6 באוקטובר 2023 היה ערב חג נעים ומלא עניין בביתה של הדס קלדרון, יחד עם אמהּ בת ה-80, אחותה גלית והאחיינית נויה, ילדה בעלת רגישות מיוחדת, שסיפרה לכולם בהומור על הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר", שאותו קראה, וביקשה לישון בלילה אצל סבתהּ בקיבוץ ניר עוז. אמא שלה הרשתה. כמובן. אבל בתוך הדודה הדס "משהו התכווץ באי-נוחות. תחושת בטן מוזרה". קלדרון מביטה בשמיים, חושבת על עזה הקרובה ומגרשת את מחשבותיה הרעות. בספרה היא כותבת בדיעבד "עלינו ללמוד להקשיב יותר לרחשי הלב והבטן. בתוכנו יש קול שלא משקר". היא נפרדה מאמהּ ומאחייניתה ואמרה "להתראות מחר". זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותן. נאמר לה שגופותיהן נמצאו חבוקות על רצפת החדר של הסבתא בתוך שלולית דם.
נדמה כי קלדרון החליטה שלא להשתיק עוד את הקול הזה לעולם, וקול זה הוא במובהק נשי ומחויב לאפיקים אלטרנטיביים, מיליטנטיים פחות ודיאלוגיים יותר, כדי לייצר שינוי. אם מישהו יטעה לחשוב שהנשי, שמזוהה עם האינטואיטיבי והרגשי, ומרוכז בחיי הבית בניגוד לחיי המעשה שמחוצה לו, ניצב בעמדה צדדית ואינו לוקח חלק בסדר היום החברתי, קולה הכן והמנומק של קלדרון יזכיר לו את כוחו. בין עשרות היצירות שראו אור לאחר הטבח ותוך כדי המלחמה מתבלט הממואר של קלדרון בזכות ההיררכיה הסיפורית שהוא מעמיד. רק חלקו הקטן עוסק בהתחקות אחר המאורעות של אותו היום, מסקרנים כשלעצמם, גם בזכות יצר מציצנות של הקוראים וצימאונם האדרנליני, האפל, לפרטי הפרטים של סיפורי אימה.
במהלך הטבח שהתה משפחתה של קלדרון בחמישה בתים שונים, בכל אחד מהם התרחש סוג אחר של זוועה, אבל עיקר הספר הוא עדותה של אֵם רגישה לארבעה, אשת מקצוע טיפולי, אישה שמגלה סולידריות עם אנשים שחולקים איתה ערכי קיום דומים, חברה טובה לעדנה בת בריתה, בת קיבוץ מדור שני למבקשי שלום ורודפהו, שחייה נהפכו באחת. בעוד היא מבועתת מדאגה לילדיה החטופים החליטה מהר מאוד להציב עצמה בחזית המאבק למען המשפחות המופקרות, כמו גם למען אזרחי ישראל שסדר העדיפויות המוסרי שלהם שונה מזה שהציגו הנציגים הרשמיים של מדינתם.
הספר ראה אור קודם בשפה הצרפתית, וניכר כי מוסברים בו רכיבים שאינם צריכים להיות מוסברים לקורא ישראלי, לפחות לא כרגע, כאשר זיכרוננו עדיין טרי, ויש להניח שכל אחד מאיתנו יזהה את קלדרון מהופעותיה הטלוויזיוניות המרשימות בזכות חוסר הזיוף שלה והנאמנות המוחלטת שלה לערכים שעל ברכיהם התחנכה וחינכה את ילדיה. ברור שקלדרון כתבה מתוך מודעות לקוראיה האפשריים, גם כשתיארה את אותו יום אחרון שלפני הטבח, שבו במהלך קניית מצרכים לארוחת החג נתקלה אחד אחרי השני בקורבנות העתידיים של הטבח והחטיפות, חבריה לקיבוץ, "אנשים ססגוניים, מצוידים באישיות בולטת ומקורית, שאחרת לא היו תוקעים יתד במקום שכזה", וגם כאשר ניסחה בלשון הווה את תחושותיה לבדה בחדר המוגן-המופקר בלי מכשיר סלולרי עובד. נוסח זה משונה לסיפורת אך מתאים לעדוּת, וקלדרון מאמינה בלשון הווה ובמקום לומר בתקשורת "הם יחזרו" מתעקשת על הנוסח "הם חוזרים".
בממ"ד הסגור-מועד-לפריצה היא נעה בין שליטה ובין מה שהיא עצמה מכנה "היסטריה": "קריסה מוחלטת, התפוררות, יסודות האושר והיציבות שלי מתמוטטים... אני לכודה בחלל ריק... אני מתמודדת עם טראומה אישית משלי ועם הנורא מכל". המונח "היסטריה" נכלל לא רק במבט החיצוני-השופטני בקלדרון כבר יממה לאחר הטבח, כאשר זעמה בשידור חי ("היא היסטרית, מתחילים לשפוט אותי לחומרה מבלי להבין... שיש את כל הסיבות לצאת מגדרי ולשבור את כל כללי ההתנהגות המהוגנת"), אלא גם בלשונה-שלה: "הזעם שלי רק יתעצם, ההיסטריה רק תגדל. בכל פעם שאני מופיעה... רואים את הדס בוכה, הדס צורחת, הדס מניפה את אגרופה".
ההיסטרית הוגדרה על ידי לאקאן כזו שרוצה שיפנו אליה, שהפנימה את התפקיד התרבותי של נשים, שגופהּ מגיב באופן מוגזם לסדר החברתי הקיים. ואמנם דווקא היא זו שחותרת תחת הסדר הקיים וחותרת תחתיו, כשתגובותיה הופכות לשפה של התנגדות. שפת ההתנגדות של קלדרון ראויה להערכה ולקשב בזכות האלטרנטיבה הרצינית שהיא מציעה. שאגותיה אינן של נקבת אריה. הן של אישה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
