"המורֶה" היא נובלה סאטירית מוצלחת על מורה בישראל. המהלך הסאטירי המרכזי הוא עצם העלילה שמתמצית בניסיונו של המורה להיחלץ מכותלי בית הספר ולהגיע הביתה, לאשתו, לחגוג את יום נישואיהם. אלא ששלל מכשולים ומפריעים עומדים בדרכו של אודיסאוס זה (זו "אודיסיאה בזעיר אנפין", כפי שמכווינה הכריכה) בדרכו לפנלופה שלו. אלון ארד עורם את המכשולים בדרך לאיתקה בכושר המצאה ובשנינות, בגלישה קלה אל ההזוי והאבסורדי. למשל, המורה נקרא בדרכו החוצה לחדר השירותים לנוכח קריאות "הצילו!" של שני מורים, אחד רק שכח לדאוג לעצמו לנייר טואלט אך השני הוא ניצול פרעות של תלמידים. בצד מהלך העלילה המרכזי הזה, הסאטירה מורכבת מהבחנות עוקצניות מבדחות כגון תשומת הלב לכך שבתמונות זוכי הנובל הישראלים, הנתלים על קירות בית הספר כדי לעודד מצוינות (!) "מי שהכין אותם איית לא נכון את השם צ'חנובר. גם בשנת הלידה של עגנון טעו, וכן בתחום המחקר של ישראל אומן. הפסקאות שסיפרו על הישגיהם היו רצופות שגיאות כתיב ורווחים לפני סימני פיסוק". ואת כל זה מנמרות בדיחות מוצלחות כמו למשל השמועה שמפיץ המורה בין עמיתיו על כך ש"יש בורקסים בחדר 105", על מנת שינהרו לחדר האמור ויפנו לו את הדרך.
המורה (כך הוא קרוי בנובלה, הכתובה בגוף שלישי) הוא צעיר יחסית, אבל מלמד כבר כמעט עשור. איך הגיע להוראה? מצד אחד "שום שורה בביוגרפיה שלו לא רמזה שהוא עתיד למצוא את עצמו מורה", אך מצד שני יש בו נטייה וכישרון פדגוגי, ואפילו - הס מלהזכיר - אידיאליזם מבויש.
מה לב הטענה הסאטירית כאן? האם היא טענה פוליטית או מטפיזית? במילים אחרות, האם זו טענה על נסיבות (חברתיות, כלכליות) שאפשר וצריך לשנותן או על קבוע קיומי (פראות הנעורים; הקושי בעבודה אינטנסיבית) שניתן להוציא בגינו קיטור ותו לא? אין הכרעה ברורה בנובלה (ברגע מסוים תוהה המורה שמא תמיד המצב היה כך, "שהרי כל דור משמיץ את הדור הבא אחריו") וניתן לזקוף את היעדר ההכרעה הזאת לגנותה.
אך נדמה כי על אף שחלק מחיצי הסאטירה מכוונים פשוט לעצימוּת ולתובענוּת של מקצוע ההוראה באופן כללי ("בין מאה ועשרים אחוזי משרה, ריכוז מקצוע, בירוקרטיה של מחנך כיתה, מילויי מקום, כתיבת מבחנים, בדיקתם וכן הלאה, הלו"ז שלו התמלא עד שפתו ומעבר לה. כל ישיבת צוות שעסקה בתלמידי הכיתה התארכה משעה לכיוון השעתיים, ובכל פעם שהסתובב לאחור במסדרון המתינו לו מורה או תלמיד עם תלונה חדשה. זה היה השלב שבו, כך היה משוכנע, החלה נסיגה בקו שערו") - דבר מה שגובל בסאטירה שכיניתי "מטפיזית", כלומר כזו שקובלת על טבע הדברים ולא מצריכה ומצביעה על שינוי נצרך ואפשרי בעולם - הרי נדמה לי שעיקר הקובלנה כאן היא אכן מה שכיניתי "פוליטית". והיא נוגעת לחירות המופרזת שהמערכת מעניקה ללקוחותיה, סליחה, לתלמידיה, על חשבון המורה.
כך הוא כשנוכח המורה בשנתו השנייה ש"משרד החינוך לא מרשה" לאסוף מהתלמידים את הטלפונים שלהם, "זו פגיעה בזכות שלהם לקניין", נוזף המנהל במורה, "אתה אמור לדעת את זה, אתה מורה לאזרחות". כך הוא כשנתבע המורה להעלות ציון לתלמיד. המורה העניק לתלמיד את הציון 35, וכשנתבע להסביר הוא מציין שהתלמיד "כמעט שלא הגיע לבית הספר". על כך תמהה ההנהלה: "וזו סיבה להכשיל אותו?" בסיפור התלמיד הזה יש ביקורת גם על תעשיית הציונים, שנובעת מהרצון להגיע למראית עין של שיעור זכאים גבוה לבגרות, אבל גם על כך שהתלמידים אינם נתבעים לאחריות על מעשיהם ולמורים אין כלים יעילים לקרוא אותם לסדר. כך הוא כשמחלץ המורה מורָה במצוקה מכיתה מתפרעת; נערים על שולחנות, אורות בחדר כבים ונדלקים כבמועדון ריקודים, מוזיקה נשאגת מרמקול. זה גם הנושא של הדגמת רגע חינוכי יפה שיש כאן כשהמורה מוכיח בעדינות נערה שקובלת על מורָה אחרת בטענה "מי היא שלא תרשה לי? אימא שלי משלמת את המשכורת שלה!" על כך עונה המורה: "'אני יכול לדבר איתה?' היא הופתעה. 'עם מי?' 'עם אימא'. 'למה? לספר לה מה קרה עם המשוגעת הזו?' 'גם', ענה, 'אבל קודם, אם היא משלמת לה את המשכורת, אז גם לי, ואני צריך העלאה'".
ומניין נובעת חירות-היתר האנרכית והכוח המופרז שמוענקים לתלמידים על חשבון הסמכות, הידע והמורים? הנובלה מסתפקת בפריסת הבעיה ולא מבקשת להגיע לשורשיה. שורשים אלה נעוצים לבטח בכמה קרקעות פוריות: האתוס הדמוקרטי-שוויוני המוקצן של החברות שלנו; פולחן הילדים שלהן ולהבדיל ממנו, כי יש הבדל, פולחן הנעורים; העדפת מראית-העין על המהות (תעשיית הציונים) ועוד.
רבים מהקרובים לי ביותר הם מורים. ואם לשפוט על פי המדגם הזה, מדובר בטובים שבינינו. בהחלט מקור לגאווה ולאופטימיות. לחלקם זו קריירה שנייה, שאליה פנו, בין השאר, בגלל תחושות ייעוד ושליחות. הנובלה הפיקחית הזו, מלבד זו שהיא מהנה לקריאה, מדרבנת אותנו לחשוב כיצד נוכל לסייע לשליחי הציבור הנאמנים האלה. וקודם לכל, כיצד נוכל להשאירם במערכת.
"המורֶה", אלון ארד, הוצאה לאור: קתרזיס, 142 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
