדרך שלו".
וויה, שמתהדר גם היום בזקן מפואר למרות עזיבת העולם החרדי, לא בא ממשפחה ספרדית, אבל גם הוא היה חריג בנוף: אביו הוא צרפתי שהתגייר, אימו יהודייה מצרפת שחזרה בתשובה. "אנחנו אשכנזים, אבל אני בן של גר, אז באיזשהו אופן אני מרגיש שלאהרון הייתה ילדות הרבה יותר שלווה ממני", הוא אומר. "למדתי בעשר מסגרות, הייתי בישיבה קטנה שכוחת אל. כבר בגיל 16 עזבתי את הישיבה, הבנתי שזה לא בשבילי. התגלגלתי בין אמנות, סיגריות וקפה. הייתי שבאבניק שנתיים-שלוש, יושב בכיכר החתולות בירושלים, שותה ומעשן. הייתי הולך למועדונים, חזק בחיי הלילה, הייתי מוריד את הכיפה ואז לובש שוב את הבגדים החרדיים. תקופה קצרה הייתי בישיבה של שבאבניקים, שם אומרים לך: אל תלמד, אל תעשה כלום, הכול בסדר – רק תישאר בישיבה ותלבש חולצה לבנה".
הרגשת שזה שקר, שזו תחפושת?
"ברור, זה היה נורא. רציתי ללמוד באקדמיה, וגם מזה ניסו להוריד אותי. ראש הישיבה והצוות עשו מזה עניין, וגם אם מישהו רצה לצאת לעבוד היו עושים מזה עניין. הייתה להם תפיסה מעוותת שיש להם אחריות כלפי 'המצב הרוחני' של התלמיד וזה הדבר הכי חשוב. כאילו לא חשוב שתלמד ותתפתח. אני חייב לומר שהדברים האלה משתנים עכשיו, הם לא מובהקים כמו שהיה כשאני הייתי צעיר".
גיוס בחורי הישיבות? "לא יקרה בחיים"
וויה גר ביפו, ישראל בבאר שבע. שניהם רווקים. מפגש ביניהם הוליד את הרעיון לתסריט. "הייתי בתקופה קשה כשפגשתי את פנחס, בשבר גדול", נזכר ישראל. "שכרתי דירה לידו, והוא תמיד הלהיב אותי על הרעיון של קולנוע. אני זוכר שיום אחד אכלנו אצל אמא שלי, זה היה בפסח, ואחרי שראיתי את אמא שלי אמרתי: אולי נעשה משהו על דיאלוג בין אמא שלא מקבלים את הילד שלה לישיבה ובין מנהל חיידר אשכנזי. משם זה התפתח, פנחס דחף את זה והעיר אותי כל בוקר כדי לקום ולכתוב".
"הייתי פריק של קולנוע תמיד ורציתי מאוד לעשות סרטים", משתף וויה. "ראיתי הרבה סרטים וקראתי הרבה על קולנוע, גם למדתי שנתיים קולנוע בגיל 18. אחר כך עסקתי שנים בציור, בצילום, אני ואהרון עשינו כל מיני עבודות ביחד. פגשתי את אהרון אחרי שהייתי שנה בהודו. אמרנו: בוא נספר את מה שקרוב אלינו, הכי פשוט, בלי לחשוב במונחים בומבסטיים. הייתי אומר שזה היה תהליך תרפויטי. סוג של נס. שלחתי את זה למפיק מרק רוזנבאום ומשם זה התגלגל".
עוברת בך תהייה אם יש לאנשים בתקופה הזו קשב לצרות של לומדי תורה, עם כל ההתנגדות לעולם התורה החרדי סביב סוגיית הפטור מגיוס?
"אני לא יודע, אני לא מסדר את האג'נדה שלי לפי האקטואליה. אני בא עם סיפור מסוים וזה הסיפור שיש לנו לספר".
ישראל: "אני חושב שזה מראה על מה רבים, מה הנידון, על מה רוצים שחרדים יוותרו כדי שבמקום זה יהיו בצבא. מה זו החוויה של ישיבה. מה זה הרצון החרדי למצוינות, במה הוא מתבטא".
התסריטאי לא אופטימי לגבי ההיתכנות של גיוס בחורי הישיבות החרדים: "אתה לא יכול לקחת בן אדם שגודל, חונך והונדס להיות לומד תורה במערכת ישיבתית, ולומר לו פתאום 'בוא תהיה חייל'. זו משאלת שווא, זה לא יקרה בחיים. אתה לא יכול במשך שנים לעשות דיל עם נציגי המפלגות החרדיות שילמדו את הילדים שלהם הכול חוץ מלימודי ליבה, שהמחנכים ייתנו להם מכות כשירצו ויתנהלו ברמה חינוכית של שנים אחורה, בתמורה לאצבעות שלהם בממשלה שלך – ואז פתאום בגיל 20, לקחת את הילדים התמימים האלה שגידלת 20 שנה בצורה מעוותת כל כך בשביל הצרכים הפוליטיים שלך, ולהפוך אותם לחיילים. מה הם יעשו בצבא?"
לדברי ישראל, "הכול צריך להתחיל במערכת חינוך שבונה ומכינה את הילדים ליום שבו הם יתגייסו. איך אתה יכול לקחת ילד שחשב שהוא אף פעם לא יתגייס, שהוא ילמד תורה ויתעלה רוחנית וזה התפקיד שלו בחיים, ופתאום להגיד לו: 'לא, קח את הרובה הזה'? זה כמו לקחת סיר ולהשתמש בו כדי לדפוק מסמר בקיר, במקום לבשל בו. זה לא ממש עובד".
בהמשך לרצון למצוינות ששותפו ליצירה הזכיר, וויה מציין שגם התחרותיות היא חלק מהותי מעולם הישיבות. "ישיבות הן מקום סופּר תחרותי, ולא בקטע טוב. יש הרבה שנפגעים מזה", הוא מעיר. "אני לא נגד תחרות, אני חושב שתחרות היא דבר בריא, אבל אני חושב שזה לא משהו שצריך להתקיים בתוך הדת. בתוך הדת צריך בעיניי להיות משהו עם אוריינטציה קהילתית, משהו שמקבל את כולם. שם זה בדיוק הפוך, ואז החוזרים בתשובה נמצאים בפרדוקס פנימי: הם באו באורות כי הם הרגישו אחים ואחיות, הרגישו חלק מהדבר הזה ורצו לחזור לשורשים שלהם, ואז כשהם מגיעים מכניסים אותם למרוץ של תחרותיות, וזה מבלבל אותם נורא".
"מה שיש היום בש"ס הוא חיקוי"
בציבור החרדי-ליטאי יש הטוענים שהרצון לשמור על הצביון האשכנזי במוסדות לא נובע מגזענות, אלא מההבדלים במנהגים בין העדות ומהרצון לשמור על הזהות האשכנזית הייחודית. ישראל הודף את הטיעון הזה: "אם אתה רוצה לשמור על הבדלים במנהגים ובעדות, אז פשוט אל תקבל לגמרי מראש את האנשים האלה ואל תיטע בהם תקוות שהם יוכלו להיות חלק. אחרת אתה עושה סוג של סלקציה ומנצל את החלשים. אתה נותן תקווה להמון אנשים שהם דלוקים מאור של אמונה, שהיו יכולים להסתדר יפה מאוד עם דת מסורתית ויהדות עממית, ולהפוך את החיים שלהם לקלים ויפים וראויים, ובמקום זה אתה נותן להם משהו נוקשה מאוד. למה להעביר אותם את כל זה?"
הוא מוסיף כי "גם בפוליטיקה ובכל ההנהגה של היהדות בארץ, לוקחים את החרדיות הספרדית ונותנים לה דגם אשכנזי. יש שלטון של הליטאים מבחינת הלימוד ושל חסידות גור מבחינת העסקנות. סלח לי, אבל מה שיש היום בש"ס הוא די חיקוי. אין בזה שום זכר לתרבות של תור הזהב בספרד, של שירת חול ושירת קודש, של עממיות וקרבה לחיי המעשה, לחיים הפשוטים, שמאפיינת את היהדות הספרדית והמזרחית עוד מזמנים עתיקים. כשאתה מוצא ילד אבוד ברחוב, אתה לא לוקח אותו הביתה ומשעבד אותו, ומבקש ממנו שישטוף לך את הכלים; אתה משחרר אותו ומכוון אותו לבית שלו. אם אתה רוצה כל כך לשמור על המנהגים שלך, פשוט תכוון אותם לבית שלהם".
אגב, למה קראתם לסרט "לא יום ולא לילה"?
וויה: "בהתחלה הסרט נקרא 'השפעות זרות', ורק כשהתחלנו לערוך את הסרט הוא הפך ל'לא יום ולא לילה'".
ישראל: "חשבתי על השם 'השפעות זרות', יחד עם פנחס, כי הטענה בציבור הליטאי נגד בעלי תשובה היא שהם מביאים איתם השפעות זרות מבחוץ. העולם שהליטאיות רואה בו משהו מקלקל נחשב להשפעה זרה על הילדים האחרים, שהם חברים של משפחות בעלי התשובה האלה".
מבחינת וויה, הבחירה בשם הסופי נושאת משמעות אמנותית: "היה רצון לקחת את הסרט למקום תיאולוגי מעניין וחדשני. זה הביא איזושהי פואטיות לפרויקט. בהפקה התנגדו לשם הזה, אבל אני ממש שמח בו. יש בסרט דילמות, זה 'לא יום ולא לילה' במובן שלא יודעים מה טוב ומה רע, איפה האור ואיפה הצל, מצב של בלבול כזה. באופן די מפתיע זה נחשב גם מצב גאולי".
"זה המוות של הדיכוטומיה", מסכם ישראל.
