יש מדינות שנולדות פעמיים. כך אנגליה במהפכה המהוללת, כך צרפת במהפכה הצרפתית, כך ארצות הברית במלחמת האזרחים. בנקודה מסוימת בחייה של אומה המתח בין הערכים, שבהם מחזיקים רוב האזרחים, לבין המציאות החברתית והפוליטית מגיע לנקודת פקיעה, ומתוך המשבר המתעצם פורצת מציאות חדשה: האומה זוכה, כפי שאמר נשיא ארה"ב לינקולן בנאום גטיסברג, ל"לידה מחודשת של חירות".
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "שבט אחים", מאת חן ארצי סרור ועמיחי דנינו
(באדיבות ידיעות ספרים הוצאה לאור)
המשברים המביאים ללידה חדשה הם, כמעט באופן מובנה, איומים. מלחמת האזרחים האמריקאית, לשם דוגמה, הייתה הקטלנית ביותר מבין כל המלחמות שחוותה, כולל מלחמת העולם השנייה. היא קרעה את האומה האמריקאית, פירקה משפחות וזרעה הרס בחלקים נרחבים של הפדרציה. אולם המלחמה שמה קץ למוסד העבדות במדינה והחזירה את ארה"ב לעקרונות שעליהם נוסדה, אותן אמיתות ברורות מאליהן על השוויון המהותי בין כל בני האדם ועל זכויותיהם הבלתי ניתנות להפקעה.
יש אומות שמשבר פנימי חריף מוביל אותן לא להתפרקות, אלא להתעוררות ולהתחדשות. ישראל נמצאת כיום במשבר מהסוג הזה, משבר שיכול להיות תחילתה של דעיכה או פריצה ללידה מחדש. כולנו מרגישים את האמת הזאת בתחתית הבטן, כולנו רואים אותה משתקפת בעיניו של הזולת. הגענו לנקודה שמעמידה את מכלול הערכים שלנו למבחן.
ספרם החדש של חן ארצי סרור ועמיחי דנינו אינו הראשון שמבקש לעמוד על טיב המשבר הנוכחי ולהציע ממנו מסלול המראה. קדמו לו חיבורים שונים, כגון "מלחמה קיומית: מאסון לניצחון לתקומה" של ארי שביט או "היום השמיני: ישראל שאחרי ה-7 באקטובר" של מיכה גודמן. דומה שהייחוד והחשיבות שב'שבט, אחים' הוא השילוב המנצח בין ארצי סרור, עיתונאית 'ידיעות אחרונות' בעלת רגישות ועומק נדירים, ודנינו, מומחה לאסטרטגיה ומדיניות בעל ידע וניסיון רב של עבודה בשטח.
הניתוח שמציעים השניים בהיר ואפשר לסכמו במשפט: ישראל אינה מדינה, אלא אוסף שבטים. לצד השבט החילוני הגדול נמצאים השבט הציוני-דתי, השבט החרדי והשבט הערבי. לכל אחד מהשבטים מערכת חינוך משלו, שכונות ואף ערים מגזריות, ומימון נדיב לכל זה מטעם המדינה. לצידם חיים גם המסורתיים שאינם רואים עצמם כשבט ובהתאם - אין להם מערכת חינוך נפרדת. כדי לצאת מהסחרור שמוביל אותנו מטה עלינו לחזור להיות מדינה: לגלות שוב את הממלכתיות ולהציע חזון.
על פי השניים, ישראל נמצאת היום בעידן השלישי שלה מבחינת תפיסתה העצמית. עם הקמתה היא הנהיגה את הממלכתיות הבן-גוריונית, ממלכתיות כור ההיתוך. כור ההיתוך הפך את היישוב היהודי בארץ ישראל למדינה, אבל הוא הגיע עם מחירים קשים. העמדתה בכוח של זהות יהודית-ציונית אחת - אשכנזית-חילונית-סוציאליסטית - כהגמונית באופן מכוון גררה אפליה כלפי קבוצות אחרות, אשר נותרו מצולקות.
תהליך פירוק הממלכתיות הבן-גוריונית החל בשנות ה-70 ונמשך עד שנות ה-90, עם הליברליזציה של הכלכלה והחברה הישראלית, עם הגלובליזציה של ישראל. ערכים ליברליים התפשטו בחברה הישראלית, ועלתה "ממלכתיות ליברלית", אשר אימצה גישה רב-תרבותית ושמה לה למטרה להסדיר את היחסים בין השבטים, כאשר למיעוטים ניתנה אוטונומיה יחסית ולשבטים היהודיים גם מימון נדיב.
הליברליזם מעניק לנו מסגרת יותר מאשר זהות. כאשר הרוב הישראלי אימץ את הסדר הליברלי כדרך חיים הוא הזניח את השדה האידיאולוגי. הוא היה יכול להפגין למען שלום, אולם לרוב ביקש פשוט לחיות את חייו וליהנות ממימוש עצמי על רקע כלכלה פורחת. בהתאם לכך, בתי הספר הממלכתיים נמנעו מדגש על בניית זהות מסוימת. בינתיים המיעוטים היהודיים - הציונים-הדתיים והחרדים - נהנו מהשגשוג הליברלי אבל הוסיפו לו כיוון אידיאולוגי וזהותי ברור: כל זאת במימון הרוב. "בישראל", נקבע בספר, "הומצאה מדיניות חדשה, שקשה למצוא לה מקבילה בינלאומית: מימון ממשלתי לזהות שבטית".
ולא רק מימון, אלא אף תעדוף. באומץ רב (ארצי סרור דתייה, דנינו דתל"ש) עומדים המחברים על האפליה השיטתית לטובת הציונות הדתית בתקציבים, בעיקר בחינוך. תלמיד סרוג מקבל מהמדינה 30 אחוזים יותר מאשר תלמיד חילוני או מסורתי. "הציונות הדתית", הם כותבים, פיתחה "מדינה בתוך מדינה, מדינת רווחה המסבסדת אותה בתחומי החינוך, הקהילה, הזהות ואף הדיור". האוטונומיה הציונית-דתית נוגעת גם לזכות להביע עמדה פוליטית בכיתה. בחינוך הממלכתי הדבר נאסר, ודאי בנוגע לעמדות שמאל, ואילו בחינוך הממ"ד אין שום בעיה לשאת דרשות פוליטיות קיצוניות מול התלמידים.
האפליה לטובת החרדים אף גדולה יותר. פעוטות חרדים מתוקצבים פי אחד וחצי מפעוטות יהודים אחרים. על גיוס לצה"ל כמובן אין מה לדבר, והנחות מפליגות בדיור יוצרות שכונות ואף ערים חרדיות שלמות, שנבנות על חשבון משלם המסים וגם מתוחזקות על ידו, שהרי אין להן שום יכולת לכלכל את עצמן. מעבר לכך, מימון המדינה מייצר גטאות זהותיים שבהם מתפתח ניכור כלפי כל מי שאינו חרדי וחוסר אחריות כלפי הכלל. המדינה גם מממנת מנגנונים שונים שמאפשרים לחרדים שליטה פנימית וניתוק גובר מהישראליות. תנועת ש"ס כולה, כותבים המחברים, הגם שהעלתה את קרן המסורתיות והמסורתיים, הצליחה, על ידי הפיכתם של מסורתיים רבים לחרדים, "להעביר קהל גדול של ישראלים החברים בברית הציונית הממלכתית אל ברית המיעוטים המגזרית".
מערכות החינוך הדתיות הפכו לאימפריות קטנות, ואליהן התלווה מימון ממשלתי למוסדות דת ואף שכונות על בסיס מגזרי. התוצאה היא שהגורם המרכזי, שדואג לתחזוק השבטיות בישראל, הפך להיות לא אחר מאשר ממשלת ישראל. המחברים מראים כיצד תקצוב ייעודי למגורים נפרדים ולמערכות החינוך הנפרדות יצר נתק בין השבטים, במקום שפעם היה שילוב גדול הרבה יותר. הנתק החברתי מוביל לנתק תרבותי ואף לאנטגוניזם בין השבטים. "המדיניות הממשלתית מגדלת, מטפחת ומעצימה את השבטיות", כותבים השניים, "וכתוצאה ממנה את הקוטביות בחברה הישראלית".
אז מה עושים? יהיה מי שיבחר לקדש את המצב ולהפוך את נחלות השבטים לממלכות אוטונומיות באופן רשמי. כבר שנים שרם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, מציע להקים אוטונומיה חילונית-ליברלית בתל אביב, וגם תוכנית "אלומות" של יוג'ין קנדל ורון צור מדברת על יצירת שלוש "אלומות" דמוגרפיות, מובחנות ערכית, חברתית וכלכלית, שיאוגדו בפדרציה. ארצי סרור ודנינו לא מוכנים לוותר על החזון הציוני, ומציעים שהנתיב לתיקון יעבור ביצירת שפה המשותפת לכל השבטים.
הספר מציע שישה יסודות שמהם תהיה מורכבת השפה החדשה: מסורתיות (חיבור למסורת באופן אינטואיטיבי ומתון), רצף (מתינות ובריתות חוצות מחנות), חלוציות (ציונות, לאומיות), שפת בית-המדרש (יניקה ממקורות המדרש + חידוש מדעי הרוח באקדמיה), שפת התרבות (המשותפת, המחברת מעבר לאידיאולוגיה) והשפה המזרח-תיכונית (חיבור למרחב הערבי, וקודם כל לערביי ישראל, בפוליטיקה ובחברה). המחברים מודים שמדובר בהצעות ראשוניות, לא שלמות, אולם מחזיקים שיש בכוחם של יסודות אלה לנסח סיפור קולקטיבי חדש. אלה הצעות חשובות, ואשאיר לקוראים לקרוא ולעכל אותן בעצמם.
מיסודות אלה ומעבר להם צריך לעלות חזון, חזון שיהיה נאמן לחזון הציוני המקורי של בית לאומי וחברת מופת, אבל יחדש אותו ויתאים אותו לזמן הזה. חזון בהיר ומושך יכול לאגד תחתיו קבוצות שונות ומגוונות, שלא תסכמנה על דברים רבים אבל תשאפנה יחד למימושו. שיתוף פעולה זה יכונן את הממלכתיות החדשה, השלישית, שהמחברים מקווים להוליד.
עם זאת, ארצי סרור ודנינו קובעים כי אותה ממלכתיות "צריכה להיות ממלכתיות מבחירה'", וכי "לא ניתן לכפות את הממלכתיות". וכאן דומה שהמחברים נפלו למלכודת הפרוגרסיבית שמסתייגת מכל שימוש בכוח. אין מדינה ללא שימוש בכוח, אין חוק ללא אכיפתו ואין שוויון לפני החוק ללא נטילה - בכוח החוק ובסנקציות הקבועות בו - של זכויות היתר של המגזרים הפריבילגיים. במילים פשוטות: החרדים לא יהפכו לאזרחים ללא אכיפה נחושה של החוק. כי בסוף, כמו בהתחלה, מדינת ישראל חייבת לחזור להיות מדינה. חייבת לחזור לשלטון החוק, לשוויון לפני החוק, לחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה, להדגשת הערבות ההדדית והסולידריות, לטיפוח יצרנות, יזמות וחדשנות לצד העמקת השורשים במסורת ובהיסטוריה.
אם יש משהו שהמשבר הנוכחי מדגיש באופן בוטה זו הבחירה בין מדינה לשבטים, בין הגינות לעבריינות, בין מקצוענות לנאמנות, בין סולידריות לאנוכיות, בין שלטון החוק לאנרכיה. חסרות בספר הצעות אופרטיביות, פרגמטיות, מעבר ליצירת סיפור חדש, כיצד לחוקק ולמסד את הממלכתיות השלישית.
הספר כתוב מצוין, בהיר וחד, ומבורך ביושרה ובאומץ. הוא מעניק לקורא תמונה חשובה, עשירה בנתונים, של הפיצול הישראלי לשבטים, והצעות ראשוניות לשפה ישראלית חדשה, לתחילת ההיחלצות מהמשבר שבו אנו מצויים. אם נרצה להיות אומה שנולדת פעמיים אנחנו זקוקים לחיבורים כאלה, ולא פחות מכך לאנשים הטובים שמחברים אותם, לאלה שקוראים אותם ולאלה שפועלים יחד כדי להגשים אותם.
"שבט, אחים", חן ארצי סרור ועמיחי דנינו, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 220 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
