אלמנת צה"ל ללוחם שלדג שנפל בקרב על עלומים. עובדת סוציאלית שבעלה, שהתנדב במד"א בקיבוץ חולית ביום הטבח, נפצע קשות בעמוד השדרה. אמא לתאומים מילואימניקים קרביים. גבר ששכל את אחיו בלבנון בערב ראש השנה האחרון. אשתו של מפקד חטיבה 7. מילואימניק שמשרת כמודיע נפגעים. בת זוגו של מודיע נפגעים. סרן במילואים שהיא גם אמא ואשת מילואומניק. אב שהסיע את בנו למילואים כבר באותה השבת.
אלה הם חלק מ-29 המשתתפים באסופה "06:29 - הרגע שבו הזמן עצר מלכת" בעריכת עדי זליכוב-רלוי. הם אינם סופרים או משוררים, ברובם, אבל החליטו לרתום את כושר הביטוי בכתב לטובת שיתוף במהלך חייהם בזמן הזה. על אף השעה המדויקת שבכותרת הספר, לא ניכרת החלטה עריכתית להקדיש את האסופה דווקא לְמה שקרה בדקה זו ביום ההוא, רעיון שיכול היה להיות לא רע אם מדובר היה בכותבים שהם יוצרי ספרות, שאמורים פוטנציאלית להיות מסוגלים לכתוב גם רומן שלם על דקה אחת. כאן היה רצון לתת ביטוי ל"מחשבות של אנשים ונשים שנשארו לחכות בבית, כמו גם אלה שיצאו אל החזית".
העורכת, שעבדה בחמלה ובסנטימנטליות, טוענת בפתח הדבר ש"זאת עבודה קשה ומלכלכת... לנסות למצוא מילים בתוך המנהרה האפלה הזאת שאנחנו שרויים בה". האפלה כאן היא המציאות הישראלית-יהודית על פי הנרטיב המיינסטרימי הציוני, "כרך מדמם בהיסטוריה שלנו" במילותיה, ונדמה שדווקא לא קשה לאף אחד ואחת למצוא מילים, אלא להפך. זוהי אסופה המשוועת להזדהוּת, שהיומיום הישראלי הוא הציר שסביבו נעים חיבוריה, כאשר הכותבים הם חלק מהמעגל המכונן את היומיום. כאשר הרַבָּה אילה דקל מתארת את היקיצה המבוהלת של בעלה באמצע הלילה, כששאל "למה לא הערת אותי לכוננות?" והיא ענתה, "אתה בבית" - היא מעודדת קוראות להזדהות עם רכיב הזהות שקרוי "אשת החייל ששב מן הקרב", ולא מתוך עמדה של התנגדות. ניכרת באסופה דומיננטה עריכתית לכותבים שקשורים לגבורה וללחימה, ושסיפוריהם האישיים זכו כבר להד תקשורתי, לאו דווקא משפחות חטופים.
לפתח הדבר שלה קוראת העורכת "השיבֵני ואשובָה", מתוך הפרספקטיבה של אבן עזרא, שביקש את עזרת האל כדי להגיע אל המנוחה והשלווה, אבל גם מזו המצוּטטת של נעמי שמר ב"על כל אלה", שמזוהה עם רעיונות מסוימים מאוד שקשורים לארץ ישראל השלמה. העורכת מגביהה את המשלב גם כשהיא מתרגמת את "תקווה היא הדבר עם הנוצות" של אמילי דיקנסון, כדי להקנות לאירועים ממד הרואי, וגם כשהיא ממסגרת את החיבורים המעודנים והמנומסים שאספה, כ"חציבה בסלע, צריפה באש, כבישת דרכים בזפת". אין כאן מרכזיות לסיפורי קרב מדממים ולדילמות מוסריות, למאבק אזרחי, לסיפורי טבח מזוויעים ולזעקת המופקרים או להתרסקויות נפשיות מן הסוג שמוכיח חוסר יכולת להתמודד. הכותבות והכותבים כאן, רובם מצליח לקיים שגרה, להתמודד באומץ ובעוז עם הקשיים החדשים, בלתי נסבלים ונוראיים ככל שיהיו, על הטווח שבין אימה כללית שמרוחקת מאסון ועד אבל ושכול ממשיים.
העורכת שיתפה גם כמה מהשמות הוותיקים והמוערכים מעיתון זה, כמו המאיירת המבריקה דניאלה לונדון דקל, המנסחת המובהקת של הבורגנות הישראלית. בפחות מ-50 מילים ובכמה קווים היא הצליחה לנפק את העמוד המוצלח ביותר באסופה בנושא אשמת הניצוֹל, "אשמת היותנו חיים", כלשונה. כחוט השערה, טוענת לונדון דקל, מפריד בין חטופה לזו שמבקרת אֵם של חטופה, בין נרצחת ובין זו שמתעוררת בלילה מסיוט. "מכאן ההזדהות", כותבת לונדון דקל על עשירית העמוד, בריבוע שחור שאותו לא איירה כלל.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "6:29 - הרגע שבו הזמן עצר מלכת", בעריכת עדי זליכוב-רלוי
(באדיבות ידיעות ספרים)
אסופות רבות ראו אור בשנה האחרונה בעקבות הטבח והמלחמה, בהן "היום שבו הכל השתנה", קובץ מהודר של סיפורי קומיקס תיעודיים מ-7 באוקטובר; ו"מקלט: אחרי ה-7 באוקטובר", אסופת סיפורים שעירבבה מציאות ובדיון, וביקשה כבר בשבועות הראשונים למלחמה להתמודד באופן יצירתי עם הטראומה הקולקטיבית, זו שאין לה מילים. הן לא זכו לקהל עצום ובטח שלא למעמד קאנוני. זה עדיין לא הזמן לסכם, הלוא שום דבר עדיין לא נגמר, אבל אולי, כמו שכתבו המשוררים, יש לנו עכשיו שהות להרהר בצער (דליה רביקוביץ), ואולי זו רק פתיחה למשהו אחר, שיעלה ויבוא (חיים גורי).
הטקסטים שמוצגים כאן מתאימים מאוד לפרסום במוספי עיתונים. כריכתם יחדיו לספר, על אף המאמץ שניכר לאריזה מכבדת, לסידור שלאחר מחשבה ולטיפוח ערך של מגוון ושל השמעת קול, אינה מייצרת ערך אלמותי, או אפילו ספרותי. מטפלות, מורות, אזרחים שחוו אובדן, או שמרגישים לבד ברגע שבר כזה, מוזמנים לפתוח את האסופה הזאת בעת הזאת, ואולי ימצאו בה משענת. האם היא תהיה רלוונטית לקוראים ולקוראות בעוד כמה שנים? קשה להעריך שהתשובה לכך היא הן.
"6:29 - הרגע שבו הזמן עצר מלכת", עריכה: עדי זליכוב-רלוי, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 128 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
