ספרה החדש של נגה אלבלך מביא שלושה סיפורים של שלוש נשים: בסיפור הראשון, "הכוננית הירוקה", רוני, גרושה בת 50 פלוס, עובדת בכירה במשרד ממשלתי, מעמיסה יום אחד על מכוניתה מזרן ומעט חפצים אישיים, ונוסעת למדבר. היא מתיידדת שם עם צעיר שחי באוהל, ומזמינה אותו לגור איתה בדירתה בעיר. בסיפור השני, "עדן", דנה בת ה-20 ומשהו פותחת עם שותף, שהכירה באקראי בעיר, בית קפה שכונתי עם אוסף תקליטים להשמעה ולמכירה. בסיפור השלישי, "נועה נעלמה", נועה, פרודה בת 50 פלוס שחיה בגפה בעיר, נעלמת יום אחד במפתיע. בניסיון למצוא אותה, המשטרה שומעת עדויות על דמותה וחייה מבני משפחה ומכרים.
על אף השוני ביניהם, בסיפוריהן של רוני, דנה ונועה, יש היבטים דומים: כולן ברגע זה או אחר נעלמות לימים אחדים. רוני נעלמת למדבר, דנה מסתגרת בבית הוריה ביום שבו עליה לחנוך את בית הקפה, נועה נעלמת לקיסריה. גם בקונפליקטים הנפשיים שמניעים את שלוש הנשים יש דמיון: שלוש הדמויות כמהות לאהבה — הן אף יוזמות את המגע עם הזולת, בונות במו-ידיהן את "עלילתן" — אך הן גם כמהות לבדידות וליחידות. הן מתחבטות ברמה זו או אחרת בשאלה איך לחיות את חייהן, איך למצוא איזון בין חירות אישית ואי-תלות לבין קיום חברתי ומגע אנושי משמעותי. שלושתן מחפשות בית בעולם, אך הן גם מפקפקות ותוהות מהו בית. "כמה זמן לוקח להתרגל למקום עד שהוא הופך להיות בית?", מהרהרת רוני בסיפור הפותח, "האם ספסל יכול להיות בית?... ואולי הזמניות היא זו שנעימה, הידיעה שזאת רק תחנה בדרך, בלי כובד המשקל של מקום קבע".
בקריאת הספר יש משהו מתעתע. במבט ראשון, במיוחד בקריאת שני הסיפורים הראשונים, אפשר להתרשם שלפנינו סיפורים נפרדים. כל אחד מהם בונה עולם בפני עצמו, וברור מי הדמות הראשית המניעה אותו. יתר על כן, הסיפור השני, הארוך באופן משמעותי מבין השלושה ומתרחש ברובו בבית הקפה, מסתיים בדיאלוגים מקבילים שכמו "מסכמים" רגע בחיי האהבה של הגיבורים; סגירה שנראית הרמטית, בבחינת סוף הסיפור. אבל הסיפור השלישי, על פניו ה"סיפור הלא-סיפורי" ביותר — אין בו לכאורה התפתחות, הוא בנוי מהקדמה קצרה ומסדרת עדויות — דווקא הוא קורא אותנו לסדר: הוא מבהיר שלפנינו רומן, ששלושת סיפורי הספר מתלכדים לכדי רומן. זה קורה כשנועה, דמות מסתורית אך צדדית למדי מהסיפור השני, נעלמת בסיפור השלישי. היעלמותה הופכת אותה למעשה לדמות מרכזית, ויתר על כן, סיפורה ממקם מחדש את הספר כולו כרומן המתרחש סביב יום אחד באוקטובר.
המהלך של הרומן מרתק ומפתיע: הספר שמתחיל בהוויה כמו-בועתית, הוויה שתוהה על החיים מתוך עמדה "פריבילגית", הוויה שדי חיה בתוך עצמה ושואלת אם ואיך לחיות בחברה צרכנית משעבדת המרחיקה את היחיד מאיזו "אותנטיות טבעית" — ובכן, הספר שמתחיל בהוויה כמו-בועתית, מסתיים באירוע משנה חיים. אבל גם האירוע הזה, כמו אירועים אחרים ברומן, נחווה מעמדה חצי מנותקת. הגיבורה מתחבאת בין השיחים, מתצפתת על בית מסוים מאוד בקיסריה, מנותקת כמעט לחלוטין מגישה לאמצעי תקשורת. בעדות שמעידה לבסוף נועה על עצמה, בחדר החקירות, היא מספרת שידעה שמשהו נורא קרה — היא שמעה בבוקר "צבע אדום" — אך ממדיו נחשפו בפניה מאוחר יחסית, לאט-לאט וכמעט באקראי. במקום להישאר בביתה בתל-אביב ולצפות באירוע בעת התרחשותו, נועה נענית לדחף לא מוסבר וממירה אותו באירוע אחר, "משלה": היא נוסעת לקיסריה, בתקווה לראות איך ראש הממשלה מרגיש לנוכח האירוע הגדול והנורא שנסתר עדיין מפניה.
לאורך כתיבתה, נגה אלבלך מצטיינת בהמרת אירועים "גדולים" ו"קטנים" זה בזה, בדרך כלל כאסטרטגיה ספרותית ששואלת: מהו האירוע של הסיפור? הרומן "עדן", מעורר הלב והמחשבה, מביא את האסטרטגיה הזאת לשיא. פרט לאירועים, ופרט לאינטראקציות האנושיות, החכמות וההומוריסטיות-לעיתים שמאכלסות אותו, "עדן" הוא גם ספר נהדר על כתיבה. "רגב נעל את חנות התקליטים ויצא בדרכו המרושלת אל הרחוב", כותבת אלבלך. "משפטים כאלה נמצאים בכל ספר. כל הסופרים נאלצים לכתוב משפטים כאלה כדי להזיז את הדמויות ממקום למקום... אלה משפטים חשובים... ועדיין, הייתי רוצה להיות פטורה מכתיבתם".
"עדן", נגה אלבלך, הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד, עמודים: 270.
