מאז מותו של דוד בן-גוריון בדצמבר 1973 היו מגמות שונות שביטאו תפיסות מגוונות ביחס הרטרוספקטיבי לאב המייסד. בשנות ה-70, בשנים הראשונות שלאחר מותו, העיסוק בו נדחק לקרן זווית. למעשה, כבר בשנותיו האחרונות הוא הפסיק לעניין את הציבור, עד כדי כך שעזר ויצמן התוודה פעם, כשהיה כבר נשיא המדינה, כי בראשית שנות ה-70, כשבן-גוריון שמע שוויצמן עתיד לבקר בנגב, הוא הזמין אותו לשיחה בצריף - אך ויצמן המציא שיש לו פגישה חשובה שקשורה לביטחון המדינה כדי להתחמק. בדיעבד התנצל ויצמן על פזיזותו, שחסכה ממנו שעתיים עם גדול מנהיגי ישראל. אבל זו דוגמה אופיינית.
מכל מקום, לאחר מותו של בן-גוריון החברה הישראלית כבר הייתה צריכה להתאושש מטראומת מלחמת יום כיפור, שבעקבותיה גם התחולל המהפך של 77', והביא לראשונה את הליכוד לשלטון, ונראה היה ש"הזקן" הוא כבר מעין אנדרטה לימים שחלפו. השינוי חל בשנות ה-80, ובמידה רבה גם בשנות ה-90 בעקבות עידן "ההיסטוריונים החדשים", שעירערו על הנרטיב הציוני הקלאסי, שמשל עד אז בציבור וגם באקדמיה. בשלב הזה בן-גוריון ומעשיו שבו למוקד השיח המחקרי והציבורי, אבל הפעם באופן שלילי. הוא הואשם על ידי השמאל בגירוש הפלסטינים ובאפליית המזרחים, ועל ידי הימין בכפיית הדומיננטיות של מפא"י וההסתדרות על החברה כולה.
רק בעשור השני של שנות האלפיים, החלה ערגה מחודשת לדמותו. די אם נזכיר שלוש ביוגרפיות חדשות שנכתבו עליו, מאת תום שגב, אניטה שפירא ויוסי גולדשטיין, מבלי לתאם זאת ביניהם כמובן. גם אני כתבתי מונוגרפיה על שנותיו האחרונות, "בן-גוריון, אפילוג". כל הספרים שציינתי, לצד מאמרים ומחקרים נוספים, כבר נטו לגישה מאוזנת יותר, שהציגה את חולשותיו ומעלותיו, ללא העול האידיאולוגי שאפיין את המחקרים הקודמים. את החזרה לעיסוק בבן-גוריון בשלב הזה אפשר היה להסביר מכיוונים שונים. אחד מהם ודאי קשור להתפרקות הנרטיב המאחד של החברה הישראלית ולהתמשכות של שלטון נתניהו, שעוררו עניין, אם לא געגועים, לדמות ולתקופה אחרת.
הספר החדש של חגי סגל, "משיח בשדה בוקר - לגלות מחדש את בן-גוריון", מסמן אולי מגמה חדשה, שגם היא קשורה לשלטון הליכוד בישראל בחמשת העשורים האחרונים: במעין ניסיון להתפייס עם בן-גוריון, סגל כמעט מנכס את האב המייסד לצד הימני של המפה, ואף מציג אותו כלא מאוד שונה ממנחם בגין, או כפי שסגל כותב, הרי בסך הכול "בן-גוריון דיבר על צור ישראל ובגין על בעזרת השם". אלא שזו דווקא דוגמה לאחד ההבדלים הבולטים ביניהם. בן-גוריון הסתייע במגילת העצמאות בביטוי "צור ישראל" כדי לנתק את אלוהים מהפוליטיקה, ואילו בגין יצר כמעט תיאולוגיה פוליטית. למעשה, הניסיון של סגל לטשטש את עמדותיו ואת דמותו של בן-גוריון כדי "להכשירו" לפיוס הוא הבעיה העיקרית של הספר, שחלקים ממנו בהחלט מעניינים.
לסגל אמנם יש מטרה אחת יפה - להתפייס, אבל האמצעי שנבחר פחות הוגן: בן-גוריון ועמדותיו מוצגים באופן לא מדויק, לעיתים בתום לב, לעיתים על רקע הטיה אידיאולוגית. סגל, עיתונאי ב"מקור ראשון", מודה שמה שמפריע לו בכל הנוגע להבנת יחסו של בן-גוריון לשאלת גבולות המדינה, למשל, טמון בכך שהביוגרפים של "הזקן", ואפילו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט באחד מנאומיו, מציירים אותו כמעין "מהדורה קדומה של יוסי ביילין". אבל מה לעשות, ובכל הנוגע לנכונות ליוזמות מדיניות, ולצורך לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם במחיר פשרות טריטוריאליות, ביילין - שהחל את דרכו לצד בן טיפוחיו של בן-גוריון, שמעון פרס - הוא אכן בן-גוריוניסט במהותו הפרגמטית. כשבן-גוריון החל את פעילותו כציוני, כפי שהראה דימטרי שומסקי בספרו "האם הציונות ביקשה מדינת לאום?", הוא בכלל שאף לאוטונומיה יהודית תחת האימפריה העות'מאנית. בספר שכתב עם יצחק בן צבי ב-1918 כבר תבע את ארץ ישראל השלמה, כולל דרום לבנון ועבר הירדן המזרחי. אך כשהבין שהדברים לא אפשריים, הוא הסכים ב-1937, וכמובן בעת החלטת החלוקה ב-1947, למדינה יהודית על פני חלק בלבד מהארץ. בן-גוריון היה פרגמטיסט, אפילו פרגמטיסט ברוטלי, שידע לשאוף לכבוש כשצריך, ובאותה מידה ניאות להתפשר כשחייבים. "להשיג את המיטבי מבין האפשרי", זה היה העיקרון המנחה שלו. עבור סגל מה שחשוב בדיעבד זו בעיקר הזיקה הבן-גוריוניסטית לארץ ישראל התנ"כית, ולא הגמישות שהייתה לראש הממשלה הראשון ביחס ליישום הזיקה הזו.
סגל מקדים ואומר בספרו כי אינו מתיימר להיות היסטוריון ואין לתפוס את ספרו כמחקר אובייקטיבי, אבל הוא לא היה טורח על הערות שוליים אלמלא רצה להעניק לדבריו גושפנקה של אמינות מחקרית. זו זכותו כמובן. אבל - אף שאיני שופט את הספר כמחקר היסטורי - לא רק שסגל עושה מעשה לא הוגן כשהוא מתאר את ראש הממשלה הראשון כמי ש"לא הקפיד על ההפרדה המתבקשת בין רכושו לרכוש הציבור" וכמי שלקח ללא רשות מתנות לעצמו - הוא קושר בין זה לבין ביקורת אופוזיציונית, בטענה ש"כמעט שלא נשאלו שאלות שכאלו אפילו לא בידי האופוזיציה". הרמז, אם הוא רמז, ברור: בן-גוריון לא כל כך שונה מנתניהו. זו האופוזיציה שהשתנתה. זו לא הטענה הכי חשובה בספר, אבל היא מקוממת. שכן היא מחשידה את הטקסט כולו בכוונה פוליטית אישית: לזכות את נתניהו. והרי לא צריך להיות היסטוריון כדי להבין שאי-אפשר להשוות בין מנהיג שבחר לעבור להתגורר בצריף במקום שהיה אז שכוח אל כמו שדה בוקר לבין מי שבחר וילה בקיסריה, לצד בתי פאר אחרים שהוא נוהג להשתכן בהם. יתרה מזאת: סמוך למותו, הזמין בן-גוריון את ילדיו לשיחה ואמר להם שיקבל כל הכרעה מצידם, אבל הוא מבקש את אישורם לתרום את ביתו ואת ספרייתו בתל-אביב למדינה, על חשבון ירושתם. הילדים, רננה, גאולה ועמוס, הסכימו. אם בן-גוריון קיבל מתנה משועי עולם והותירה בביתו הפרטי זה נבע מכך שפעם לא היו נהלים ברורים, ולא משום שהאופוזיציה לא התרעמה על כך. אגב, מנהיג האופוזיציה ברוב שנותיו של בן-גוריון כראש ממשלה, מנחם בגין, היה אפילו צנוע וסגפן יותר. סגל יכול לטעון שהזמנים השתנו, והישראלים כולם היו צנועים יותר מאשר בימינו, אם ברצונו להגן על נתניהו. אבל מופרך להשוותו לבן-גוריון בהקשר זה.
יש בספר קביעות תמוהות נוספות. למשל, שבן-גוריון בכלל ירד לשדה בוקר בעקבות "יצר הקנאה" בצעירים ממנו. יש בו גם קביעות היפותטיות לא מבוססות. למשל, שלו בן-גוריון היה חי בימינו, היה סולד משפה רב-מגדרית, כמו בשלט "ברוכום הבאום" שהוצב בקיבוץ יוטבתה. והרי בן-גוריון היה פמיניסט יחסית לתקופתו, התנגד למילה "בעלי" והעדיף את "אישי", ולכן אולי דווקא היה מתחבר, כמהפכן בנשמתו, לשפה רב-מגדרית. אולי כן ואולי לא. אינני יודע. אבל סגל משוכנע: הזקן הוא שמרן. יש בספר גם בעיות בהבנת ההיסטוריה ומושגיה: כשסגל כותב ש"ז'בוטינסקי ותלמידיו התקשו לשאת את מה שנתפס בעיניהם כיחס סלחני של בן-גוריון לכובש הבריטי", הוא טועה פעמיים. ראשית, כי דווקא ז'בוטינסקי רצה שהמדינה היהודית תהיה חלק מהדומיניון הבריטי. שנית, כי הבריטים לא היו רק כוח כובש, אלא גם אלה שאיפשרו את התקדמות המפעל הציוני. ובכל מקרה, היו אלה חלק מתלמידיו שסטו מדרכו, ולכן מרדו בבריטים, לא ז'בוטינסקי עצמו.
מגיעות למחבר גם מחמאות: הספר כתוב באופן בהיר, יש בו פרקים מעניינים, וניכר כי סגל השקיע רבות בניסיונו המאוחר להתפייס עם מי שנתפס כ"גדול יריביו האידיאולוגיים". אם הספר הוא מצע לדיון ציבורי על בן-גוריון בקרב המתנחלים, יש בו בהחלט יתרון. קורא שמחפש להכיר את בן-גוריון האמיתי - ייאלץ לקרוא ספרים נוספים.
"משיח בשדה בוקר - לגלות מחדש את בן-גוריון", חגי סגל, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 293 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
