מעל הספה בביתה הזמני של ליאת אצילי, החטופה לשעבר, בכרמי גת, תלויה תמונה. אין לתמונה הזאת משמעות מיוחדת עבורה, מעבר לעובדה שהיא תלויה מעל הספה שלה כבר שנים, כולל התקופה שבה היא ובעלה, אביב אצילי ז"ל, גרו בבית שלהם בקיבוץ ניר עוז. "זה בית מבחינתי", היא אומרת בשיחה עם ynet. את התמונה הזאת היא חזרה לקחת אחרי ששוחררה משבי החמאס, 54 ימים אחרי 7 באוקטובר. "אני לא יודעת איך זה קרה אבל חדר אחד בבית שלי בניר עוז נשרף ממש. החדר של איה, הבת שלי. כמעט כל שאר הבית נשאר. זה רק היה עניין של להחליט על מה אני משקיעה מאמץ בלנקות ולהביא".
מה עוד לקחת?
"מלא רהיטים, תמונות, ספרים, כלים, אוכל...".
איך אוכל?
"נשארו כל מיני וחשבתי שחבל לזרוק. לקחתי את היבשים שנשארו. קצת מביך, האוכל עבר מן חצי בישול כבר", היא אומרת בחיוך.
צפו בקטע מתוך "לאחוז בליאת"
(צילום: באדיבות yes דוקו, +STING ו-Meridian Hill Pictures)
ואיך זה מרגיש בכרמי גת? את נזהרת לא להתביית מדי?
"לא. זה לא רע, דירה חדשה בבניין עם חברות שלי מהקיבוץ. זה קרה בהיעדרי. חזרתי ואמרו לי 'אמא, עוברים לכרמי גת, הכנו לך רהיטים והכול בסדר'. אני חושבת שזאת הייתה החלטה מאוד נכונה של הקיבוץ, למרות שקיבוצניקים טובים בלקטר. יש מלא יתרונות בלהגיע לפה וכולם באותו האזור, ושזה קרוב לניר עוז. גם זה שיצאו מהמלון יחסית מהר היה חכם. זה בית זמני, עד שנוכל לחזור לקיבוץ. אני מבחינתי רוצה לחזור".
"אחד הדברים שהכי מייסרים אותי הוא מה שהמשפחה שלי עברה בתקופה הזאת, כשלא הייתי"
אצילי, מורה להיסטוריה ואזרחות ואימא לשלושה, עלתה לכותרת מאז שחרורה בעסקת החטופים הראשונה, כשהפכה לדמות בולטת במאבק הציבורי לשחרור החטופים ומתחה ביקורת נוקבת על הממשלה הנוכחית, בין היתר במסגרת אירועים ציבוריים. לפני פחות מחודש היא לקחה חלק בטקס הזיכרון המשותף לישראלים ולפלסטינים, שגרר התפרעויות אלימות של מפגינים ברעננה, ואפילו הצליחה, בעוונותיה, להיקלע אל לועם של אנשים כמו חברת הכנסת טלי גוטליב והצל, לאחר שביטאה בשלל הזדמנויות את הדעה הלא מאוד פופולרית בימים אלה, לפיה שלום הוא מצב עדיף על מלחמה, ולפיכך כדאי לחתור אליו במקום אליה.
עכשיו מגיע לפסטיבל "דוקאביב" הסרט "לאחוז בליאת" (Holding Liat), שעוקב אחרי משפחתה של אצילי כמעט מאז 7 באוקטובר, עם הידיעה על חטיפתה של ליאת והיעדרו של אביב, בעלה. הסרט מתמקד במאמצים של הוריה, אחותה וילדיה, בהיותם בעלי אזרחות אמריקנית, להביא לשחרורה, ולהתמודדות הפרטית של כל אחד מהם עם הסיטואציה. הסרט, שביים הבמאי האמריקאי ברנדון קריימר, ממשיך את התיעוד גם לאחר חזרתה של אצילי לארץ והתמודדות המשפחה עם הידיעה הרשמית על כך שאביב אינו בין החיים ושגופתו מוחזקת בעזה. הסרט, שפתח את הפסטיבל, זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין השנה. בהמשך הוא יוקרן ב-yes דוקו וב-STING+.
הצפייה במשפחה הקרובה שלה, במיוחד באביה, מתענה באי הוודאות ונאבק, בנוסף לכל, גם במדיניות של ממשלה שמחזיקה בסדר עדיפויות מפוקפק, לטעמו, לא הייתה לאצילי קלה. "אחד הדברים שהכי מייסרים אותי מאז הוא מה שהמשפחה שלי עברה בתקופה הזאת, כשלא הייתי", היא מודה. "כשלא ידעו בכלל מה קורה עם שנינו. למרות שעל אביב הם ידעו, כולם הבינו די מההתחלה שהסיכויים קלושים מאוד".
חזרתה של אצילי אל חיק משפחתה לוותה בלא מעט טלטלות. זה התחיל משמחת המפגש עם ילדיה, הוריה ואחותה, טל. 12 שעות לאחר חזרתה הגיעה ההודעה הרשמית על כך שאביב נרצח, והשמחה התחלפה במהלכים טכניים של עריכת הלוויה לבעלה (אירוע לא שגרתי, שכלל פיזוז לצלילי שיר פופ) וישיבת שבעה, וכמובן בהתמודדות עם אבל ואובדן.
"מהר מאוד נכנס לזה גם עניין היחס שלנו לזה שעשינו הלוויה וישבנו שבעה, למרות שבעצם הגופה שלו עדיין מוחזקת שם. כלומר גם מה זה אומר מבחינתנו, כמשפחה, ואיזו עמדה ציבורית אנחנו נוקטים ביחס לזה. בתוך כל הדבר זה לא היה כל כך פנאי, ואני חושבת שהם חסכו ממני את הפרטים של מה שהם עברו.
"בעצם בסרט יש המון דברים שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה. פתאום שמעתי דברים שאמרתי כשחזרתי, ששכחתי מהם לגמרי. יש קטע שהיה לי מאוד קשה לראות – בקטע של הלילה שחזרתי פתאום שמעתי את עצמי אומרת 'אני לא רוצה לדבר עכשיו על אביב, בואו נשאיר את זה למחר בבוקר'.
למה קשה לראות את זה? זה מאוד אנושי.
"לא זכרתי את הרגש הזה. לא זכרתי שהיה לי רגע כזה שאמרתי 'רגע, אני רוצה שנייה לנחות ולשמוח בחזרה ורגע לנשום, ואז להבין מה הלאה'. לא היה הרבה זמן להתלבטות הזאת, כי 12 שעות אחרי שחזרתי הגיעה ההודעה על אביב".
ההודעה הפתיעה אותך יותר מאשר את המשפחה שלך, נכון? הם כבר הבינו.
"גם אני כבר הבנתי. הייתה לי הרגשה. הבנתי שמשהו כמו בין 30 ל-40 אנשים מניר עוז נהרגו והוא היה בחוץ, אז הסיכוי שהוא נשאר בחיים הוא אפסי. וגם, את יודעת, כשמישהו קרוב אליך את מרגישה את זה. עכשיו זה די מדהים אותי כמה ידעתי. ביום שני אחד בבוקר אמרתי לחמאסניקים 'אבא שלי עכשיו, ברגע זה, מתקשר לשגרירות האמריקנית והם יוציאו אותי מפה'.
"כשחזרתי סיפרתי לו את זה, והוא אמר לי 'התקשרו אליי ביום ראשון כבר'. אבל היה לי ברור שזה מה שהוא יעשה. ואיה, היה לי ברור שהיא תישאר בשנת שירות. הבנים לא ידעתי מה קרה להם. לא יכולתי לדמיין כל כך מה איתם. גם לא הבנתי עד הסוף. היה לי ברור שלא חזרו לניר עוז כי עדיין יש מלחמה, וכל עוד היא מתנהלת גם לא יחזרו. אבל לא תיארתי לעצמי את היקף ההרס".
לא סיפרו לכם?
"לא. ב'אל ג'זירה' דיברו רק על בארי. על נחל עוז דיברו בעיקר על הבסיס. דיברו על כפר עזה קצת, שדרות. לא שמעתי אף פעם שדיברו על ניר עוז. בדרך כלל ראיתי טלוויזיה באותן שעות ביום, בערב את המהדורה, בדרך כלל רק את הכותרות. אבל מדי פעם הייתי מבקשת בשעות אחרות ואז פתאום הייתי עולה על כתבות עומק כאלה. באחד הימים היתה כתבה על בארי, דיברו על זה שזו הקהילה הכי פגועה, הכי הרבה חטופים".
הסבל הזה של המשפחה שלך, שהתוודעת אליו בזמן הצפייה, הפתיע אותך בעוצמות שלו?
"לא, את יודעת, זה היה מעליב אם זה לא היה ככה", היא אומרת בחיוך, "יש לי חברה שהביאה לי תמונה שלהם שבועיים אחרי שנחטפתי, יושבים, מבסוטים. אמרתי 'היה לכם כל כך נחמד כשלא הייתי?'".
וכשראית את אבא שלך, ראית בו צד שלא הכרת אצלו קודם?
"בסוף כן. כמו כולם גם הוא התעלה לגודל השעה. יש את בני המשפחה האחרים, שאני מאוד מאוד גאה בהם וחושבת שהם החזיקו את הכול בצורה מאוד מעוררת התפעלות והערכה, אבל הם כולם היו הם. הוא נהיה משהו אחר".
למה הוא הפך?
"בצורה שהיא מאוד לא אופיינית לו הוא נהיה בולדוזר. זה לא שהוא לא ידע להזיז דברים קודם, אבל אני חושבת שזה טוב שמישהו במשפחה לוקח על עצמו להיות דמות ציבורית. זה לא בטבע של אף אחד מאיתנו והוא עשה את זה".
בהקרנת הבכורה של Holding Liat בפסטיבל ברלין
(צילום: הילה מדליה)
ראו שהחשיפה קשה להם.
"היום אי אפשר לדעת מה עזר למי. אבל אני חושבת שלבחור במאבק פומבי ברגע הזה, זו בחירה מאוד אמיצה".
למרות כל מה שקרה, הוא לא איבד את העמידה על שלו, כמו למשל מול דתיים שפגש בחו"ל במסע של המשלחת, שניסו לשכנע אותו בתקיפות לחבוש כיפה בנוכחותם.
"פגשתי את המזכ"לית של השומר הצעיר, אנחנו מיודדות עוד מלפני. פגשתי אותה באיזושהי סיטואציה והיא אמרה לי, 'זה כל כך משמח לפגוש מישהו שעבר את מה שעברת ועדיין נשארת נאמנה לערכי התנועה'. זה נורא הצחיק אותי אבל אני גם מאוד-מאוד גאה בזה. מאוד מעריכה את זה שבתוך כל הסיטואציה הזאת נשאר עמוד שדרה מוסרי, ערכי. שזה לא הכול מתמוטט כי עברתי עכשיו אירוע".
את מדברת על עצמך או על אבא שלך?
"על אבא שלי בעיקר, ובאופן כללי על המשפחה אבל גם על עצמי. יש בזה עוצמה. כי וואלה, נשארתי אותו בן אדם בסוף".
את חושבת שאם חוויית השבי שלך הייתה קשה יותר, כמו במקרה של חלק מהחטופים, זה היה משנה את הדעות שלך?
"אני לא יכולה לענות על זה, כי זה לא קרה. אני לא יודעת".
כשראית את הסרט עברה לך המחשבה שבמובן מסוים המשפחה שלך סבלה יותר ממך?
"כן, כל הזמן. זה מאוד בדיבור שלי עם החברות שלי ואני עסוקה בזה מאוד בזמן האחרון, כי הסיפור שלי הוא סיפור מאוד שונה של שאר הקהילה. השבי הוא חוויה מאוד אינדיבידואלית, איך שלא מסובבים את זה. אצלי מה שקרה עד שחטפו אותי, זה לא הסיפור. ואצל רוב האנשים זה הסיפור. בשביל מי שלא נחטף הסיפור הוא אחר. אני לא פגשתי את ניר עוז ב-7 באוקטובר בערב, לא הייתי ברגע של ההבנה של מה שקרה. ה'מה קרה' שלי הוא אחר. ואני חושבת שזה משפיע על כל האופן שבו הסיפור הזה מעובד, ואז חזרתי מזה לבשורה שאביב נהרג, ובשבילי מה שקרה ב-7 באוקטובר זה שאני התאלמנתי. זה הסיפור מבחינתי".
כי השבי שלך היה עדין יחסית.
"כן. באמת מאוד לא נעים לי עם זה. אני מרגישה ייסורים על זה שחטופים אחרים לא חיו בתנאים שאני הייתי בהם, שלא השתחררו חטופים, שלא כולם השתחררו בעסקה הראשונה. יש לי הרבה ייסורי מצפון, אבל אני לא יכולה להתנצל על זה. זה לא קשור אליי".
6 צפייה בגלריה
"אמרתי לחמאסניקים 'אבא שלי עכשיו, ברגע זה, מתקשר לשגרירות האמריקנית והם יוציאו אותי מפה'". ביידן ואצילי בבית הלבן
מתי הבנת שהיו חטופים עם תנאים שונים משלך?
"אמרו לי שם. וברגע שפגשתי את הקבוצה שאיתה השתחררתי הבנתי שלא כולם היו באותם תנאים. בכלל, כל השחרור שלי היה קצת שונה. בשעות האחרונות הייתי לבד לגמרי בבית חולים 'נאסר'. היו שם מלא פליטים ומאוד פחדתי שישכחו אותי שם כי כבר היה נורא מאוחר בלילה, וכל הזמן החמאסניקים אמרו שהם לא מבינים מה קורה כי לא היה אף שחרור שהתעכב כל כך, מי שנותן להם הוראות לא אמר להם מה יהיה איתי. אז פחדתי להישכח ושהפליטים יגלו שאני שם ותוך שניה יעוטו עליי.
"בסוף הביאו אותי לשער לקבוצה שהשתחררה איתי, והם היו ביחד כבר יום קודם אז כבר היה ביניהם קשר. אני הייתי הלומה לגמרי. לא הייתי שותפה לכל ה'צחוקים, קטעים, איזה כיף, חוזרים הביתה'. לצד ההקלה העצומה שהנה זה נגמר, זה לא היה רגע של שמחה. זה היה רגע של פחד נוראי ממה מחכה לי בבית".
כשהגעת אמרת להורים שלך שהכול בסדר. התכוונת לפגיעות מיניות?
"זה לא עלה על דעתי בכלל, כי לא ידעתי מה היה פה, ושם לא רק שלא נגעו בי בכלל, היה מישהו שהיה מגיע מדי פעם, ובהתחלה פחדתי ממנו, ואמרתי לאחד הקבועים שאני לא אוהבת שהוא בא, ושלא יבוא יותר כי הוא מפחיד אותי. הוא שאל 'למה את מפחדת? הוא אמר לך משהו או נגע בך? כי אם כן, תגידי לי ואני אטפל בזה'. זאת הייתה רמת היחסים".
למה פחדת ממנו?
"כי הוא לא דיבר אנגלית, היה קשה לתקשר איתו והיה נראה לי שהבכנו אותו, שתי נשים. עם הקבועים שלנו נהייתה שגרה. ארבעה אנשים סגורים יחד בדירה, ידענו לשמור על הפרטיות האחד של השני. פתאום הוא הגיע והיה תקוע קצת ולא דיבר טוב, וידע שלא נעים לנו איתו. הוא ניסה כן ליצור קשר וזה היה לא נעים. גם אליו התרגלנו בסוף. והוא היה זה שהוציא אותנו לשחרור. רק לשם המחשה, אחרי חודש בא אלינו הבחור עם חבילה של פדים ואמר 'עבר חודש, חשבתי שאולי תצטרכו'. כמה בחורים ישראלים היו בכלל מעלים בדעתם לחשוב על זה?"
"חטופה, אלמנה, ניר עוז, יש לי מלא זכאויות"
לכל אורכו של "לאחוז בליאת" עוברת נימה ברורה של ביקורת כלפי הממשלה הנוכחית. בין אם בפעמים בהן אביה של ליאת, יהודה, מאבחן את הסיבות שבגללן ראש הממשלה משהה את קידום המשא ומתן על שחרור החטופים, בתיעוד של ישראלים מפגינים ובתחינה האסרטיבית שמפנות חלק ממשפחות החטופים לממשל האמריקני בתקווה שזה יסייע להם קצת יותר. לאחר חזרתה, הקפידה אצילי לבטא את דעותיה הפוליטיות. היא הצטרפה ליוזמת השלום של תנועת "עומדים ביחד", היא הצהירה בהזדמנויות פומביות שונות ש"אלימות, שנאה ונקמה אינן תוכנית עבודה מבחינתי" וכאמור, לקחה חלק בטקס הזיכרון האלטרנטיבי. במקביל היא פעילה בקריאה העממית להעמדת שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות החברתי.
"טלי גוטליב כבר אמרה ש'אני משמיעה את קול החמאס'", היא מגחכת, "אז נלך עם זה עד הסוף. מאוד קשה לי לקבל ולהשלים עם גודל המחדל של 7 באוקטובר. ההתמוטטות הזאת של הצבא, בבת אחת. כבר שנים אני אומרת שלמדינת ישראל אין שום מדיניות ברת קיימא או חזון לפתור את בעיית הביטחון של הנגב המערבי. שנים הייתה לי ביקורת על ניהול הסכסוך. היה ברור לי שזה משרת אינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים. היה לי ברור שבסדר, חטפו אותי עכשיו ולא הולכים לשחרר אותי מחר בבוקר, והיה לי ברור שתהיה תגובה.
אצילי בטקס הישראלי-פלסטיני ביום הזיכרון
(צילום: Combatants for Peace)
"אבל אחרי יומיים, שלושה, שבוע, הלו? מה קורה? ההבנה הזאת שזה לא אינטרס ראשון במעלה לשחרר אותי, אזרחית, אישה לא צעירה כבר, אמא לילדים, זאת תחושה קשה מאוד. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'הפקרה' כי בעיני זאת בגידה. אולי זה השיח הנרטיבי שיש לי עם עצמי, אבל אותי אי אפשר להפקיר, אני לא תלויה בחסד של אף אחד. זאת בגידה.
"בחרו להשאיר אותי שם, ואני ניצלתי אחרי 54 ימים של תנאים יחסית סבירים ויחס אנושי, סובלת מתסמונת שטוקהולם על סטרואידים, כמו שאמר עליי הצל, ואם הוא אומר עליי ככה, אז סימן שאני המיינסטרים. זה מאוד נגע לליבי שזאת כל הביקורת שיש לו עליי. אבל ברצינות, זה שיש אנשים שהחליטו להשאיר אותם שם כמעט 600 ימים כשיודעים מה מצבם, זה בלתי נתפס בעיניי".
אבא שלך הזכיר את ביבי במהלך הסרט שוב ושוב, וזאת כנראה בחירה עריכתית להכניס את הקטעים האלה ולתת טון פוליטי לסרט. יש לך מה להגיד על הבחירה הזאת?
"קודם כל אני חושבת שהוא הבין והעז להגיד את מה שהיום ברור לכולם. מישהו אמר לי 'זה סרט נורא פוליטי'. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר ואחר כך חשבתי שאנחנו משפחה פוליטית, אז יצא סרט פוליטי. בת הדודה שלי עלתה על זה קודם, היא אמרה שהעיסוק הזה בפוליטיקה הוא ביטוי למצוקה שאבא שלי היה בה. זאת הדרך שלו להתמודד עם זה, ואני חושבת שזה נכון", היא עוצרת ומוסיפה, "לראשונה בחיי אני בטיפול".
מזל טוב! זה משק הזכאויות שלך בתור חטופה?
"חטופה, אלמנה, ניר עוז, יש לי מלא זכאויות. בכל אופן בדיוק היום נפגשתי עם המטפלת, והיא אמרה לי 'ליאת, מה את *מרגישה* לא מה את חושבת'. אנחנו אנשים שמעדיפים לחשוב מאשר להרגיש, וכשהרגשות עולים על גדותיהם מאוד קל לברוח לרציונליזציה, לניתוח, לאינטלקט. בטקס המשותף אמרתי שהאינטלקט הוא מנגנון הגנה ומנגנון הישרדות, והוא היה והוא עדיין. חשוב להישאר מחוברים למציאות. בשבי הייתי פותחת כל בוקר בלהגיד לעצמי 'תירגעי, זה לא גטו ורשה פה, הכול בסדר'. ומשם ממשיכה את היום".
סליחה על צרות עולמי, את מכירה את הביקורת בארץ על תוכניות הבידור בטלוויזיה, שמקצות חתיכת זמן מסך לדיבור על החטופים כמס שפתיים, ואז עוברות לבידור על מלא. השבוע ראינו את זה ב'האח הגדול' וב'רוקדים עם כוכבים'. בתור אישה שהיתה בשבי, גם את רואה את זה ככה?
"לא! חייבים. חייבים 'רוקדים עם כוכבים'. יש לי ביקורת על מי שרק ב'רוקדים', אבל צריך".
לא נעלבת.
"ממש לא, ראיתי 'הכוכב הבא' דקה אחרי שחזרתי. על מה המאבק שלנו פה? על חיים נורמליים. על 'רוקדים עם כוכבים'. גם בגטאות היה ויכוח על זה. אני מקווה שיום אחד יהיו פה חיים נורמלים, כי אנחנו כבר הרבה שנים לא שם, וחיים נורמלים זה כמובן שחרור החטופים והפסקת המלחמה, ואחר כך דברים נוספים. מחכה לי הרבה עבודה חינוכית, בואי נגיד ככה".
