ברבים מההספדים המתפרסמים על ואל קילמר, שהלך לעולמו אתמול (ג') בגיל 65, מובא צירוף המילים "לא מוערך מספיק", ולא בכדי. בראשית דרכו קילמר סומן כחתיך התורן, עוד יפיוף הוליוודי אייטיזי מעדות רוב לאו או פטריק סווייזי שניתן להניח בלוקבאסטר על כתפיו, אך לחלוטין אין מה לצפות ממנו לגדולות ונצורות בתחום המשחק. אלא שקילמר, באופן שסיבך אותו עם לא מעט במאים וקולגות במהלך דרכו, סירב בתוקף להידחס למשבצת הזו.
בסרט התיעודי המצוין אודותיו "ואל" (2021) (שמשודר כעת ב-yes דוקו), שאותו קריין קילמר בעצמו, עלתה באופן ברור כמיהתו להיתפס כשחקן "רציני". הקונפליקט הזה, שליווה את קילמר במשך רוב דרכו המקצועית אך בלט בעיקר אחרי שפרץ, לבש צבע מלנכולי ככל שקילמר התבגר ומצא את עצמו נדחק מהשורה הראשונה של הוליווד לתפקידים בסרטים שוליים יותר, רבים מהם אף לא הבליחו על המסך הגדול ונשלחו היישר לספריות ה-DVD. במילים אחרות: קילמר אולי היה חתיך רציני, אך גם שחקן מצוין שלא חדל מלנסות ולהפיק מעצמו את המיטב, בכל תפקיד שבו היה. "אני מאמין שאני מאתגר, לא תובעני, ואני לא הולך להתנצל על זה", אמר בריאיון ב-2003. והוא אכן לא התנצל, אבל שילם על כך מחיר.
עם קצת יותר מזל, מעט יותר הכוונה מקצועית וטיפה'לה פחות אגו, קילמר היה יכול למצוא את עצמו על גג העולם יחד עם שחקנים "בעייתיים" אחרים שמצאו איכשהו את האיזון העדין הזה - למשל אלילו מרלון ברנדו (שאיתו הספיק להסתכסך על הסט הידוע לשמצה של "האי של ד"ר מורו"), או שחקנים כמו אדוארד נורטון וכריסטיאן בייל שפיתחו, למרות אישיותם הבעייתית והמרבה להתעמת, קריירה יציבה ומוערכת.
לקילמר לא היה את הטמפרמנט, או המזל כאמור, שיסייעו לו – וכך מצא את עצמו עם תקופת שיא קצרה מדי, כזו שנמשכה קצת יותר מעשור, מתפקידו הראשון ב"סודי ביותר" (1984) ועד ל"היט" (1995), בערך. היו עוד תפקידים טובים לאחר מכן, אך אלו הגיעו בסרטים זניחים מדי - וקילמר מעולם לא הצליח לשחזר את תהילת עברו.
וכך, בבואנו לבחור את תפקידו הגדולים ביותר, הלכנו על חלק מהמובנים מאליהם, אלו של השלב הראשון בקריירה שלו - והמעטים שהגיעו בהמשך, בערך עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. הקינוח, עם זאת, הגיע ב-2022, בתפקידו האחרון בהחלט של קילמר - שתיאר את עצמו טוב מכולם כשאמר פעם: "אני שחקן אופי, אבל אני נראה כמו השחקן הראשי". זו, בסופו של דבר, הייתה הקללה שלו.
ניק ריברס, "סודי ביותר" (1984)
תפקידו הראשון של קילמר בקולנוע היה מהסוג שנראה פשוט לכאורה, אך למעשה היה מהמאתגרים יותר שיש לתעשייה להציע - וזאת מפני שהגיע במסגרת אחת הפארודיות האגדתיות של השלישייה צוקר-צוקר-אברהמס, הגאונים שמאחורי "טיסה נעימה". ב"סודי ביותר" גילם קילמר את הגיבור, זמר סטייל-אלביס בשם ניק ריברס, שמגיע להופיע בגרמניה המזרחית של ימי מסך הברזל ומסתבך בפרשייה מסועפת של ריגול, מחתרות סודיות ופרות עם מגפיים.
ובניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, תפקידים שכאלה - בסרטי צצ"א ובפארודיות דומות - הם הרבה יותר קשים לביצוע מאשר מה שרומזת התוצאה הסופית. ריברס, בגילומו של קילמר, אולי מבלה את רוב הסרט עם אותו מבט אטום/חלול/מטומטם שמאפיין גיבורי פארודיות אחרים (ע"ע צ'רלי שין ב"לרקוד עם טייסים" של אברהמס, או לסלי נילסן בתפקידים שביצע עבור צצ"א, ספציפית בסרטי "האקדח מת מצחוק") - אך נדרשת מידה לא מבוטלת של שליטה, הבנה ויכולת קומית כדי לעשות את זה באופן משכנע ומצחיק.
אומנם קילמר לא היה מאסטרו מסוגו של נילסן, אך ב"סודי ביותר" הוא בהחלט הוכיח שיש לו את זה, וחבל שבהמשך הקריירה שלו התרחק לרוב מתפקידים קומיים - לפחות עד שהגיע "קיס קיס, באנג באנג" והציע לו סוג של גאולה ברמה הזו.
סגן טום "אייסמן" קזנסקי, "אהבה בשחקים" (1986)
כן, אחד מתפקידי הפריצה של קילמר לא ממש דרש ממנו יכולות משחק עילאיות, והאמת היא שבצפייה חוזרת גם זמן המסך שלו לא היה מאסיבי. ובכל זאת הצליח קילמר להתבלט בתפקידו כסגן טום "אייסמן" קזינסקי ב"אהבה בשחקים", יריבו השחצן של פיט "מאווריק" מיטשל (טום קרוז).
10 צפייה בגלריה
הסיינטולוגיה היא לא כת, אני אומר לך! ואל קילמר וטום קרוז, מתוך "אהבה בשחקים"
(צילום: באדיבות yes)
ייתכן שהייתה זו היהירות האמיתית שהייתה טבועה בקילמר עצמו באותו שלב - שחקן עולה שהולך והופך לשיחת היום בהוליווד, שנכונו לו דברים גדולים, ושיודע את זה. ייתכן שהייתה זו החתיכות הארית של קילמר מודל 86', עם הבלונד הבוהק, החיוך הטורפני ומדי הטיס ההדוקים. כך או כך, מדובר באחלה אנטגוניסט, כזה שתרם משמעותית לווייב ההומו-ארוטי המבדר שהקנה טוני סקוט המנוח למגה-להיט שלו (סורו-נא לאופן שבו מתרפקת המצלמה של סקוט על גופם המבהיק מזיעה של קילמר ושות' בסצנה המגוחכת והאהובה "פרחי טיס עירומים-למחצה משחקים פוטבול בחוף הים").
מדמרטיגן, "ווילו והנסיכה" (1988)
כותב שורות אלו, על אף שהיה רק בן שמונה באותה העת, זוכר באופן ברור את עיניה המצועפות של אחותו הגדולה בעת שצפו יחד ב"ווילו והנסיכה" - פנטזיית ההרפתקאות הנפלאה, והלא-מוערכת מספיק, של רון הווארד. הסיבה לכך, כפי שיאמרו לכם רבים ורבות, הייתה ואל קילמר בשיא חתיכותו. עם שיער ארוך כהה, כן, אבל לעזאזל, כמה שזה התאים לו. ולא רק באיש עצמו מדובר - מדמרטיגן, הלוחם הנועז והפרחחי שגילם קילמר בסרט, היה דמות נפלאה.
10 צפייה בגלריה
כמו שגלית דיסטל אוהבת לומר: איזה חתייייך. קילמר, מתוך "ווילו והנסיכה"
(צילום: באדיבות yes)
תחילה הוא מאופיין כשכיר-חרב ציני ופוחז שווילו אופגוד (וורוויק דייויס) משחרר מכלאו, המצטרף למסעו מטעמיו האנוכיים. בהמשך מעניק לו התסריטאי (והמפיק) ג'ורג' לוקאס מושא אהבה בדמות סורשה (ג'ואן וויילי), בתה של המלכה/מכשפה באוומורדה (ג'ין מארש) - ועד סוף הסרט מדמרטיגן, שאכן מתגלה כלוחם וירטואוז למרות שתחילה מתבקש היה לפקפק בהתפארויותיו, הופך לגיבור האצילי שמגן בחירוף נפש על ווילו, חבריו והתינוקת המתוקה שהוא מנסה להציל מציפורניה של באוומורדה המרושעת. אם רק "ווילו והנסיכה" היה זוכה להצלחה שלה היה ראוי (שוב: סרט נפלא ממש, על אף הגנריות המסוימת שלו) - מסעו של קילמר לסופרסטאריות היה מתקצר, וייתכן שהקריירה שלו הייתה מתעצבת בהתאם. מנגד, ייתכן מאוד שזה רק היה מוסיף דלק למדורת ה"עזבו אותי מהבלוקבאסטרים המסריחים שלכם, אני שחקן רציני!" שכבר בערה בו אז.
ג'ים מוריסון, "הדלתות" (1991)
בראשית שנות ה-90, לפני שזוהרו התעמעם בקולנוע ומחוצה לו, היה אוליבר סטון אחד מהיוצרים הבולטים והמבוקשים בהוליווד. עבור קילמר, לשחק בסרט של סטון בשלב הזה היה חתיכת הישג - ולא סתם, אלא בתפקיד של אחד מהזמרים האיקוניים ביותר בהיסטוריה של תרבות הפופ, ג'ים מוריסון. הזדמנות פז להותיר חותם של ממש, ולסמן את עצמו כשחקן הגדול שתמיד חלם להיות. אלא שהבמאי המהולל הפיל את הכדור - למרות הופעתו הכריזמטית וזוכת-השבחים של קילמר, סטון עיצב סביבו ביופיק מוזיקלי גנרי למדי, עמוס ברעש וצלצולים (המבע הקולנועי של סטון עז, כהרגלו) אך ריקני, ביסודו.
והעולם, מצדו, לא התרגש במיוחד. "הדלתות" התקבל באופן פושר, גם ברמת הביקורות וגם ברמת הקופות, וקל לתאר את קילמר המתוסכל מביט בעיניים כלות על מה שיצא מה-תפקיד שלו, מכל מאמציו (אתם יכולים להיות בטוחים שהוא שיער כי לגלם את מוריסון יוביל אותו לפחות למועמדות לאוסקר) - ומחליט שבסרט הגדול הבא שלו, הוא יסתפק בתפקיד משנה. שמישהו אחר יחטוף את האש. והאמת? זה השתלם לו, ולא רק בסרט הבא אלא בשניים הבאים.
דוק הולידיי, "טומבסטון" (1993)
קודם כל, מילה על הסרט: בזמן אמת, "טומבסטון" זכה להצלחה קופתית נאה למדי וביקורות לא רעות בכלל. אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם - מדובר באחד מהמערבונים הגדולים של הניינטיז, שני רק ל"בלתי נסלח" בעיני עבדכם הנאמן (אחריהם בתור: "המהירים והמתים" המקסים של סם ריימי), שמכניס טאצ'ים מודרניסטיים מעודנים לסיפורו המיתי של ווייאט ארפ, אבל בהחלט לא מספיק על מנת להפוך אותו לאיזה מערבון רוויזיוניסטי/ריאקציונרי. לא, "טומבסטון" הוא סרט שנשען על מסורת ותיקה ואהובה, ועושה זאת מצוין, בלי יותר מדי דאווין.
אחד מהאלמנטים שהפכו אותו לכזה הוא הקאסט המרהיב והעמוס בכל טוב: קורט ראסל, סם אליוט, ביל פקסטון המנוח, פאוורס בות' (שהופיע בהמשך ב"דדווד" המופתית), אפילו צ'רלטון הסטון פה (וג'ייסון פריסטלי!). ואף אחד מהם, אף לא אחד, הותיר חותם על תפקידו כפי שעשה זאת ואל קילמר, המגלם פה את דוק הולידיי - האקדוחן המהמר, השחפתי, שהיה חברו הטוב של וואייט ארפ (ראסל) ואף השתתף איתו בקרב היריות המפורסם באו.קיי קוראל.
חיוור ומזיע, חמוש במבטא דרומי מוגזם אך מענג, קילמר משקיע את כל-כולו בתפקיד ומבליט את קשיחותו של הולידיי, את נאמנותו המוחלטת לחבריו, ואת פגיעותו, המבצבצת מתחת למעטה הציני והמחוספס. זה תפקיד פשוט נפלא, שאמור היה, בעולם מתוקן, לזכות את קילמר לפחות במועמדות לאוסקר.
כריס שיהרליס, "היט" (1995)
עוד תפקיד משנה משובח של קילמר הזדמן לו ב"היט" של מייקל מאן, אולי מותחן הפשע הגדול ביותר של הניינטיז, שבין יתר מעלותיו גם הפגיש - לראשונה על המסך הגדול - בין הענקים רוברט דה נירו ואל פצ'ינו. אפשר היה לחשוב שנוכחותם של שני המאורות הללו תכה בסנוורים את כל השאר, אבל הקאסט המעולה שקיבץ מאן מצליח להתבלט גם אל מולם - מטום סייזמור, דרך טד לוין ואיימי ברנמן, ועד לנטלי פורטמן הצעירה (שמגלמת את בתו החורגת של דמותו של פצ'ינו, וכבר פה ברור באיזו סופרסטארית-לעתיד מדובר).
10 צפייה בגלריה
מפגש ענקים, והכוונה לא רק לדה נירו ופצ'ינו. קילמר ודה נירו, מתוך "היט"
(צילום: באדיבות yes)
ושוב, אפילו בקרב קאסט כה כביר, הצליח קילמר להתבלט בתפקידו ככריס שיהרליס - חבר בכיר בצוות השודדים שמנהיג ניל מק'קולי (דה נירו), מהמר כפייתי שמתסבך בשל כך עם אשתו שרלין (אשלי ג'אד). תגובתו של כריס כשהוא מגיע, לאחר שנפצע במהלך השוד, חזרה לשרלין שמסמנת לו לברוח כי משהו אינו כשורה - ובכן, הסצנה הזו מהווה דוגמה נוספת ליכולות של קילמר, אלו שלא הזדמן לו להפגין מספיק במהלך הקריירה שלו.
דני פארקר/טום ואן אלן, "אגם המוות" (2002)
סרט הפשע הזה, שיצא ב-2002 ונכשל כליל בקופות, נתפס בזמנו כעוד חיקוי של טרנטינו - עלילת פשע פתלתלה, גלריה של פושעים צבעוניים, דיאלוגים שנונים, אלימות גרוטסקית, יו נואו דה דריל. אבל מעבר להשפעה הברורה וסגנונו המעט-צעקני של הבמאי די.ג'יי קרוזו, מדובר בסרט מצוין שבו מגיש קילמר את אחד מתפקידיו הטובים ביותר - הוא מגלם פה את דני פארקר, נרקומן מכור למת' שמנסה לקדם עסקת סמים גדולה עבור שני שוטרים מושחתים.
אלא שדני פארקר הוא גם טום ואן אלן - חצוצרן מוכשר שאיבד את אשתו בתקרית אלימה, והפך לנרקומן בכדי לחדור לחבורת העבריינים שלתפיסתו הינם אחראים למותה. קילמר משדר פה את משבר הזהות של דמותו, את האבל, הייאוש והחידלון שהובילו אותו לבחירות הקיצוניות שעשה, ואת הלב הטוב, הנדיב, שפועם מתחת לכל אלו. באמת שהגיע לתפקיד הזה, ולסרט הזה, יותר תשומת לב.
פרי ואן שרייק, "קיס קיס, באנג באנג" (2005)
קומדיית הפשע המענגת של שיין בלאק - אולי המומחה הגדול ביותר בתחום (מסרטי "נשק קטלני" שכתב, ועד ל"בלשים בע"מ" הנהדר שביים) - ציוותה בין רוברט דאוני ג'וניור וקילמר, והכימיה הברורה ביניהם נשאה אותו אף יותר רחוק ממה שעשה התסריט המבדר של בלאק. דאוני ג'וניור, כדג הרקק הפטפטן והנוטה-להסתבכויות שמוצא את עצמו מעורב בסיפור שגדול על מידותיו, הוא הקונטרה המושלמת לבלש הפרטי הציני והמשופשף שמגלם פה קילמר.
וקילמר פשוט מתעלה בתפקיד הזה - פרי הוא טיפוס נבון, עוקצני, עתיר-ניסיון וקשוח כמו ברזל, שקילמר הופך לסימפטי ואהוד למרות שהוא לא באמת כזה. ויש גם את נטייתו המינית - "גיי פרי", כך מכנים אותו - שקילמר (ובלאק כמובן, בתפקידו כתסריטאי ובמאי) אף פעם לא מחצין מעבר לנדרש, וכך הופך את העניין לנדבך באישיותו, במקום שיהפוך לעיקר. בקצרה: מדובר בטור דה פורס של שחקן מחונן, עדות נוספת לכישרונו.
"אהבה בשחקים: מאווריק" (2022)
סצנה אחת בת פחות מחמש דקות, עם שתי שורות דיאלוג - זה כל מה שהיה צריך קילמר, בתפקידו הקולנועי האחרון, כדי לרגש עד דמעות. סצנה אחת שבה דמותו, טום "אייסמן" קזנסקי - אדמירל כעת - מעניקה לפיט "מאווריק" מיטשל (טום קרוז) את משימתו. הוא גוסס, קזנסקי, וכבר לא יכול לדבר בשל מחלתו - חתיכה מחייו האמיתיים של קילמר, שחלה בסרטן ואיבד כמעט לגמרי את יכולת הדיבור.
זו לא רק הנוסטלגיה שהופכת את הרגע ליפה ביותר בסרט האובר-מוערך הזה (ברצינות; החגיגה הביקורתית והקופתית שהתחוללה סביבו היא תעלומה אמיתית), אלא האופן הנוגע ורב-החן שבו קילמר נפרד-למעשה מהתפקיד, מהקריירה שלו ומהקהל. אם כבר תפקיד אחרון, באמת שקשה לחשוב על אחד ראוי יותר.
