הנה כמה רגעים ראויים לציון בקובץ המסות הזה של מורקמי על כתיבה (קובץ שראה אור במקור לפני כעשור).
את טיוטת הרומן הראשון שלו, "שמע את הרוח שרה", תירגם מורקמי בעצמו לאנגלית בסיסית למדי ואחר כך חזר ותירגם את התרגום ליפנית. וזהו הנוסח שפורסם. כך נוצר, פחות או יותר במקרה, סגנון כתיבה חסכוני ו"רזה" (המטפורה אינה של מורקמי), "סגנון כתיבה 'ניטרלי' זורם, נקי וללא קישוטים מיותרים". מורקמי מתייחס לביקורת נגדו, ש"הכתיבה שלך נשמעת מאוד מתורגמת" (ובכלל, כפי שעולה מהטקסט, הוא רגיש לביקורת; כלומר, במחשבה נוספת, הוא אנושי), אך טוען שרצה לחמוק מספרותיות יתר, טוען כי "לא ביקשתי לכתוב פרוזה יפנית 'מדוללת', אלא להשתמש ביפנית מהמקום המרוחק ביותר ממושגים כמו 'שפת הרומן' או 'מבנה ספרותי נאות'".
מורקמי מדמה את הכתיבה הטובה להאזנה ליצירת מוזיקה טובה: "אפשר אולי לומר שאיני כותב פרוזה בראש, אלא מתוך תחושת הגוף. אני שומר על קצב ועל צליל הרמוני יפה ומאמין בכוחו של האלתור". זו, כמובן, קלישאה של כותבים, האמירה הזו. ומה שמחלץ אותה מעט מהקלישאתיות כאן היא התוספת הגופנית שמורקמי מוסיף לה ("תחושת הגוף", ובכלל הדגש על הגופניות של הכתיבה שמצוי בטקסט שלו; במקום אחר הוא מספר, ללא חרטה כמעט, כי פעם בראיון טען ש"ברגע שסופר משמין, הוא גמור"). אבל כדאי להתבונן בקלישאה הזו, מה היא אומרת, בעצם. היא מבכרת את הצורה של הכתיבה (הקצב, החופש שבאלתור, ההרמוניה) על התוכן, על מה שהמילים "אומרות"; היא כמו מעט-מתביישת במדיום של המילה ורואה בו דבר מה נחות ביחס למוזיקה. אבל בהקשרים היסטוריים אחרים ניתן לדבוק במילה ביתר גאווה, כפי שעושה, למשל, המספר של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, שמנגיד את ההומניזם של המילים לדמוניות של המוזיקה.
מורקמי מדווח על כך שהוא נהנה מאוד מהכתיבה. "אפילו פעם אחת לא הרגשתי שהכתיבה גורמת לי מורת רוח". אני מאמין לו. ויש דבר מה מלהיב בהכרת התודה העמוקה שהוא מביע על כך שנפלה בחלקו הזכות להיות כותב רומנים. מורקמי גם טוען שאינו מוטרד מההתרחקות מקריאת ספרים שעליה מדברים רבים. הוא מעריך ב"הערכה גסה" שכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה זקוקים לספרות באופן קבוע והדבר לא עתיד להשתנות. מעניין.
נדמה שמעל הכול מעריך מורקמי אצל כותבי הרומנים את יכולת ההתמדה. הכתיבה של רומן אחר רומן אחר רומן נראית לו יכולת ייחודית. הוא טוען שאנשים חדי שכל לא מצטיינים בכתיבת רומנים, התובעת סבלנות ויכולת להסכין עם החלקים האפורים של הקיום והעלילה. זו תובנה שמזכירה את הבדיחה של מרטין איימיס זכרו לברכה (משום מה אני חווה את אובדנו הטרי של הסופר והמבקר הבריטי השנון הזה באופן חמור יותר מאשר אובדנם של אישי ספרות אחרים), שענה כך על השאלה מה נדרש כדי להיות סופר טוב? "עדיף לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה מזיק".
מורקמי הוא קורא נלהב בעצמו. וההמלצה הראשונה שלו למי שרוצה להיות סופר היא לקרוא הרבה ספרים. הוא מודע לכך שזו המלצה נדושה "אבל אני באמת חושב שזו ההכשרה החשובה והחיונית ביותר לכתיבה". בהינתן עזות המצח של התרבות העכשווית, שבה רבים אלה שרוצים להיות כותבים אך אינם קוראים בעצמם, המלצה זו אינה מיותרת. ההמלצה הבאה לחפצים להיות סופרים מעניינת: "להתרגל להתבונן מקרוב מאוד בדברים ובתופעות שאתם רואים. בראש ובראשונה, להתבונן בזהירות ובתשומת לב באנשים ובמה שמתרחש בסביבה". ההמלצה הזו, שלא הייתי מעלה בדעתי שדווקא מורקמי ימליץ עליה, אכן חשובה מאוד. אולי במיוחד לבעלי גישה "מודרניסטית" גבוהת-מצח, שרואים בספרות אמנות מילולית גרידא ולא אמנות שכוחה במתח שבין המילים למציאות המיוצגת בהן.
ישנן כאן גם כמה התייחסויות מעניינות לקריירה הבינלאומית של מורקמי ובהקשר זה כמה הערות מפתיעות של "הצופה לבית יפן" שהוא משמיע בביקורתיות על התרבות היפנית.
ההיכרות שיש לי עם כמה מספריו של מורקמי לא עוררה בי התלהבות לקרוא את מחשבותיו על ספרות. את מה שאני מכיר מכתיבתו אני לעיתים מכבד (בייחוד את "יער נורווגי"). אבל הוא לא סופר שאני מרגיש קרוב אליו ברוחי. כשהוא, למשל, מספר כאן אנקדוטה על סכום כסף פלאי שהוא ואשתו מצאו בצעירותם והציל אותם מחובות שהיו שקועים בהם באותה תקופה ("משום-מה, דברים מוזרים כאלה קורים בחיי מדי פעם"), משהו מ"המסתורין" הזה שנוכח גם בספריו מזכיר לי סיבה אחת לריחוק שלי ממנו. אבל הרשימות האלו התגלו כמעניינות לקריאה. הן מציגות, למעשה, דמות מובחנת, דמותו של הכותב. לא רק, אף לא בעיקר, בעזרת פרטים אוטוביוגרפיים מעניינים (נטייתו לבדידות; הרגישות המוזכרת שלו לחוות דעת של מבקרי ספרות; הצורך שלו להתרחק מיפן לתקופות ממושכות; הגאווה התמימה שלו ביכולת ההתמדה ככותב; נישואיו הארוכים נטולי הילדים ועוד) אלא, חשוב יותר, בזכות סגנון כתיבה מובהק, מובחן, של הרשימות האלה עצמן. ישנו יסוד זורם, חופשי, שוטף וגמיש בכתיבה הזו על כתיבה. היא - כמו מורקמי עצמו - רצה.
"סופר כמקצוע", הרוקי מורקמי, תרגום מיפנית: עינת קופר, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר וכתר, 286 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.25
