חודשים אחדים לפני שהתבשרה שהיא מועמדת לאוסקר, הכוכבת הברזילאית פרננדה טורס יושבת באולם נשפים במלון מצועצע מהמאה ה-19 בלידו של ונציה, ונזכרה לא בגעגוע בימים האפלים והכואבים של הדיקטטורה הצבאית ששלטה במולדתה בשנות ה-60 וה-70. "בגיל שש-שבע, כבר ידעתי מה זו צנזורה, מה זו דיקטטורה", מכריזה טורס בת ה-59. "זאת הייתה דיקטטורה ארוכה, שנמשכה עד 1979, ואז כבר הייתי נערה, ויש לי הרבה זיכרונות. אמא ואבא שלי עסקו בתיאטרון, אז צנזורה הייתה סיפור גדול בבית - הוריי יכלו לעשות חזרות על מחזה במשך חודשיים ואז בליל הפתיחה, הצנזורה הייתה יכולה לומר 'לא' ולבטל את ההצגה, וזה היה שווה-ערך לפשיטת רגל. הרגשת היטב את המתח בבית.
"אני עדיין כאן" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
"אני לא אשכח איך אבא הפיק סוג של מחזמר עם הרבה תלבושות ו-40 שחקנים, וצנזרו-פסלו את ההפקה יום לפני הבכורה. הרבה זמן אחרי, נאלצתי לחיות בחדר לצד התלבושות של אותו מחזמר, שהוריי איפסנו, בגלל שהם המשיכו לחכות ולקוות שיום אחד המחזמר הזה עוד יעלה על הבמה".
ההורים שלך גם נעצרו ונחקרו?
"כן. אמא פעם התראיינה אצל עיתונאי שעבד בעיתון חשוב מאוד, שהתנגד לשלטון, ואז היא קיבלה מכתב שאומר שהיא צריכה להתייצב במקום שממנו בעצם כולם נעלמו. אמא לא ידעה למה קראו לה לחקירה, והיא הלכה לשם עם אבא שלי. לפחות לא לקחו אותה לחדר העינויים. החוקרים הפעילו קסטה ושאלו: 'למה בזמן הריאיון, צחקת כשהעיתונאי אמר משהו על המשטר?'. ואמא ענתה: 'אני לא יודעת'. אבא ביקש מהחוקר: 'תוכל לחזור אחורה בהקלטה? כי זה לא הצחוק שלה'. וזה בעצם מה שהציל אותה. אף פעם לא יכולת לדעת מאיפה הם יפלו עליך".
הכרתם אנשים שנעצרו והשלטונות העלימו ?
"בוודאי. למשל, לאבא היה שותף בסאו פאולו, שעבד גם הוא בחברת תיאטרון. השותף נזרק לכלא כי הוא סייע לכוחות הגרילה, ונעלם. אבא לא ידע מה עלה בגורלו".
עכשיו, טורס חוזרת לאותה תקופה מחרידה ומטלטלת בסרט "אני עדיין כאן", שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר וגרף את פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. טורס עצמה, הפסידה את פרס השחקנית הטובה ביותר למייקי מדיסון, כוכבת "אנורה". זהו סרטו של הבמאי הנחשב והמוערך וולטר סאלאס, החתום על סרטים כמו "דרום אמריקה באופנוע" ו"בדרכים". העלילה מסתמכת על סיפורו האמיתי של הסופר מרסלו רובנס פייבה, שאביו רובן פייבה, חבר קונגרס לשעבר, נעצר בינואר 1971 אחרי שהשלטונות פשטו על ביתו בריו דה ז'נרו - ומאז נעלמו עקבותיו. הסרט מדגים את ההשלכות של המעצר וההיעלמות על המשפחה, שמנתה חמישה ילדים.
טורס מגלמת את יוניס, אם המשפחה, שגם היא נעצרה ועונתה אך שוחררה. במהלך השנים, יוניס גידלה לבד את ילדיה ובמקביל לא פסקה להיאבק כדי לגלות מה עלה בגורל בעלה. "בעבודה על הסרט, ניסינו להישאר נאמנים לסיפורה ולדמותה של האישה המופלאה הזו", אומרת טורס. "מעולם לא היה ליוניס רצון להפוך לדמות ציבורית. היא הייתה גיבורה שניצבה בפני טרגדיה ואף על פי כן נמנעה מן המלודרמה. יוניס לא רצתה לבכות עם המשפחה ברחובות, ולא רצתה שהילדים שלה יהפכו לקורבנות הדיקטטורה, ועל מנת להשיג את המטרה הזו היא החליטה לשתוק ולחייך. זה לא ייאמן. בהמשך האישה הזו גם המציאה את עצמה מחדש ולמרות שלא הייתה לה פרוטה בכיס, היא חזרה לאוניברסיטה בגיל 46 והפכה לעורכת דין. בשנות ה-80 הזמינו אותה לעבוד על עניין אדמות הילידים הברזילאיים - הרבה לפני שהתחלנו לדון ביערות האמזונס. יוניס האמינה שהדרך להילחם בדיקטטורה אוטוריטרית היא דרך השכלה ומאבק למען הצדק".
טורס סבורה ש"יוניס תמיד נלחמה את המלחמות הנכונות, אבל מעולם לא היה לה הרצון שיכירו בה על כך - משהו שהוא כמעט מוזר היום. עכשיו לכולם יש רצון לשווק את עצמם ומוכרים את עצמם באינטרנט. בעבודה עם הדמות, נמנענו מהמלודרמה. בצילומי שתי סצנות בכיתי המון, אבל וולטר חתך אותן בעריכה. מעולם לא דמיינתי שהסרט הזה יוביל אותנו לגלובוס הזהב ולאוסקר. יצרנו אותו על מנת לספר את סיפורה של יוניס כדי לכבד את המורשת שלה. ואם הסיפור שלה מהדהד אצל אנשים ומעורר שיח, זה הניצחון האמיתי".
עבור טורס, הזכייה ב"גלובוס הזהב" והמועמדות לאוסקר על הופעתה ב"אני עדיין כאן" היא סגירת מעגל: לפני 25 שנה, אמא שלה, פרננדה מונטנגרו, הייתה מועמדת לגלובוס הזהב ולאוסקר, מה שהפך אותה לאחת הנשים המפורסמות, האייקוניות והנערצות בברזיל. זה קרה בזכות הסרט "תחנה מרכזית ברזיל", שגם אותו ביים סאלאס. "ממש לפני שאמא עשתה את הסרט, היא אמרה לי: 'את יודעת פרננדה, עכשיו אני בת 70 ועשיתי את כל מה שיכולתי בחיים, בתיאטרון - אז עכשיו זה הזמן לנוח. להאט את הקצב. ואז היא פתאום היא עושה את 'תחנה מרכזית ברזיל' ומועמדת לאוסקר. עכשיו, בגיל 95 אמא ממשיכה לעבוד, וגם מופיעה ב'אני עדיין כאן'. וכך וולטר, אמא ואני עושים סגירת מעגל מרגשת.
"לאחרונה אמא הופיעה עם מונולוג של סימון דה בובואר - בהתחלה היו 30 איש בקהל, אחר כך 100, אחר כך 1,000. ובסוף היא הופיעה בפני 12 אלף איש בפארק. וכך, אנשים הקשיבו לרעיונות של סימון, בזכות אמא. אנחנו חושבים שהיא הולכת להגביר את הקצב בגיל 100. אתה עוד תראה שהיא תחגוג 100 ועוד תאיץ".
זה לא קשה לחיות בצל של אגדה חייה כמו פרננדה מונטנגרו?
"האמת היא שהוסללתי להיות שחקנית. בכלל רציתי להיות רופאה והוריי פשוט הכו אותי וגררו אותי לתיאטרון", צוחקת טורס. "היינו כמו משפחת קרקס והשולחן סביבו היינו אוכלים ארוחת ערב בבית, היה גם המקום שבו ההורים עשו חזרות. לאבא קראו פרננדו, ואמא היא פרננדה, ולבת שלהם הם קראו פרננדה, נו באמת. זה מוזר. לפחות תשלמו לי על פסיכולוג. שילמתי על המון שעות אצל הפסיכולוג. יכולתי להיות רופאה נהדרת ומדענית נפלאה, אבל בסוף הפכתי לשחקנית ובהמשך שיתפתי פעולה עם אמא בתיאטרון ובסרטים. אז אני כבר לא חושבת על עניין הצל, אנחנו שותפות. ואיזה שותפות!".
"חשבתי שהטכנולוגיה תטמון בחובה עתיד טוב יותר"
טורס נשואה לבמאי ולמפיק אנדרוצ'ה וודינגטון ויש להם שני ילדים. היא לא מסתפקת במשחק וגם עוסקת בכתיבה ספרותית. ההצלחה של "אני עדיין כאן" חשפה אותה לקהל בינלאומי גדול. "אני בתעשייה כבר עשורים ובברזיל מכירים אותי היטב, גם בגלל ההופעות שלי בדברים קומיים, ועכשיו באמריקה סוף סוף מדביקים את הקצב. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם, נכון? לפני עשור לא רציתי שתהיה לי נוכחות ברשת. לא רציתי למכור את חיי הפרטיים. אבל הסוכן שלי אמר שזה חשוב לעבודת התיאטרון שלי. עכשיו הנוכחות מרקיעה שחקים".
בטקס האוסקר שהתקיים אתמול (ב') לפנות בוקר, טורס הפסידה כאמור את השחקנית המצטיינת למדיסון. אבל לפני שהכוכבת הצעירה גרפה את הפרס היוקרתי, הייתה זו קרלה סופיה גסקון, הכוכבת הטרנסית של "אמיליה פרז", שנחשבה למועמדת המובילה. כל התחזית השתנתה אחרי שנחשפו ציוצים גזעניים שלה. גם על סיכויי הזכייה של טורס איימה שערורייה ממחוזות ה-Woke והתקינות הפוליטית: בחודש שעבר נחשף שטורס הופיעה לפני 17 שנה בתוכנית טלוויזיה ברזילאית, במערכון שבו השחירה את פניה באמצעות איפור. בימינו כידוע בלאק-פייס הוא אחד הדברים הכי מוקצים, וטורס נאלצה להתנצל ולספק הסברים.
"לפני כמעט 20 שנה, הופעתי בבלאק-פייס במערכון קומי ואני מאד מצטערת על כך", היא אמרה בהכרזת ההתנצלות שפרסמה. "אני משחררת את ההצהרה הזו מאחר וחשוב לי לתת התייחסות מיידית לעניין, וזאת על מנת להימנע מעוד בלבול וכאב...העובדה שבלאק-פייס איננו אקט לגיטימי, הפכה להיות דבר ברור מאוד הן במדינה שלנו, והן בכל מקום אחר בעולם. זהו שיח חשוב שעלינו להמשיך ולעסוק בו אחד עם השני, על מנת שנוכל למנוע נורמליזציה של פרקטיקות גזעניות - אז והיום. עודני - בתור אמנית ותושבת העולם, ובלב פתוח - שמה פעמיי ומחויבת לחתור לשינויים המהותיים, שנדרשים לנו על מנת שנוכל לחיות בעולם שיהיה חופשי מגזענות וחוסר שוויון".
5 צפייה בגלריה
חזרו בידיים ריקות. פרננדה טורס עם דמי מור
(צילום: Shane Anthony Sinclair/Getty Images)
בכלל, טורס מודעת ומוטרדת מהמציאות העכשווית על פני כדור הארץ. בנאום התודה שלה בטקס גלובוס הזהב אמרה: "אנו חיים בעולם שבו יש כל כך הרבה פחד והסרט 'אני עדיין כאן' עוזר לנו לחשוב איך שורדים בתקופות קשוחות כאלה".
גם בפגישתנו, טורס מביעה את חששותיה מהמציאות בעולמנו ומכך שישנם עדיין משטרים פאשיסטיים אפלים, כמו זה ששלט בברזיל של שנות ה-70. "אני מרגישה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. זה קורה בכל העולם. הדור החדש מאוד מושפע מהטכנולוגיות החדשות. הייתה מהפכה טכנולוגית שהתרחשה, לפני שהחוקים יכלו לפקח עליה וזה יוצר תחושה שאנחנו מוקפים בפייק ניוז. יש לנו את אילון מאסק, שהוא ממש כמו הנבל מסרטי ג'יימס בונד. הוא הכי קרוב אליו הגענו לדמות כזו במציאות. יש לו לוויין, יש לו רקטה, יש לו מדיה חברתית. והצעירים לא זוכרים איך זה לחיות בתקופה אחרת.
"אילון מאסק היה פעם האיש של המכוניות הירוקות, אני לא יודעת מתי הוא התהפך. אני חושבת שהוא הלך לכיוון הזה של 'חופש הדיבור' - הקטע המוזר הזה שאנשים יכולים לומר כל מה שהם רוצה ללא סייגים – ומאסק לא רוצה לפקח על המדיה שברשותו. זה כוח מסוג חדש – עולם חדש שבו אין לך יותר מדינות או חזיתות, שייתכן שניאלץ כולנו להתרגל אליו. חשבתי שהטכנולוגיה תטמון בחובה עתיד טוב יותר, אבל נראה שלא".
