פמיניזם לא יכול להסתפק במאבק נשי, הוא זקוק במקביל למאבק הגברי כדי לעשות שינוי אמיתי. זאת אחת הטענות של הפעילה החברתית, בל הוקס, שחלק מהתפוקה הספרותית שלה עסקה בתיאוריות על פמיניזם ומגדר. הוקס העלתה, בין היתר, את הטענה שאנחנו מקדישים זמן רב לחינוך נערות לתפיסה עצמית פמיניסטית, אבל חשוב לא פחות לחנך נערים לאותה התפיסה, כדי שלא יגדלו להיות דושים פטריארכלים שידחקו נשים וינציחו את הפער, בזמן שהאחרונות יאבקו על זכויותיהן.
גבריות פמיניסטית היא ללא ספק אחד העיטורים המכובדים שהנפיקה החברה האנושית מאז ימי מהפכת MeToo. יוצרים זכרים בעולם הבידור התהדרו ברגישות שלהם לנשים, התוודו על סלידה מהתפיסה הגברית הכוחנית וחסרת הרגישות וזכו לחיבוק מעריץ מקהילה נשית, שראתה בהם בני ברית נאורים. אלא שמעשה שטן, דווקא כמה מהדמויות הגבריות המובילות של המגמה הזאת התבררו בשנים האחרונות, במסגרת פרשיות צהבהבות ונוטפות סנסציה, כגברים מטרידים מינית שניהלו סביבות עבודה רעילות.
הסופר הבריטי, ניל גיימן, היה אחד האחרונים שבהם. גיימן נהג לטפוח לעצמו על השכם כשהגדיר את עצמו כפמיניסט, הביע תמיכה בטרנסג'נדרים, קרא לעקוב אחר חשבון הטוויטר הפעיל שלו "להאמין לשורדות" ולהלחם למען נשים "באמנות ובהקשבה". אשתו, הפמיניסטית הפעילה, אמנדה פאלמר, נהגה להשתפך על כמה גיימן הוא הורה מעורב ומחוייב שתומך בנשים (בינתיים הם ניתקו את יחסיהם). העלילות בקומיקס שלו שופעות תיאורים אמפתיים של נשים מורכבות ואמיצות המתמודדות עם אלימות גברית לא פעם, ואילו הקסם הוא נחלתן הבלעדית של נשים.
אלא שכפי הנראה התפיסות האלו נכללות תחת "מדע בדיוני ופנטזיה", הגדרת הז'אנר הספרותי בו פועל גיימן כסופר. בקיץ האחרון דווחו לראשונה בפודקאסט Tortoise Media טענות מפורטות נגד גיימן, על תקיפות מיניות וכפייה מינית, בניגוד לרצונן או ללא הסכמה מפורשת, לאורך כמה עשורים ועל פני מספר יבשות. הטענות, שהורחבו לכתבת שער ב"ניו יורק מגזין" בחודש שעבר, ציירו תמונה של אדם שלפי הדיווחים השתמש בתהילה שלו כדי להתעלל באנשים שרכש את אמונם.
6 צפייה בגלריה
הדיווחים מציירים תמונה של אדם שהשתמש בתהילה שלו כדי להתעלל באנשים. ניל גיימן
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
גיימן הוא לא היחיד. בדצמבר האחרון נפל השחקן והבמאי, ג'סטין בלדוני, בעקבות תביעה שהגישה נגדו השחקנית בלייק לייבלי, ששיחקה לצידו בסרט "איתנו זה נגמר". לייבלי טענה שבלדוני יצר סביבת עבודה עוינת, הטריד אותה מינית במהלך הצילומים כשהוא מאלתר סצנות מיניות, והתעקש להראות לה תמונות עירום של נשים. בלדוני, שגם ישב על כסא הבמאי בסרט שעוסק ביציאה ממעגל ההתעללות הגברית בנשים (!), העיר הערות על משקלה של בלייק ושיתף אותה במידע החשוב על ההתמכרות שלו לפורנו, למרות שביקשה שיפסיק. התביעה התגלגלה במהירות לשרשרת תביעות הדדיות בהן משמיצים השניים זה את זו ומאשימים אחד את השני בתביעה שקרית למטרות יחסי ציבור.
כל זה אולי היה עצוב אבל לא מפליא כל כך, אלמלא הדימוי הציבורי שבלדוני טרח עליו מאז שהתפרסם. בכל זאת האיש, שחלק מהפרסטיז'ה שלו נוצרה בין היתר הודות להרצאת TED בנושא "הגדרה מחדש של גבריות", הגיש פודקאסט בו זמרר כמה הוא פגיע וקרא תיגר על "תפקידים מגדריים נוקשים". בלדוני גם דיבר בפתיחות על דימוי הגוף הנמוך שלו (כן, בלדוני שלנו!), הוציא ספר שעוסק בחקר הגבריות בעידן הנוכחי והמליץ לגברים, במסגרת סדרת רשת שיצר, לאמץ את הפגיעות שלהם. Vital Voices, ארגון אמריקאי המקדם אינטרסים של נשים, העניק לבלדוני פרס בדצמבר האחרון אבל ביטל אותו כמה שבועות לאחר מכן, עם היוודע דבר התביעה שהגישה לייבלי.
גיימן ובלדוני לא לבד. השמות שקופצים לראש - רשימה חלקית מהעשור האחרון – הם לואי סי.קיי, שבשיא ימי MeToo חקר באופן מודע לעצמו (או ככה לפחות האמנו) את יחסי המגדרים והזכאות הגברית המינית. בהמשך התברר שהיה לו תחביב – לאונן מול נשים בניגוד לרצונן. עזיז אנסרי יצר קומדיה רגישה על דייטים וגם הטריח את עצמו לפרט את "האמת הפמיניסטית על הטרדות מיניות" במסגרת ספיישל סטנדאפ בנטפליקס, קטע שזכה לתשואות הוליוודיות. שנתיים מאוחר יותר העידה צלמת שיצאה איתו שאנסרי תקף אותה מינית בדירתו וגרר אותה ל"לילה הנורא ביותר בתולדותיה".
6 צפייה בגלריה
פירק את הדימוי הציבורי. בלייק לייבלי וג'סטין בלדוני
(צילום: Evan Agostini, Scott A Garfitt/AP)
ג'וס ווידון, עוד יוצר מתחום הפנטזיה ("באפי קוטלת הערפדים", "בית הבובות"), נהנה זמן רב ממוניטין פמיניסטי כשהציג סיטואציות ודמויות נשיות מורכבות שלא הוערכו כראוי, עד שטענות על יצירת סביבה רעילה על הסט על ידי כריזמה קרפנטר, ששיחקה ב"באפי" וב"אנג'ל", נישלו אותו מהתואר והקריסו את המוניטין שלו. קרפנטר תיארה את וידון כ"ערפד רגשי" וגררה הסכמה ואישור משחקניות (ואף שחקנים) אחרות שעבדו תחתיו ובהמשך גם מאשתו, קאי קול, שפרסמה מכתב פתוח בו תיארה אותו כ"צבוע המטיף לאידיאלים פמיניסטיים" ותיארה נישואים רצופי שקרים ובגידות.
דגל אדום
בהתחשב בתופעה הזאת, בפער המפתיע שבין הדימוי הציבורי הערכי של גברים מסוימים לבין אורחות החיים שלהם בפועל, אי אפשר שלא לתהות מהו המנגנון הנפשי שדוחף גבר להציג את עצמו באופן שכל כך רחוק מההרגלים החברתיים האמיתיים שלו. ברור, לא כולם חייבים טו גראב דם ביי דה פוסי, אבל גבר מטריד יכול בשקט להמשיך בדרכו הנלוזה מבלי לטרוח לקנות לעצמו שם דווקא בתחום שבו הוא כושל כל כך. מאיפה נובע הצורך של גברים רעילים מהסוג הזה להרים שלטי חוצות שמכתירים אותם כפאר יצירה פמיניסטי?
שברון הלב שתיארו האנשים שהעריצו את ניל גיימן וג'וס ווידון לאחר שנחשפו בקלונם היה שובר לב כשלעצמו. האנשים האלה יתקשו לסלוח למושא ההערצה שלהם הרבה יותר מאשר לסלבריטאי אחר, שאולי התברר כדוש ומרעיל סביבות עבודה אבל לפחות לא התיימר מעולם להיות משהו אחר. בפסיכולוגית יש לזה שם: האופן בו אדם מאפשר לעצמו להתנהג בצורה הפוכה מהערכים שהוא מטיף להם או מייצג, מכונה "רישיון מוסרי" (moral licensing). התיוג העצמי של גברים כפמיניסטיים והאישור שקיבלו מהחברה על היותם כאלה, בעצם סיפק להם את הלגיטימציה המוסרית מטעם עצמם להתנהג בצורה הפוכה מאחורי הקלעים, מבלי להתייסר בתחושה שהם מרמים את האנשים סביבם.
ווידון וגיימן יצרו לעצמם שם כגברים פרוגרסיביים שמעצימים נשים, בין היתר על ידי יצירת דמויות נשים חזקות שמתמודדות עם סיטואציות מורכבות. קורליין וסנדמן של גיימן, באפי וריבר מ"פיירפליי" של וידון, הן על פניו עלה תאנה מרשים לתפיסה האמיתית של שניהם את הנשים שסביבם, ממש כמו שליאונרדו דיקפריו מטיף לשמירה על איכות הסביבה כדי להרגיע את המצפון שלו, ובפועל מתרוצץ במטוס פרטי ומשאיר אחריו שובל פחמני מכוער ולחלוטין לא אקולוגי. אם הגברים האלה מצליחים לשכנע את עצמם שהם בעצם פמיניסטיים, הם "הרוויחו את הזכות" לבצע כמה חריגות זניחות מהאג'נדה, כי הם מפצים על זה במקום אחר. במקרה הפחות טוב מדובר במנגנון של פיצוי יתר – גבר שמודע לדחפים ולהתנהגות הבעייתיים שלו, ינסה לפצות עליהם באמצעות פמיניזם קולני, במודע או שלא במודע, פשוט כדי להסוות את המצב האמיתי.
בלדוני השווה והעלה במקרה שלו. הוא מיצב את עצמו באופן מכוון ומודע כגבר פמיניסטי, כשחזר והציף דיונים על גבריות רעילה בפודקאסט שלו, בסדרת הדוקו Man Enough ובהרצאות שנתן. הפמיניזם שלו היה בעצם סוג של שואו (Performance Feminism) ובלדוני אפילו מסחר אותו בתבונה לטובת יחסי הציבור וחשבון הבנק שלו, אבל בפועל, בחדרי חדרים או בחדרים פחות מבודדים הוא התנהג בדיוק לפי ספר ההוראות של הגבריות הרעילה שהוא התיימר למגר. העובדה שהאנשים האלה פועלים בסביבה שמהנהנת אוטומטית, סילחו על הצרפתית שלי, בכל פעם שהם נופחים, ולא מוכיחה או מבקרת אותם, והאישוש שהם קיבלו מהקהל שלהם בחוץ, מסייעים להם לנהל את החיים הכפולים האלה מבלי להידרש לחשבון נפש.
בכל פעם שגבר פמיניסטי נחשף כדוש מתעלל, מלאך קטן בהוליווד מאבד את הכנפיים שלו או פשוט הולך לבר ומשתכר עד איבוד הכרה. ההפתעה ותחושת הבגידה אולי הולכות ומתקהות, אבל אנחנו מתקרבים לנקודה שבה נצטרך לשאול את עצמנו האם היינו יכולים לזהות את הדגלים האדומים באמצעות צריכת תרבות ביקורתית יותר. בדיעבד יוכלו אנשי ונשות מקצוע להצביע על לא מעט כאלה ביצירות של גברים סמי-פמיניסטיים שטופחו על ידי הוליווד. אז נכון, מדובר בחכמת הדיעבד ובתכנים שמקבלים משמעות נוספת רק כשאנחנו מתוודעים לאירועים האמיתיים, אבל אולי אפשר בכל זאת לזהות בהם דפוסים ולהסיק מסקנות.
מראי מקום שהיו יכולים להדליק נורה אדומה ואולי ידליקו אותה בהמשך באים לידי ביטוי בעיקר באופן בו נשים מוצגות ביצירות האלו או, כמו שהעירה בתבונה מירי רגב, ביחסים בין גברים לנשים. הם מתמקדים בסצנות שמערבות פגיעות או חשיפה של דמויות נשיות ואינן הכרחיות לעלילה. דגל אדום עשוי להצטייר גם בנטייה לכתיבת דמויות נשיות חזקות באופן מוגזם או חד מימדי או לחילופין באובססיה לדמויות נשיות צעירות ופגיעות שזקוקות להושעה גברית (רצוי נאורה).
הסטנדאפ של לואי סי.קיי עמוס בהומור עצמי נוקב על התנהגות בעייתית כלפי נשים, שבדיעבד נראה פחות כמו מודעות עצמית ויותר כמו וידוי. בסדרה המוערכת שלו, "לואי", אפשר למצוא לא מעט סצנות בהן הוא "מחנך" נשים לפמיניזם, כשהוא מציג את עצמו כגבר הטוב ואת הנשים שמולו כשמרניות, משוגעות או סתם קיצוניות. אחד הרגעים הראשונים שעלו לראש כשנחשפו העדויות נגדו היה הפרק בעונה הרביעית שנקרא "פמלה חלק 1", שבו לואי כופה את עצמו על החברה שלו, פמלה (שגילמה השותפה שלו לכתיבה בחיים האמיתיים, פמלה אדלון), למרות שהיא כבר אמרה לו בכמה הזדמנויות שהיא לא מעוניינת.
באפי של וידון, בגילומה של שרה מישל גלר, נחשבת לדמות אנדרגראונד חזקה ומורכבת, אבל ההתעללות שווידון העביר אותה קיצונית אפילו עבור דמות בעולם הפנטסטי בו מתרחשת הסדרה. הקרבות שהיא נקלעת אליהם, מול אנג'לוס, ספייק וקיילב, נועדו לא רק לספק אקשן אלא להשפיל אותה ולשבור את רוחה. הסצנה שבה ספייק מנסה לאנוס אותה היא אחת הסצנות הפולשניות והאלימות שהדמות שלה נאלצת לחוות, רוב הצופים התלוננו שאין שום דבר להסביר את הנחיצות שלה לעלילה והיא שינתה לחלוטין את מערכת היחסים של השניים. גם הדמויות הנשיות ביצירות של גיימן חוות לא מעט התעללות, טראומות וסבל, שלא תמיד הכרחי לנרטיב, ובדיעבד משקפים קצת יותר מידי טוב את האני האמיתי של גיימן, לפי עדויות של נשים שבאו איתו במגע.
המסקנה היא, למצער, עגומה למדיי. לצד הנטייה של הפמיניזם לחבק גברים שמצהירים על עצמם כמעצימי נשים והצורך האמיתי בסולידריות גברית כדי לקדם אג'נדה שוויונית, עדיין לא כדאי להרפות גם מחשדנות בריאה מול הצהרות פומפוזיות או פרוגרסיביות מזויפת, שמתייג גברים ככאלה שמקדמים תפיסת עולם פמיניסטית ולהכות על חטא הגבריות הפטריאכלית. עדיין רצוי לחטט קצת מתחת לקידום העצמי ולחפש את האמירה האמיתית, ולפעמים הבלתי מודעת, ביצירה עצמה. נכון, חיים של עמידה על המשמר הם לא נעימים במיוחד. הרבה יותר מפתה לקנות את דימוי היוצר המוכשר ואיש האידיאלים, אבל נראה שהמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות קצת יותר מודעים עכשיו ובהתאמה, קצת פחות מופתעים בעתיד.
