לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-26-
תרזה, אם המנזר הראשונה שלי, לימדה אותי שלפני כל משהו גדול תמיד מגיע משהו קטן כדי לבשר עליו. ככה קורה לפני שהר געש מתפוצץ — חודשים לפני כן כל הכלבים באזור ההר נובחים מהבוקר עד הלילה. וככה קרה גם עם יוחנן המטביל ואליהו הנביא עליו השלום, שבעצם היו החצוצרה והשופר לפני שהמושיע עצמו הגיע.
תרזה תמיד אמרה "מושיע", ולא ישו.
גם אצלי זה היה ככה: קודם כול היה אחיטוב. אחר כך עתליה, ואז, אז היה רמון.
כי כמה שאחיטוב ניסה, הוא לא הצליח להוריד את השאלטר על הסקרנות שלי.
לא משנה כמה הוא אמר שיש לעתליה פרויקטים כל הזמן ואיך היא תמיד מתלהבת ממשהו חדש ואז עוברת למשהו יותר חדש — ככה רציתי יותר ויותר ללכת למסיבה שלה. שיגיד אחיטוב מה שיגיד על הבת שלו, שהיא עיוורת ולא רואה מה קורה אצלה בבית, אבל אי־אפשר לקחת ממנה את זה שהיא הבינה שאני חשובה לו, ולכן טוב להשקיע בי.
היא הגיעה עוד פעמיים, ופעם אחת כשהוא נסע לטיפול. עתליה אמרה שאבא שלה מעולם לא היה שמח כל כך. הוא אדם בודד בסך הכול. תמיד היה. בגלל זה הוא היה הסוכן הכי טוב במשרד. היא הסתכלה בערימת המסמכים שאחיטוב הכין על השולחן — כל מיני פנקסי צ'קים מלפני חמישים שנה שהייתי צריכה לגזור כאילו שמישהו יכול להשתמש בהם. עתליה ניצלה את ההזדמנות שאחיטוב לא נמצא ואמרה שבזכותי כל החבילות של הגנבים נעלמו. כל כך הרבה אנשים מנצלים זקנים ומוכרים להם זבל. הוא תמיד מכריח אותה לקחת משהו מהחבילות, אבל אין לה מה לעשות עם כל הזבל הזה. היא גם התפעלה מזה שמישהו גרם לאחיטוב לפתוח את הווילונות שהסתירו את הדלת לגינה וטענה שזה בזכותי. מאז אלף תשע מאות ארבעים ושבע לא הזיזו את הווילונות, ורק אז, בהצהרת החלוקה, הרגישו שזאת באמת הזדמנות חגיגית להכניס אוויר ואור לבית.
עתליה חיבקה אותי, וכל הצעיפים והשרשראות והעגילים והאבנים שהיו עליה — הכול קישקש וזז לי על הפנים. ומתחת לכל התכשיטים האלה היה ריח של משפחה שהיא לא הצליחה להסתיר. של מישהו שיש לו ליר. של מישהו שנגעו בו כשרצה והיה זקוק לנגיעה הזאת, שטיפלו בו, ונידנדו אותו כשבכה, וחיממו אותו כשהיה לו קר, ועשו צל כשהיה חום גיהינום. היא אמרה שלא נעיז לא לבוא למסיבה.
*
אחיטוב, שראה עד כמה אני רוצה לבוא למסיבה, אמר לי שבשום אופן אני לא אגיד כלום על עצמי, שלא ידעו שאני גרה אצלו. אחרת זה סתם יוציא להם את העיניים ויגרום להם לשאול שאלות. וזה לא שיש להם על מה להתלונן, אמר, את תראי שאין להם על מה. הבית שלהם באמצע ירושלים, ומי שילם עליו אם לא הוא, אחיטוב, איש המוסד העשיר כקורח ואויב הפרויקטים החברתיים? ולא שאין לעתליה ולבעל שלה כסף, המשיך, יש להם, כולל משכורת של כמעט רמטכ"ל, שזה לא משהו שאפשר לזלזל בו. אבל למה לא, אם אפשר לסחוט עוד?
"בכל מקרה, לא מעתליה אני דואג."
וכך, אחרי שכל זה נאמר, נסענו למסיבה.
כבוד השופט, כבוד הסוציאליים, אני צריכה לספר לכם על הבית של עתליה ורמון. אני חייבת לספר לכם כדי שתבינו את כל מה שקרה אחרי זה. כי כמו שאחיטוב ועתליה היו הדברים הקטנים לפני הדבר הגדול, ככה גם הבית של עתליה ורמון היה חלק מכל הדבר הזה, חלק מתוכנית רמון.
ואפילו עכשיו, כשאני יודעת עד כמה הבית שלהם רקוב ושאם רק מזיזים בו בלטה, מיד יוצאים משם תולעים וזחלים, אפילו עכשיו כשאני מסתכלת על הקירות פה של המנזר, שקצת מקולפים, ועל העובש מתחת לכיור הקטן, אני לא יכולה שלא להתגעגע לבית שלהם. כי אם היה מקום שבו הרגשתי שהוא הכי־הכי־הכי בית — זה היה הבית של עתליה ורמון. אפילו יותר מהארמון של אחיטוב.
נתחיל מהחוץ: דבר ראשון, אי־אפשר היה בכלל לזהות שזה בית. הכול הכול היה מלא בצמחים ובמטפסים ובעצים. הכול. אבל מתחת לכל זה, הצלחתי איכשהו לראות אבן יפה ואדומה. "שסתת מחברון הכין להם אחת־אחת," אמר אחיטוב.
אל הבית הוביל שביל אבנים, שגם הוא היה יפה מאוד. לכל האורך שלו הציצו מנורות קטנטנות, שהיו שקועות בשני צדי השביל עצמו.
הבית של אחיטוב היה בית חשוך, עם ריח של עובש וקצת קר, עם אווירה של היצ'קוק, הוא מת על היצ'קוק, הוא היה מזמין אותי לפחות פעם בשבוע לראות איתו סרט. לעומת זאת, הבית של עתליה ורמון היה כמו מערה, שהיתה כל כך גדולה וגבוהה, שאי־אפשר היה לראות את התקרה. זה היה בית שהתנפל עלי ועשה את הכול כדי למצוא חן בעיני. הוא קפץ עלי, הבית, ממש התחנף וקרץ וחייך. והיה אור קטן בכל מקום ובכל פינה: והאור היה בצבע נעים־נעים, כאילו בא ועיצב את האורות מומחה לתאורה, ולא זה שבנה ועיצב את המנזר שבו היו מפוזרים אורות רבים וחזקים כך שיתאימו לכל סוגי האישונים שהיו בחדר. כאן, אצל עתליה ורמון, כל האורות בקעו מתוך המון מנורות. כל מיני מנורות. מנורות קריאה ומנורות לילה, עם אהילים ובסיסים בכל מיני צורות. מנורה מפסל שיש של איזה אל יווני עירום שנראה כמו דיוניסוס. כל סוגי הצהוב היו באור הזה. רק לא האור הלבן והרצחני שהיה בקדמה, אצל תמרה, ולא האור הפלורסנטי שהיה במנזר.
אחיטוב עמד לידי, קצת שיכור, ואמר לי בקול מר כאילו שפכו לו מרטיני עם טוניק, שרק במקום שבו גרים עיוורים אפשר לשים כל כך הרבה אור, כי גם ככה הם לא רואים כלום, אבל לא היה אכפת לי ממנו ומהמר שלו. הרגשתי כמו בלונה פארק ענקי:
מתחת לאור היה המון בלגן, אבל הוא היה יפה כל כך, שנראה שמי שבילגן את הבית עשה את זה בעצם בצורה מסודרת. היו שם ספות בכל מיני תנוחות משונות, הרצפה היתה צבעונית כמו בבית של אחיטוב, רק שאצל אחיטוב זה היה סדוק, ופה זה היה מבריק מאוד. הייתי כל כך המומה מכל האור והיופי והספרים, שלא שמתי לב שאיכשהו הגעתי לספה ענקית שניצבה מול תנור עצים אמיתי.
כאן עתליה ראתה אותנו. היא עזבה את הבחור שדיברה איתו בהתלהבות רבה וישר קפצה על אחיטוב. "אבא, איזה יופי שבאת! ואת, את!" היא אמרה. ראיתי שהיא מנסה לזכור את השם שלי. אחיטוב אמר, "אביטל."
"בואי, אביטל, אני אקח אותך לסיבוב." אחיטוב נשאר לשבת על הספה עם פרצוף של חומצה. התחלנו לעלות, וכל הזמן ראיתי עוד ועוד פינות קטנות וחמודות, כוכים גדולים ומערות בתוך הקירות, עד שהגענו לגג. "תמיד היה חשוב לי שגם מפה אוכל לראות את השכנים, ושיהיו פה מכל העדות ומכל הסוגים. יש פה מרוקאים, אתיופים, כורדים. הבית הזה פה ממול? זה של סוחר בגדים פרסי ממרכז העיר. מסכנים... עובדים כל כך קשה..."
מישהו צעק מלמטה, "עתליה!" היא עזבה אותי מיד, והנה דבר שלמדתי על עתליה בשנייה וחצי: כמו שאחיטוב אמר, ברגע שהיא איבדה עניין במשהו, וזה קרה כל הזמן, היא פשוט הלכה באמצע.
כשחזרתי למטה, הסלון כבר התמלא. היו שם המון חיילים אבל ראו שהם לא חיילים פשוטים לפי האיקס עיגול וכל זה שהיה להם על הכתף, כמובן שלא ידעתי מה זה כל דרגה, כי הצבא אפילו לא שלח לי צו או משהו. החיילים החזיקו את הכוס יין ביד כאילו זה רימון שעוד רגע עומד להתפוצץ. בצד השני של הסלון היו אנשים שהיה ברור שהם מהצד של עתליה. מדי פעם הם אמרו שורות מתוך מחזה והתפקעו מצחוק. כל אחד שם התלבש כאילו הוא רוצה להיראות יותר מוזר מהשני. גלימות, קטיפה, מגפיים, הראש שלי כבר התחיל להתפוצץ מרוב אנשים ורעש ומוזיקה — אני בטוחה שהיתה שם מוזיקה רק שעכשיו אני לא זוכרת איזה. אבל דבר אחד לא היה שם, ולזה שמתי לב הרבה־הרבה יותר מאוחר: לא היה שם ריח. בבית לא היה ריח. לשום דבר.
בין שתי הקבוצות האלה אחיטוב ישב ומילא את עצמו בוויסקי. ממש יכולתי לראות איך הוא היה במשרד, מתנהג כמו מרגל טוב: ישב והצליח לעשות ככה שאף אחד לא יראה אותו. כשהוא ראה אותי הוא חייך, ואז קם וראיתי שוב כמה שהוא גבוה, הלך מהספה ומזג לי כוס רחבה ויפה של מרטיני ושם בפנים זית והביא לי, "פה חייבים לשתות משהו אם לא רוצים להשתגע," עוד לא שאלתי ממה יש לי להשתגע וכבר שמעתי קול מאחורי. קול שתפס לי את הבטן והפך לי אותה מיד, "תראו, תראו. אחיטוב פורת. שהחיינו וקיימנו שאנחנו רואים אותך."
הקול שלה היה מתפנק, וכשהסתובבתי עמדה מולי בחורה צעירה מאוד, בערך בגילי.
גם באור הצהוב והעדין אפשר היה לראות שהכול נשפך ממנה: הירכיים דחפו את הג'ינס עד להתפקע, בתוך החזה הענק שלה, שהזכיר את החזה של אמא חצרמוות, שרצו כמה שרשראות. העיניים שלה היו רכות, כאילו שנשפכו מכל מסגרת שקיימת, האף עמד כמו סימן קריאה, אף שדורך על גופות, והשפתיים שלה, כן, כן, קשה לפספס דבר כזה, היו שפתיים שנראה שנתנו עבודה, כמו של טוני או רוזי או סופי — כל הבחורות שהגיעו למנזר.
אחיטוב לא זז. אני חושבת שהוא אפילו לא הסתכל עליה. היא לא נפגעה או משהו, היא לא היתה מהאנשים שיודעים בכלל מה זה להיפגע. ישר ראיתי. היא הלכה לבכות אצל עתליה, "עתליה, סבא לא מדבר איתי."
"זאתי... שלא תקרא לי סבא," אחיטוב אמר בשקט עצבני והסתכל עלי.
עתליה באה מיד, כל הצמידים שלה באו איתה, והצהירה: "הו! תכירי את המלאך החדש של אבא. האמת, אתן שתיכן תסתדרו טוב מאוד. איבון..." ואז היא נתקעה כאילו השם אביטל יותר נדיר מהשם עתליה או איבון, ובגלל שאחיטוב, הזקן החמור הזה, היה עסוק בעצבים על איבון, אמרתי אני, "אביטל. אני אביטל."
"אביטל, כן!" אמרה עתליה אבל העיניים שלה כבר טיילו למקום אחר. בכניסה למטבח ישב בחורון עם פני אישה יפהפיות. עתליה הלכה לשם, ואיבון רק הסתכלה עלי עוד ועוד. "אז מה שלומך, אחיטוב?"
"שלומי בסדר גמור," אמר אחיטוב וקם להביא לו עוד שתייה. "אז מה," אמרה איבון, "את עוזרת לו בבית? מאיפה את?"
באתי להגיד משהו, אבל אחיטוב צץ עם הכוס שלו ביד ואמר, "בואי נלך לשבת שם."
ובאותו רגע עצמו עתליה מחאה כפיים וכל הצמידים שהיו לה על היד — אולי איזה מיליון — רקדו ביחד איתה והיא אמרה לכל המוזמנים שהגיע זמן להתיישב לארוחה המלכותית לכבוד ארבעים וחמש לרמון. וכמו בתיאטרון, שכאשר מרימים את המסך, מיד מתגלה עוד חדר, כך התגלה כאן חדר נוסף גדול מאוד ובאמצעו שולחן ארוך עם כיסאות שעליהם היו כריות בכל מיני צבעים. עתליה התיישבה בראש השולחן ולידה ישב הנער היפה. לנער היה על הראש זר דבילי מעלים שזורים, כנראה עלי דפנה. כולם התיישבו כאילו קיבלו פתק איפה בדיוק המקום שלהם. ראיתי שאחיטוב מחכה. אחרי שאיבון התיישבה קרוב לעתליה, אחיטוב פנה ללכת לקצה השני, שהיו בו בעיקר אנשי צבא, ולבסוף הוציא לי כיסא כדי שאשב ראשונה.
מישהו שאל, "אבל איפה החתן?" ועתליה אמרה, "ביום שבו רמון יגיע בזמן לאירוע שלו, העולם יתהפך, אפילו לצל"ש שלו הוא איחר, אתה זוכר, אבא, כמה שהוא איחר אז?" אחיטוב שתה מהר מהכוס. הוא היה אדום ולחוץ ושאל אותי אם אני רוצה ללכת כבר, אבל לא הספקתי לענות לו — ברור שלא רציתי — כי נשמע כאילו מישהו גורר משהו מעל הראש שלנו ובבת אחת דהרה אלינו חיה, שרק במבט שני הצלחתי לראות שזה אמסטף יפהפה עם עיניים צהובות. כל האורחים התכווצו בתוך הכיסאות שלהם, ועתליה צעקה, "רמון! תיקח מכאן את החיה שלך! מי שיחרר אותו, רמון!" ואיבון שמה יד על הלב ואמרה, "סמאללה!" האמסטף נכנס מתחת לשולחן, כולם זזו, אפילו אחיטוב, שבמבט חטוף נראה שכעס על ההפתעה, אבל אני ראיתי שהוא יותר נגעל מאשר פוחד. האמסטף שוב דהר לכיוון עתליה, איבון צרחה סמאללה יותר חזק, צעקה שקימטה לה את הפרצוף והוציאה לה את השפתיים, ואז הכלב הגיע אלי והוריד את הראש כשליטפתי אותו. הוא פחד, ראיתי לפי הפה שלו שהיה נעול חזק־חזק. ליטפתי כדי שיפתח אותו קצת, ואז שמתי לב שיש שקט סביב וכולם מסתכלים עלי. במיוחד איבון, שמהמבט שלה לא נזל עלי טוב לב, זה בטוח. רגע לאחר מכן ירד אלינו במדרגות רמון בכבודו ובעצמו.
אדוני השופט וכבוד הסוציאליים, כשאני אומרת עכשיו שרמון ירד במדרגות, אני מתכוונת לזה שלא רק הוא ירד, אלא שהיה איזה אור מסביבו, שאיך שראיתי אותו נהיה לי חם על הלשון.
גם עכשיו אני לא יודעת להגיד אם האור יצא ממנו, או שזה קרה בגלל כל האורות שהיו בבית. בכל אופן הוא ירד כאילו הוא נמצא על קפיץ, בקפיצות קלות, ומיד ראו שהוא מאוד שרירי. וכשהגיע לתחתית המדרגות, הוא חייך לכולם, חילק צ'פחות לכל אנשי הצבא, ואז ראה אותי עם האמסטף שלו שהמשיך להישען עלי, רגוע וחולמני.
"מי זאת הקטנה הזאת?" הוא שאל והסתכל עלי בבת אחת, כאילו שהוא לא צריך עוד דקה בשביל לראות עוד ריס או נחיר, "עתליה! העיקר שאת משמיצה את רמבו שלי. תראי אותו, חתלתול."
עתליה חייכה ואיבון אמרה, בטון המתפנק שלה, "אנחנו רעבים, אבא, בוא כבר." רמון התיישב בין עתליה לאיבון, ומיד, כאילו מישהו מחא כף, התחיל לזרום אוכל לשולחן. מה לא היה שם: אננסים עם כתום של כורכום, זיתים בסוכר, אורז בעשבים ירוקים לפי מתכון מיוחד של איבון, ועוד ועוד ועוד, אבל שום ריח לא יצא מהאוכל הזה. גם עכשיו, כבוד השופט והסוציאליים, גם עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני מריחה חזק־חזק את ריח הנמלים והטיח המתקלף של החור שלי במנזר. אתם צריכים להאמין לי שאין שום בעיה בחוש הריח שלי.
"אז הקטנטונת שלך, עתליונת?" שאל רמון ומילא את צלחתה של עתליה בתבשיל חומוס. "שחקנית חדשה הגיעה לקבוצה?"
"של אחיטוב," אמרה עתליה, "מסדרת לו את הארכיון. וגם גננית לא רעה. אתה צריך לראות איך הגינה שם נראית. היית מאמין שאבא שלי אימץ כלב?" ומיד חזרה לדבר עם הנער שלה.
"כלב? אני צריך להתחיל לדאוג, חמי היקר?" אמר רמון.
"לדאוג שהגינה שלי יותר יפה משלך," אמר אחיטוב ומזג לעצמו יין. לא ידעתי איך נצליח לחזור הביתה באוטו וכבר דמיינתי את אחיטוב מפורק על הכביש, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו בקראקס.
"אז את מזכירה או גננית?" שאל רמון. "תראו מה זה, רמבו, רמבו, אלי!" אבל רמבו נשאר אצלי, ורמון אכל ודיבר ודיבר ואכל. הוא הכניס לפה שלו חתיכות גדולות של עוף ופלט עצמות תוך כדי לעיסה. גרם אחד של אי־נוחות עצמית לא היה בו. עשיתי עם הראש כן, לשאלתו של רמון, ואיבון אמרה, "גם אם ישלמו לי מיליונים, לא הייתי מוכנה לעבוד עם צמחים כל היום. כל הבוץ הזה והג'וקים, אמאאאאא! אתה זוכר, אבא רמון, את הגנן ההוא שהביא לפה ערימות זבל מסריח ואמר שזה טוב לאדמה?" איבון לקחה שלוקים קטנים ומצחקקים מתוך הכוס שלה. אני חשבתי על המילים "אבא רמון".
"זוכר, בטח שזוכר," אמר רמון והוריד עלי מבט, "אבל מאיפה הקטנטונת?"
"מהצפון, חווה בגליל. וסוף־סוף, סוף־סוף, באים לפה חלוצים אמיתיים, לא כמו מה שקורה היום עם הצעירים, שכולם הולכים למחשבים." אחיטוב דיבר כל כך מהר, שאפילו רמבו זקף אוזן.
עתליה אמרה, "לא, לא, אבא, אנחנו לא נדבר עכשיו על פוליטיקה ועל כמה כל הצעירים פה כפויי טובה אחרי כל מה שהמדינה נתנה להם. יש לי משהו חשוב יותר לספר."
אחיטוב שתק מיד. שוב ראיתי כמה שהוא ליר מתחת לכל הציניות שלו.
היא רק הסתכלה ככה, עם המבט הענני שלה על כולם ואמרה, "השבוע חתמתי חוזה עם הבימה. תום הולך לשחק את אותלו. והוא מדהים! מדהייייים, אין לכם מושג כמה!"
איבון נקשה על הכוס שלה, הרימה אותה ואמרה, "לחייך! לחייך!" תום, שהיה הבחור היפה שישב לצדה של עתליה, שתה מהכוס שלו והתחיל לצחוק, וכל השאר הסתכלו על עתליה במבטים מעריצים. בצד השני החיילים דיברו על איזה מלון מחורבן בנתניה וכמה צה"ל מתקמצן עליהם בנופש.
שמתי לב שרמון ממשיך להסתכל עלי.
"יפה," אמר אחיטוב והרים את הכוס שלו, "מחזה על בגידה וקנאה ורצח."
"כאילו שיש בעולם עוד נושאים חוץ מזה," אמרה איבון בקול משועמם ושיחקה במלחייה, "זה מה שחוזר תמיד בכל המחזות האלה במקום להביא לנו משהו חדש ומתקדם."
עתליה אמרה, "זאת בדיוק הנקודה שאתם מפספסים פה. קנאה, בגידה, זה רובד אחד של המחזה. אבל למי אכפת מכל השטויות הרומנטיות האלה, כשאף אחד פה לא שאל את השאלה הפשוטה ביותר, וכשאני אומרת פה, אני מתכוונת בעולם בכלל ולא רק בחדר הזה."
אחיטוב גיהק ברגע שעתליה השתתקה בציפייה, ותום הסתכל עליו בזעזוע. רמון חתך לחם, הכניס ממנו גוש גדול לפה, נשען אחורה והמשיך להסתכל בכולם ומדי פעם בי. תום אמר, "תגידי, את תגידי, עתליה."
עתליה אמרה, "טוב, אני רואה שאף אחד פה לא משתף פעולה. השאלה היא למה, למה שאדם כמו יאגו יתנהג ככה ויגרום לאותלו לעשות את הדבר הנורא שעשה."
"למה, מה הוא כבר עשה?" שאלה איבון. תום הביט בה בזעזוע.
"הרג את דסדמונה," אני ואחיטוב אמרנו ביחד.
"הו, הקטנטונת החלוצה שלנו אוהבת תיאטרון," הימהם רמון, והחיוך שלו נראה כמו אונייה שהגיעה בזמן לחוף. איבון החזיקה את המלחייה וניענעה אותה חזק עד שרמון הסתכל עליה, ואחיטוב אמר, "מה השאלה בכלל? זה פשוט מאוד. בגלל שהוא אדם רע. פשוט רע."
וכאילו לחצו על איזה כפתור שהתחבא לו עד עכשיו בתוך כל התכשיטים שלה, עתליה ניערה את הראש שלה ואמרה, "הנה התחלנו. אמרתי לך כבר אלף פעם, אין דבר כזה רע סתם, אבא. מה פתאום שאדם יתנהג ככה. זה הכול החברה. תראה איך החברה דוחפת לעבדות. האדם הוא חלק ממכונה ענקית. בלי שעות, בלי זכויות. בלי כבוד בסיסי..."
אחיטוב חתך את הדברים שלה באמצע ואמר, "הבנתי. אז יאגו בכלל מהפרולטריון, ואותלו הוא שמו השני של ברז'נייב, מה?" אחיטוב היה אדום מאוד, לדעתי הוא שתה לפחות שש כוסות. רמון נתן בו מבט ואמר לו, "לא הגזמת קצת עם השתייה?" ועתליה המשיכה, "יאגו אדם טוב מאוד, שרק נאלץ להיות תככן. אותלו, לולא היו מציגים אותו כמורי ומוסלמי בצורה כל כך נחותה, בלי להתחשב בהישגים שלו ובזה שהוא איש צבא מעולה, לולא זה — למה שיתנהג ככה?"
אחיטוב אמר, "ברור. לפי המחקר החדש מרקס נולד במאה השש־עשרה, מיטה ליד שייקספיר. תגיד לי, רמון, מה דעתך אתה על מה שעתליה אומרת? רע נולד או רע נוצר?"
הם הסתכלו אחד על השני, ובאותו הרגע הבנתי שאחיטוב שונא אותו.
"דעתי שאין פה מספיק בשר," אמר רמון וכולם צחקו.
"סתם מעמיד פנים שלא אכפת לו," אמרה עתליה ופנתה אלי, דווקא אלי, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, "את יודעת שהוא ניגן בכינור שנים רבות?"
רמון גיחך. "כל השכונה זוכרת את זה. אני הולך להביא יין."
"אז אולי אם כבר קמנו, נעשה איזה הפסקת סיגריה קטנה?" אמרה איבון וקמה מהכיסא.
"כשאין לאנשים תשובה טובה, הם בורחים לאוכל," אמרה עתליה ונאנחה, "אבל זה יום ההולדת שלך, רמוני."
רמוני נעמד מאחורי עתליה ונשך לה את הצוואר, היו לו שיניים בריאות וחזקות מאוד, "לא אשמתנו, עתליונת, שאת צמחונית ולא מבינה את נפש האדם הבשרי."
עתליה ציחקקה. רמון ואיבון יצאו לגינה עם עוד חיילים. קמתי. "לאן את הולכת?" אמר אחיטוב. לא עניתי. רצתי החוצה. בחוץ רמון הדליק לאיבון סיגריה, וכשהתקרבתי הפנה אלי את כל הגוף הגדול שלו. הוא רצה לתת גם לי סיגריה, אבל אז החיוך אונייה שלו שוב היה על הפרצוף. "בעצם את עדיין קטינה, לא?" איבון הסתכלה עלי במבט רצח. לא היה ברור למה עתליה התכוונה כשאמרה שאנחנו נסתדר טוב מאוד אחת עם השנייה.
לא הספקתי לשמוע אותם מדברים. אחיטוב צץ ואמר שהוא עייף ומוכרח לחזור הביתה. רציתי להישאר שם עוד, מתחת לחיוך האונייה של רמון. היה משהו בשרירים שלו מתחת לחולצה שצבט לי את הלב חזק־חזק. רציתי להישאר, אבל אחיטוב הסתכל עלי במבט כזה שהלכתי איתו לאוטו.
רק אחרי שנסענו משם נזכרתי במשהו שכל הערב נדבק לי לראש ולא עזב בתוך כל המהומה של הצבעים והרעש: המשהו הזה היה השיער של רמון. הוא היה אדום, כמו שלי.
28.2.2001
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
דוּפּן היקר,
בעקבות שיחתנו החפוזה אני מצטער לומר לך שלאחר מעקב מדוקדק רמון ואיבון זדה (הצעירה המתגוררת בביתם) נצפו יחד במספר מקומות ובצורה שאינה מותירה מקום לספק. אף שלא התבקשתי, אני מצרף מספר תמונות מצימר רוגע הגלים שבעתלית וכמו כן תמונות מהרכב שלו.
ושוב, אני מוכרח לנקוט נימה אישית ולספר שהתפלאתי לאחר שיחת הטלפון בינינו. לפי טון הדיבור, נראה כי אינך מתרגש מהמעשים האלה, שבוודאות נעשים מאחורי גבה של בתך עתליה.
בכל מקרה, לשאלתך: הקטנה והוא לא נראו יחד, אך אפקח עין.
אני מתחיל להבין שכל המכתבים בינינו הם לשם תיעוד כלשהו לטובת יעד שכרגע איננו ברור לי. אבל לא אתחב את אפי יותר ממה שתחבתי עד כה.
שלך כתמיד ולכל בקשה,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-27-
ליפתא תמיד מצליחה להיכנס לכל חור. תמיד. וגם עכשיו, כשאני בחור הזה בתוך הוויה דולורוזה, אני מרגישה את ליפתא. התנים שמייללים בהר הזיתים? הם בדיוק אותם תנים שהתבכיינו בליפתא מחוץ לבית. מבחוץ אני שומעת את אגנס. היא מדברת עם רוזי או טוני או סופי. הן הפרויקט שלה, כמו שאני הייתי הפרויקט של תרזה לפני כמה שנים. איפה הייתי אז ואיפה אני היום. מי חשב שאפשר לרדת יותר נמוך מכל העסק שמה, אצל תמרה בקדמה, ולמצוא את עצמי מבוקשת על רצח.
*
היום יצאתי מהחור שלי והלכתי לכנסייה לדרשה של יום ראשון. קשה לי להאמין שרק כמה ימים עברו מאז שברחתי לפה. אם לא היתה הדרשה, גם לא הייתי יודעת באיזה יום אנחנו. עמדתי ליד הדלת והתחבאתי מתחת לפסל של ישו התינוק, סנטימטר מהבולבול הקטן שלו. הרבה בנות היו הפעם. כנראה מאז שתרזה הלכה, נהיה אופנתי להיות זונה. מישהי עמדה שם עם בגדים צמודים, בטח כדי להוציא לכומר הזקן את העיניים ועוד כמה איברים.
המשפט הראשון של הכומר היה "תהא אהבתכם ללא העמדת פנים".
זה הספיק לי כדי לחזור בריצה לחור שלי. כי כבוד השופט והסוציאליים, אחרי כל מה שקראתם עד עכשיו, תגידו לי, מה לי ולאהבה?
בפעם הראשונה שהגעתי לכאן, זה עוד עשה עלי רושם. אבל עכשיו אני שואלת, למה זה טוב כל האהבה הזאת? למה, יש מישהו שבאמת אוהב יתומים? או זונות? וההוא ששלח את אמא שלי ישר לקבר, גם הוא אהב בלי להעמיד פנים? זאת הרי היתה כל הבעיה שלי — רציתי, לעזאזל עם כולכם, השופט והסוציאליים וזאת שכותבת את הכול מסודר בפרוטוקול, רציתי שיאהבו אותי. רציתי שאלה שמנערים ככה את האהבה כאילו היא פירורים של עוגה על הז'קט יראו אותי, כן, רציתי שיראו אותי. זה כל מה שרציתי.
אז אתם בטח פותחים עכשיו יומן ורוצים לדעת מתי התחלתי לחשוב שרמון הוא הליר שלי?
הכי הייתי רוצה לומר שזה קרה לאט־לאט. שעבר איזה זמן, נגיד כמה עונות לפני שבכלל התחלתי לחשוב על זה.
בספרים זה הרי תמיד ככה: האבא לא יודע שהילד שלו וגם הילד לא. אבל הוא נמשך להיות איתו כל הזמן. והם נהנים ביחד, הנאה כזאת שאי־אפשר להכיר בשום דרך אחרת. ואז זה קורה. מתישהו מגלים שהפטרון הוא האבא, או הדוד או מישהו מהמשפחה, כי אין על קרבת דם. אבל ברור שאני משקרת עכשיו. לא רק משקרת אלא גם מקשקשת. כי ככה זה: מי שהולך עם פטיש ביד חושב שכולם מסמרים. ומי שיתום חושב שכולם יכולים להיות ליר שלו. ואני, כמו קבצנית הייתי, הולכת ועושה ככה עם היד ומבקשת צדקה. נדבקת לחולצה של כל אבא שעבר לי מתחת לאף, כולל מיסיונר הומו מסכן שחטף מכות כל שבוע מהכ"חניקים של ליפתא.
טוב לפחות שאמא חסכה לי את החיפוש אחריה. אותה אני לא צריכה לחפש.
הנה, תרשמו.
זאת האמת: מהרגע שרמון ירד ככה במדרגות וכל האור נפל עליו, מרגע שהסתכל עלי כל הזמן ככה, כאילו הוא בודק אם אני בסדר ואם כל האיברים נמצאים במקום, וברגע שלא הסכים להדליק לי סיגריה כי אני קטנה מדי, למרות שאני ואיבון באותו הגיל בערך, מהרגע ההוא אני נתפסתי עליו חזק־חזק. תקשיבו לי טוב, שוטרים, שופטים וכל העובדי רווחה, אני הרי רק חיכיתי לרגע הזה.
הכול הכין אותי: הבשורה של שאול שאמר שאמא שלי הקריבה את עצמה כדי שאני איוולד. ההרגשה שמשהו מיוחד הולך לקרות. שתהיה לי גאולה אמיתית. תולי החתול החולה. הצרות עם חצרמוות ואז אחיטוב ואז עתליה.
הכול היה ברור לגמרי: ידעתי שרמון הוא אבא שלי. גם עכשיו כל מה שאני צריכה לעשות זה למחוק מהמוח הארור שלי את התמונה האחרונה של רמון, התמונה האחרונה והאיומה, ולחזור לפעם הראשונה: איך הכלב שלו בא אלי, רק אלי. לא לאיבון. לא לעתליה. לא לאחיטוב. אלי. שם אצלי את הראש. ואז הוא, רמון, יורד במדרגות. והאור נשפך עליו ומכל הצדדים ועל השיער שלו, שרק אחר כך הבנתי שהוא אדום.
אני יודעת שכתבי אישום אפשר להגיש רק נגד בני אדם, אבל גם הטבע, כבוד השופט, היה אשם בכל הסיפור הזה, כי מה שקרה עכשיו, אחרי שפגשתי את רמון בגיל עשרים, זה שסוף־סוף הטבע התחיל לגמור את מה שהתחיל לפני שנים ספורות, כשעמדתי על סף גיל ההתבגרות. תחת המבט שלו — חזרתי לגיל ההתבגרות.
הרי תמיד כשחושבים על יתומים הדבר הראשון שעולה בראש זה אוכל.
ז'אן ולז'אן גונב לחם בשביל קוזט. אוליבר טוויסט מבקש עוד מהמרק הדוחה שנתנו לו שמה. גילגי כל הזמן מקפיצה חביתיות. פוליאנה לא מפסיקה להציק לזקנה עם העוף הצלוי והרגל הקרושה וכל הגועל הזה. אבל בתור יתומה מקצועית אני אומרת לכם שאוכל אף פעם לא היה בעיה בשבילי. קודם כול, מי ששותה אלכוהול, אף פעם לא רעב. חוק טבע. חוץ מזה, אוכל אפשר לגנוב, או לקבל מתרומות. תמיד היו ערימות של ארגזי אוכל על השביל של שאול. לא. אם אתם רוצים לדעת מהי באמת מכת המוות האמיתית ליתומים, אז הנה אני אומרת: גיל ההתבגרות המזוין. כי כשזה קורה, כשהגוף מתחיל פתאום לרדת מהפסים — עם מי יש לדבר על זה? עם סבא שרק מרחרח ומחכה שמה בפינה? או עם סבתא שבשבילה זה עוד סיבה להחטיף מכות רצח?
כמה אפשר ללכת לנקבה של ליפתא? כמה אפשר לשטוף את הדם שם במים של הנקבה? כמה אפשר להשתמש בנייר טואלט? ומה עם שני הצימוקים שהתחילו לצמוח להם בגיל אחת־עשרה? אה? מי ישים עליהם גביעים? מי ישמור שלא ייפלו? למזלי, רק מהפחד של סבא והפרלמנט הצימוקים לא הסכימו לעוף לגובה. והטבע, הטבע הנורא של ליפתא, שהכניס גשם וקור ושמש ואור הביתה, היה נחמד אלי סוף־סוף: הוא שיתף פעולה והשאיר את הצימוקים צימוקים. הם היו כמו הר געש שהתפרץ ואז נשאר ריק בפנים.
אבל עכשיו, ובבת אחת, כל הבגדים שלי שתמיד התאימו לילדה בת עשר התחילו להיות קטנים עלי. הירכיים שלי כאבו כל הזמן כאילו אני הולכת וגובהת, רק שבמקום לגבוה, זה היה לרוחב. הכתפיים הקטנות שלי פתאום נראו יותר גדולות, אולי כדי לתפוס את הצימוקים שכבר הפכו לפסיפלורות ומשם המשיכו לתפוזים. והבטן התהפכה ונראתה כמו אלת הפוריות במוזיאון שאחיטוב לקח אותי אליו כמעט כל שבת, כדי להשלים חומר ולהיות "בת תרבות".
והטבע שיתף פעולה עם הדמיון המנוול שלי שתמיד תמיד עשה לי צרות, את זה אני יודעת רק עכשיו. לא רק הגוף שלי היה ככה. גם כל מה שסביבי. הגן של אחיטוב ילד כל הזמן צמחים ועוד צמחים. בבריכת הדגים שבניתי לו באמצע הגינה שמתי ארבעה דגים גדולים, ותוך כלום זמן היו שם כל כך הרבה דגים, שהיו שמים את הנס של ישו והדגים בכיס הקטן של מי שזה לא יהיה. הגפן התעלקה על עץ התפוח, שלמרות מה שאמרו במשתלה, הוציא המון תפוחים מאורכים. עץ הזית שהיה פה עוד מהתקופה של הבריטים, ככה אחיטוב אמר, שהיה בכלל עץ זכר, התחיל פתאום להוציא אלפי זיתים. גם התאנים היו נפוחות מסוכר, ואם הייתי דבורה לא הייתי מתאפקת וכל היום חוצבת שם, ובאמת היו המון דבורים מסביבו כל הזמן. ודבורים שמנמנות ועבות עפו כל היום וכל הלילה, ואחיטוב היה מבסוט ולא הפסיק לומר, "לא ייאמן! אנחנו מרוקנים את עמק המצלבה."
אבל לא משנה כמה עבדתי אצל אחיטוב ולא משנה כמה שמנת וכמה קצפת האיש הזה נתן לי, רציתי כל הזמן לחזור לבית ההוא של רמון ושיסתכל עלי ככה, עם דאגה. עם השרירים האלה שדחפו לי את הלב עד לגרון.
וכשיצאתי עם ג'וני לטיול בשכונה, תמיד עברתי ליד הבית שלהם, של רמון ועתליה. כשהיה אור בחדר למעלה, ידעתי שרמון נמצא. גם לפי הרכב של הצבא — ג'יפ ענקי מאוד. רציתי להיכנס, אבל ידעתי שעכשיו, אחרי שנים רבות שחיפשתי ושקיוויתי, דווקא עכשיו אסור לי למהר. ידעתי שאני מוכרחה להתאפק, אחרת כל זה ייגמר ברע.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
