לפני כשנה כתבתי כאן רשימת ביקורת על ספרו של שמעון אדף, "גם". הספר עורר פולמוס נרחב בין מבקרים ומבקרות, בין היתר בנוגע לכתיבתו הענפה והפורה של אדף. אני מודה, חלק מהביקורות היו תמוהות בעיניי, בייחוד הרשימה המשתלחת של המבקר רן יגיל, שנקודת מוצאה הייתה הפרסים הרבים שמקבל אדף, שלא בצדק, לטענתו של יגיל. ובכן, אם יש לך ביקורת על מוסד הפרסים אולי כדאי לבקר אותו במקום את הסופר שזוכה בפרסים הללו. כך או כך, טענות דומות הועלו ברוב הביקורות, והליבה שלהן היא זו: כתב החידה, שפורס אדף בספריו, סתום בחלקו, מייגע לעיתים ומרחיק קוראים וקוראות.
גם בספרו החדש "אותו נהר, אותו נער", כתב החידה הנפרס אינו נטוע בהקשר שניתן להבינו בקלות. סיפור המסגרת, לעומת זאת, פשוט למדי. גבר בגיל העמידה מקבל טלפון מאחיו המודיע לו שאמו נפלה ומאושפזת בבית החולים. הוא מבקש, דורש, שיבוא לבקרה כמו בן טוב, אבל הגבר מסרב. האירוע מפעיל ומעורר אצלו זיכרונות מתקופות שונות בחייו: הילדות המוקדמת בעיר נידחת, תקופת ההתבגרות, השירות הצבאי ותחילת חייו הבוגרים. בתנועות מכחול רחבות אנחנו נעים בין העבר להווה לאורך כל הספר.
כל התמות הפואטיות של אדף נוכחות גם כאן: הנטייה אל המדרש החז"לי, ריבוי הדמויות היוצאות ונכנסות אל הסיפור, השפה המפותלת, העשירה, הרפרור אל יצירות אחרות, השאיפה אל המיסטי. בולטת במיוחד התמה של דיבור עם ספריו הקודמים של אדף; במקרה זה "אהבתי לאהוב", שיצא ב-2019. חשוב לציין שהרפרוף הזה בין יצירותיו אינו מקרי. אדף מתעכב על התמה הזו, החוזרת בספריו שוב ושוב, למשל ברומן "הלשון נושלה". מה גורם לו לשוב אל יצירתו, לנבור בה, להסיע את דמויותיו מספר אחד לספר אחר, לנטוע אותן בשדות שונים, לבקר אותן, להתייחס אליהן, הייתי אומר, בפרשנות שלי, להיאחז בהן. עוד תמה שכנה ולא ממש זרה היא הנטייה של אדף לנטוע את דמותו, על פניה השונים, בספר עצמו. במקרה של "אותו נהר, אותו נער" הוא מופיע כשחברו של הגיבור מהשירות הצבאי שיחסיהם נגועים באמביוולנטיות ונעים בין סלידה של ממש למשיכה לא ברורה.
בביקורת הקודמת טענתי שכל הדמויות של אדף הן מופעים שלו עצמו, של נפשו, של מבוך המראות של העצמי, ולכן אין טעם להתייחס אליהן באופן המימטי הפשוט, כייצוג של מציאות קונקרטית אלא רק של המציאות הנפשית של הסופר. גם כאן הדיאלוג שמקיים אדף עם ספריו הקודמים הוא לא קוריוז או תעלול פואטי יחיד במינו (איני מכיר עוד סופר או סופרת שעושים את זה בהתמדה כמו אדף). למעשה לא מדובר כלל בדיאלוג, אלא בהתפתחות של חיים ממשיים - הם החיים של הסופר. במילים אחרות, אין המדובר בסופר הכותב סיפורים בדיוניים, כי אם בסופר המבטא את חייו המוחשיים באמצעות דימויים, מטאפורות, דמויות, באמצעות הספרות. יש כאן היפוך או אולי הלימה מוחלטת בין הספרות ובין האופן שבו סופר תופס את חייו. הוא הסיפור והוא הטקסט; הוא הדמות והוא העלילה; הוא המדרש והוא הפרשנות; הוא הפריפריה והוא המאגיה. כל אלה מרכיבים בחייו הקונקרטיים של אדף.
מתוך התפיסה הזו קל יותר להבין מדוע אדף חוזר שוב ושוב אל סיפוריו, אל דמויותיו, מהסיבה הפשוטה שהם מעולם לא נפרדו ממנו, הם ממשיכים לחיות בתוכו, מתפתחים, מבקשים לעצמם חיים, מבקשים לעצמם קול, דורשים את נוכחותם בממשות, כלומר בטקסט, בסיפור. לא מדובר בנרקיסיזם ספרותי - אי-אפשר לטעון שאדף מכור לקוראים ולתגובתם - אלא במקרה נדיר של זהות מוחלטת בין עולמו הפנימי העשיר של הסופר לבין הטקסט. אפשר להתרעם על פעולה כל כך לא קומוניקטיבית ואפשר גם להתפעל ממגוון ההשתברויות של הסופר, ופעולת הרצוא ושוב שהן מנהלות בתוך הטקסטים. האם זו לולאה שלא ניתן להבין את טיבה במלואה? אני סבור שכן. האם שווה להילכד בלולאה הזו, גם כאן, אני סבור שכן - זהו ספר יפה, עדין ואפילו אינטימי.
ומילה אחרונה: אני סבור שהפריפריה הגיאוגרפית בספריו של אדף מבטאת גם את הפריפריה שהיא ספריו של אדף במדינת הספרות הישראלית. ולא מן הנמנע להשקיף על המרכז מהפריפריה הזו, ולעמוד על האפיונים שלה - כשף, שפה, אנושיות מוקצנת - לעומת הערכים שמחזיקה ספרות המרכז. כאמור, נשאיר עוד לפעם הבאה.
"אותו נהר, אותו נער", שמעון אדף, הוצאה לאור: קתרזיס, 152 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
