אסף חזני, אנתרופולוג ואלוף משנה במילואים, שירת כקצין מטה במפקדת אוגדה שהשתתפה בלחימה בעזה מתחילת התמרון הקרקעי. יומן השדה שכתב בין נובמבר 2023 למאי 2024 הוא הבסיס לספר המעניין והמעציב, "כזה וכזה תאכל החרב". בפתיחת הספר כותב חזני שמטרותיו הן, "תיאור וניתוח של מלחמה שהפכה לתיבת תהודה של מיתוס שקם לתחייה [...] שפה ופרקטיקות הלקוחות מהמקרא" ו"ניתוח של המהות המזוככת של המלחמה - מפגש עם האידיאל של אלימות המאורגנת דרך המוסד הצבאי". בשפה ישירה, הוא מתאר ומנתח, כקצין וכאנתרופולוג, את המעשים שלהם היה עד. זו אינה פרספקטיבה מוחלטת ושלמה של המלחמה, אלא כתיבה מתוך החוויה האישית והארגונית של קצין אנתרופולוג שהוא גם ישראלי-יהודי. בהתאם לכך, חזני נמנע מתיאור המלחמה מבעד לעיני תושבי רצועת עזה ובכלל מתיאורי מעשי זוועה.
הצטערתי שחזני כמעט לא מצטט מהיומן עצמו (אולי בהוראת הצזנורה ואולי מסיבות אחרות), וכך נמנעה ממני קריאת חוויותיו בזמן אמת, אך גם כך הספר מצטבר בהדרגה מתוך האירועים וניתוחם לתמונת מצב עשירה ומטרידה. חזני כותב על הבלבול, על שבירת האמון במדינה, על התמודדות הצבא וחייליו עם תחושת הכישלון של 7 באוקטובר, על פעולות עצמאיות. חזני מתאר צבא שמורכב ממיליציות, ולא במובן של פשעי מלחמה, אלא כמודל ארגוני, "מתכונת של יחידים שמתקבצים [...] הן בפעילות של הצבא [...] והן של אנשים שמצטרפים כיחידים". לדבריו, הסיבה לכך היא שאזרחי המדינה חדלו לסמוך עליה. "המוסד הצבאי והמוסד של המדינה גם מרוויחים מהנתק ביניהם ומניהול המלחמה ללא מדינה [...] ההופעה מחדש של המדינה תהיה החותמת הרשמית על כישלון בהשגת מטרות המלחמה".
בהקשר זה כדאי להזכיר את האופן שבו השלטון הישראלי התנהל כאין שלטון ואפילו כאנטי שלטון בשנים שקדמו לאסון. מתוך הספר מתברר עד כמה העדפת האתניות היהודית על המסגרת האזרחית השפיעה לרעה על הצבא עצמו, והתוצאה היא חזרה "לזמן של טרם היות מדינות בעולם. אולי למצב שבו יחידת השייכות של כל אדם היא שבט, אולי להסדר אחר".
בספר מתוארת מלחמה שאין בה מדדי הצלחה, ולא רק במישור האסטרטגי, אלא גם במובן הקונקרטי. "התוצאה של הפעולה הצבאית לוטה באי-ודאות". אחת הדוגמאות לכך היא הפעולות לחילוץ גופות. רק לאחר שיזוהו הגופות ידעו החיילים אם סיכנו את חייהם כדי לחלץ גופות של חטופים או להוציא מתוך ההריסות גופות של פלסטינים.
אביב כוכבי ואחרים הכניסו לשיח הצבאי הישראלי ב-2003 את הריזום, מושג שפירושו "גבעול תת-קרקעי השולח שורשים כלפי מטה וגבעולי עלים כלפי מעלה", ומושג פילוסופי מבית מדרשם של דלז וגואטרי. הגנרלים האינלקטואלים שלנו השתמשו בריזום כאמצעי פרשני וטקטי. אולם, פרשנות פילוסופית של המרחב מסורה לא רק בידינו, וחזני מנתח באופן יפהפה את המנהרות של חמאס והכניסה של צה"ל למנהרות כריזום עזתי: זו מלחמה בין מדינה שאינה לגמרי מדינה וצבא שהוא גם ארגון טרור; זו מלחמה שהחוויה הבסיסית שלה היא מבוך בתת-קרקע וחוסר יציבות מעליה; זו מלחמה שבה קשה וכמעט בלתי אפשרי להפריד בין אויב לאוהב, לא כטענה מוסרית אלא כפשוטו, כפי שמתבטא בין השאר בפעולות חילוץ החטופים, אבל לא רק בהן. "חמאס אנס אותנו להביט בעדו באופן שגרם לנו לטעות במבוך, ולא לדעת מי הוא מי. האם האזרחים החולפים ברחוב עם הזקנים הגזוזים הם חטופים או מחבלים? האם הגופה 'טובה' או 'רעה'?" ו"הצבא, שמספר לעצמו ולחברה סיפור על תמרון קרקעי, נמצא למעשה בלפיתה, הן מול עצמו הן מול האויב [...] ככל שתופי המלחמה מרעימים יותר הלפיתה ההדדית מתהדקת יותר". המלחמה הזו היא טבעת מביוס, שלכאורה יש לה שני צדדים ובעצם צד אחד בלבד.
ומתי תיגמר המלחמה? הספר נחתם במאי 2024, אבל חזני מיטיב לחזות את הפגיעה בתפיסת הזמן, את הסירוב לא רק לחשוב על היום שאחרי, אלא גם להודות שייתכן שיהיה יום אחרי, שנחזור לזמן היסטורי ריאלי. "אחת התופעות שעליהן הלינו מפקדים רבים במלחמה הייתה היעדר התייחסות לממד הזמן בהיערכות המקצועית שלנו". ולדברי חזני, מדובר לא רק בעניין מקצועי, אלא במאפיין עקרוני של המלחמה הנוכחית. "זה מתח שבין הזמן הקוסמי, הנצח, לבין הזמן ההיסטורי הקונקרטי". זו מלחמה אפית, מודה חזני, ו"הצירוף של מלחמה אפית עם קונסטלציה של היעדר מדינה הוא התלכיד שיביא להתאיינות הזמן אל הנצח [...] הצבא והמדינה זקוקים לפרק הזמן של 'הנצח' כדי לנצח".
ובינתיים? "אל ירע בעיניך את הדבר הזה, כי כזה וכזה תאכל החרב", מנחם דוד המלך את יואב שר הצבא כשזה הודיע לו על מותו של אוריה החיתי בקרב, בהוראתו של דוד.
"כזה וכזה תאכל החרב", אסף חזני, הוצאה לאור: עברית, עמודים: 238.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
