רצה הגורל, ודמות בדויה באחד הספרים שלי כתב את אחד ממחקריו הסמינליים על הספר "בוחן צדיק" של יוסף פרל, ספר חידתי שראה אור ב-1838. הבחירה בספר הזה דווקא הייתה בעיקר בשל נידחותו; לכאורה הספר הפחות ידוע של יוסף פרל, שממילא גם הוא מוכר רק למעטים. החירות שנטלתי לי בניים-דרופינג הבדיוני הייתה להטיל על הגיבור את ההתמודדות עם אחת היצירות המשוכללות של תקופת ההשכלה המוקדמת, והיא פטרה אותי מהתמודדות רצינית עם הספר.
לא הייתי מזכיר את כל זה, כמובן, אלמלא עניין הספר בתוך ספר בתוך ספר לא היה הקוד הגנטי של "בוחן צדיק" בפרט ויצירתו של יוסף פרל בכלל. אביא כאן בקצרה את השתלשלות עניינם של פרל ושל ספריו כדי לנסות ולהציג את ההקשר הרחב של הדיון ביצירה: בשנת 1795, כרבים מבני גליציה, פרל התקרב לחסידות. אלא שכמה שנים מאוחר יותר, בעת מגוריו בעיר הגליצאית ברודי, בא חיידק ההשכלה וגירש את הדביקות החסידית. בתור משכיל, שביקש לקנות לעצמו גם תהילה אקדמית, בחר פרל לכתוב חיבור מדעי, בגרמנית, על החסידות. אחרי מסכת של הלשנות והשתדלויות של ראשי החצרות החסידיות, הספר נגנז ונעלם. תחת הספר שנעלם, ולא מעט כנקמה, כתב פרל את "מגלה טמירין", שראה אור ב-1819 בווינה, תחת שם המחבר והגיבור המספר עובדיה בן פתחיה. הנ"ל יוצא במסע בעקבות "הספר הנעלם", ובתוך כך מגולל את פרשיות ההונאה והניאוף של ראשי החצרות.
השליטה של פרל בדרכי הסיפור ובסגנון החסידי, גרמו לכך שהקוראים סברו תחילה שמדובר בספר "כשר" ורק מי שהעמיק אל תוך הספר גילה שמדובר במתחזה, כמעט במתיחה. חשוב לציין שהספר יצא בעשור השני של המאה ה-19, שבו ראו שני החיבורים החשובים ביותר של החסידות המוקדמת ובכלל: ספר שבחי הבעש"ט וספר המעשיות של ר' נחמן מברסלב. אלה היו גם השנים שבהן קנתה תנועת ההשכלה את אחזיתה בעריה של גליציה, ברדיצ'ב, ברודי, טרנופול ואחרות - בד בבד עם התפשטות החסידות באזורים אלה.
כמעט 20 שנה לאחר מכן, ב-1838, בשעה שמרכז תנועת ההשכלה העברית כבר עזב את גליציה ועבר לרוסיה, ואחרי שבעצמו כתב מעט מאוד ועסק בעיקר בחינוך ובהקמת בתי ספר מודרניים לילדי ישראל, פרל מחזיר אל הבמה הספרותית את עובדיה בן פתחיה, לסיבוב נוסף ב"בוחן צדיק". בן פתחיה מוצא את עצמו במציאות חדשה - רגע לפני שהעולם נכנס לתקופה המודרנית - והוא מנסה לדלות את הדעות הנשמעות בעולם על ספרו "מגלה טמירין", והעניין שהצליח (או לא הצליח) לעורר בקרב משכילים וחסידים כאחד. חלקים נרחבים מהטקסט מוקדשים לדיונים שעורכות דמויות שונות בספר ובמחברו, פרל.
"למזוג יין ישן לכלים חדשים"
אחד הדברים שמתסכלים את חוקרי תנועת ההשכלה, כמו גם תלמידים שנגזר עליהם ללמוד את הנושא, הוא שקשה להסביר את העניין בשלב האבולוציוני הלא-מפותח הזה בספרותנו, הואיל וחברי התנועה לא הנפיקו יצירות גדולות. אם להיות מעט יותר בוטה, רוב רובה של ספרות ההשכלה היא לא רק משעממת מבחינת העלילות הדידקטיות והצפויות שלה, אלא גם מאוד לא משוכללת מבחינת דרכי המסירה הספרותיות. נסו לקרוא היום את "שני יוסף בן שמעון" של יל"ג או אפילו את "אהבת ציון" של מאפו. הסיבה שאין בראשיתה של הספרות העברית החדשה יצירה אפית מטלטלת שיכולה לשבות גם את ליבותיהם של קוראים מודרניים היא בעיקר, לדעתי, משום שעד שהגיעו יוצרים כמו מנדלי או ביאליק הספרות העברית הייתה עסוקה באימוץ סגנונות ודפוסים של ספרויות אירופיות. לא היו דנטה או צ'וסר או סרוונטס עבריים בשלביה המוקדמים של הספרות העברית החדשה, שהמציאו ז'אנרים חדשים ודרכי סיפר חדשים. סופרי ההשכלה העברית ביקשו קודם כל "למזוג יין ישן לכלים חדשים", כאחת הסיסמאות המשכיליות.
דרך אלטרנטיבית שבה יכול היום חוקר תקופת ההשכלה "לשווק" את מרכולתו לקורא המודרני או לסטודנט למדעי הרוח בימינו, היא לשנות מעט את הכותרת. לא פחות משהטקסטים של תקופת ההשכלה העברית מלמדים על "ספרות", הם מלמדים על יצירתה של "תרבות" עברית. במובן זה טקסטים ספרותיים חשובים כדי להבין את ההתפתחות התרבותית לא פחות מכל טקסט אחר בן הזמן - מכתבים, יומנים, זיכרונות, תרגומים ומאוחר יותר גם מאמרים וידיעות, כמו גם פרסומות וטקסטים מסחריים בעיתונות היהודית. כלומר, לא פחות משאנחנו צריכים להתעניין בהתפתחות של תמות, עלילות ועיצוב דמויות, צריך ללמוד איך נבנתה התקשורת שבין היוצר לקהל, כמו שגם צריך לחקור וללמוד כיצד נוצר הקהל; איך הלך ונבנה מארג של קודים, של מסמנים עבריים למסומנים אוניברסליים, זיכרון קולקטיבי, ועוד. הסיבה שהתרבות העברית נדחקת לסד הצר של "ספרות", היא פשוטה - הספרות הייתה כלי הביטוי היחיד שעמד לרשות נאמני התרבות העברית המתחדשת. תיאטרון היה אסור על יהודים מן המלכות, וכל יתר תחומי האמנות האחרים - מוזיקה, ציור, מחול - היו אסורים מן התורה. למעשה, עד לשנות ה-60 של המאה ה-19, הספרות היפה, הבלטריסטית, הייתה דרך התקשורת היחידה כמעט בין יוצרי התרבות העברית לבין שוחריה.
"שרייבטאפיל"
אלא שהמקרה של "בוחן צדיק" הוא מורכב יותר. אם סימנה של הספרות המשכילית הדידקטית הוא החיפוש אחר ה"מה לספר" לקהל העברי, הרי שפרל משכלל ומעמיק בספר את החקירה שלו אחר "איך לספר" בעברית. כזכור, "מגלה טמירין" הוא רומן אֶפּיסטוֹלָרי, חלופת איגרות בדויות, ששולחים חסידים לעובדיה בן פתחיה, שהוא גם המספר הגיבור, מעין אלטר-אגו של פרל. התקשורת כאן היא בכתב. האתגר שלוקח על עצמו פרל ב"בוחן צדיק" הוא איך להעביר אל הפרוזה העברית לשון דיבור. בחיפוש אחר מה שנהוג היה לכנות פעם "הנמקה ריאליסטית" הוא כותב את הטקסט המופלא הבא:
"ועשיתי השאלת חלום והשיבו לי לנסוע דרך אותן המערות אשר הראו הגזלנים להבעש"ט לילך בהן דרך קצר לארץ ישראל [...] וכאשר באתי למחילה אחת מצאתי את הצפרדע הגדולה הנ"ל [...] ואמרה לי הצפרדע, מחמת שאתה עשית לי טובה גדולה אגלה לך איזה דבר כאשר תלך פרסה מכאן, תמצא בהמערה כוכין ושם תמצא שרייבטאפיל קח אותה לך, והלכתי משם הלאה ומצאתי כוכין והיו בה שרייבטא/פיל כאשר אמרה הצפרדע ולקחתי אותה והלכתי לביתי. כאשר באתי לביתי מצאתי בהשרייבטאפיל א צעטיל והיה כתוב עליו שמי אשר יחזיק השרייבטאפיל בכיסו וילך בין אנשי, אזי הדיבורים אשר יישמע הנושא אותה מאנשים אחרים יכתבו מעצמם בהשרייב/טאפיל [….] ובכדי שלא לאבוד זמן בחינם שכרתי לי שני סופרים שהם יעתיקו כל הדברים מהשרייבטאפיל ללשון קודש. הסופר האחד הוא ר' מאיר כהנא שהיה רב בק"ק גריינדונג והשני הוא נין ונכד של החסיד המפורסם מוה' אלכסנדר שוחט שהיה אצל הרב החסיד הקדוש רבן של כל בני הגולה מו"ה ישראל בעש"ט ממעזבוז… ר' שמואל ליניצער".
לשם הדברור או הדיבוב של דמויותיו משפתם (יידיש) לשפה העברית, הוא ממציא מכונה שמתרגמת ומדפיסה את דבריהם. המכונה נקראת "שרייבטאפיל", לוח כתיבה, ושני האדונים הנכבדים, מאיר כהנא (כך במקור) ושמואל ליניצר, מעתיקים את מה שמופיע על הלוח רגע לפני שהוא נמחק. מכיוון שהדברים מתורגמים לכאורה על ידי אותה מכונה מיסטית, הם מתקבלים ב"לשון צח" - לשון המשכילים המליצית ולא בשפת דיבור של ממש. התוצאה היא עירוב אלגנטי של לשון כתב ופסבדו-לשון-דיבור, בתוך ספר שקורא תיגר על דרכי הסיפור השמרניות של ספרות ההשכלה, שחלקן מלוות את הספרות העברית עד היום.
אין ספק שעבור מי שמבקש להתחקות אחר שורשי הסיפור העברי, "בוחן צדיק" יכול לשמש כר נרחב לעיון ומחקר כפי שהספר דורש. אבל נדמה לי שגיבור המהדורה הנוכחית הוא חוקרו של יוסף פרל, יונתן מאיר. זהו הכרך הרביעי במפעל הדרת הכתבים של פרל של פרופ' מאיר. הטקסט הערוך כאן מובא אל מול גרסאות שונות של כתב היד שנכתבו לאורך עשר שנים. הגרסאות מובאות לצד הטקסט, כך שאפשר להציץ אל תוך דרכי העבודה של ספרן עברי בן ראשית המאה ה-19. אבל אלה הן בעיקר ההערות שבשולי הטקסטים, שמצרף העורך, שלוקחות את הקורא ופותחות בפניו הרבה מאוד דלתות נסתרות, באותו מארג טקסטואלי בן 200 שנה שמובא בצורה כל כך אלגנטית ומחכימה בספר הזה.
"בוחן צדיק", יוסף פרל, ההדיר והוסיף מבוא וביאורים: יונתן מאיר, הוצאה לאור: מוסד ביאליק, 390 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
