בהמשך הביקורת אציע ניתוח אידיאולוגי ביקורתי של הרומן. הניתוח הזה מתאפשר בגלל, לא למרות, שמדובר בטקסט מרשים; טקסט שמציג, במודע ובלא-מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים. בכלל, מוצגת כאן לאורך עמודים רבים פרוזה ישראלית שרירית, מיומנת (מבלי להתהדר במיומנותה), גמישה, נעדרת שומנים, בשלה. ובחלק האחרון, פרוזה בעלת כוח רגשי עז.
הרומן מתחקה (בגוף שלישי) אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות ה-80 עד התקרבם לגיל 50. כל פרק מוקדש לפרשייה אחרת מעברם, וההתקדמות היא כרונולוגית: בסיפור הראשון גרשון מָן, עמית כרמי (המכונה קרמיט) ויואב שניידר (המכונה שנייד), חוששים שחברם, אייל טראוויס, טבע במי הסכר הסמוך; בסיפור השני, גרשון הנער זומם לרצוח את השכן שלו שמרעיל בעלי חיים; בשלישי, טראוויס וקרמיט מקימים להקה פנקיסטית בשם "רק הרצל" המצליחה לרגע בכל הארץ (אם אני מבין נכון, הסיפור כאן מבוסס בחופשיות על נושאי המגבעת); בהמשך, קורות החבורה בצבא, שממנו לא יצאו כולם בחיים; סיפור נפתולי אהבתם של גרשון וליתי (ליאת קריספין) ועוד.
המושג שעליו מושתת הרומן הוא מושג ה"חבר'ה" הישראלי והוא קרוב באופיו לשני רומנים שעסקו במושג הזה בעשורים האחרונים, "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו מ-2007 ו"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד מ-2008 (ואילו באוטוביוגרפיוּת המתונה שלו הוא קרוב למגמה נוספת בספרות העכשווית). גם בשני הרומנים המוזכרים עמדו במרכז כמה חברים, וגם בהם קורותיהם נשזרו בתולדות הישראליות. אך ההשוואה מחמיאה לגברון. הספרים של נבו וגוטפרוינד סבלו מרצון של הסופרים שנחבב את גיבוריהם. הקיטש אמנם קיים אצל גברון, למשל בתיאור אהבת ילדות שנמשכת על פני עשורים (גברים מאוהבים עד כלות ולאין קץ אמורים להדליק כל מונה גייגר של קיטש). אך מינון הקיטש נמוך מאוד. ישנה כאן, למשל, סצנה מזהירה של הפגנות כישורי נפיחה בין החבר'ה תוך ניתוח דק אבחנה ומלומד של צליל וריח, סצנה שלא תעלה על הדעת בעולם החסוד של גוטפרוינד ונבו. גם הקישור בין הפרטי ללאומי (המצוי אף בכותרת הספר), שאמנם לא מעמיק או מחדש במיוחד, לא נעשה, עם זאת, באופן מאולץ או מזויף.
והפרוזה פשוט כתובה כאן היטב. אדגים בקטע לכאורה בנאלי: שנייד מגיע בעקבות עסקי רשת הפלאפל שהקים לטורקיה ונתקע שם עם פרוץ משבר המרמרה. הוא מתקשר לגרשון בארץ שישיג לו כרטיסי טיסה. השיחה מתנתקת והוא נואש, אך פתאום היא מתחדשת. "'כן גרשון. דבר אליי'. 'שנייד?' 'כן כן, אני פה, נו, מצאת משהו?' 'אה, איזה קטע. לא שמעתי צלצול, מיד ענית. אתה שמעת צלצול?' 'נו גרש! אל תשגע אותי. מה מצאת?' [...] 'מה? לא שומע...' שנייד ירה מבט בטלפון. לא שוב! 'סתם! צוחקים איתך [...]'. 'אני ארצח אותך, גרש!'". הריאליזם המבריק בייצוג הרגע המוכר של תעתועי הנייד; המתיחה שמותח גרשון את חברו, שמעידה רבות על אופי הקשר ביניהם.
אך כאמור, אני חושב שהרומן מציג, וחלק מההצגה לא נעשה במודע, תשתית אידיאולוגית של דור. הסיפור הראשון שבחר גברון לספר על בני החבורה, בצד סיפור הנער שטבע בסכר, הוא סיפור של תחרות עסקית בין קרמיט לשנייד על מכירת מיצים ושלגונים בכפר. הסיפור מסופר בהרחבה ומתעכב על אסטרטגיות העסקים של הילדים. להקת "רק הרצל" מבטאת אטיטיוד פנקיסטי דוקרני ותחרותי. ואילו פרויקט חייו של טראוויס כמעצב מצבות נועד להציג את הייחודיות של הנפטר (בניגוד, למשל, למצבות צבאיות). בדיון בכנסת מוצא את עצמו טראוויס מול "דוברים דתיים ושמרנים, שהתלכדו מאחורי משפטים כמו, 'בצבא - כולם שווים, וגם במוות כולם צריכים להיות שווים', משפט מדכא ושגוי כל כך". טראוויס (שלא התגייס!) אומר: "האתוס הציוני הוא פחות אנוכי, יותר מתחשב במשפחה ובמדינה. אנחנו לא".
גברון מתאר, אם כן, את דור ההפרטה. הדור הליברלי במובן הכלכלי והחברתי; יוזמה פרטית ושחרור מאידיאולוגיות קיבוציות. הדור הזה מתחבט גם בקשר לשייכותו לארץ (והוא מתחבט; יש דעות שונות). לכך יש להוסיף את המשיכה המוזרה של הרומן, לכל אורכו, לעבריינות מסוגים שונים. כמה דוגמאות: שנייד הילד גונב סכין; חלק מחברי הלהקה גונבים תקליטים; גניבת ציוד בצבא; הרעלות של בעלי חיים ואנשים; רצח ממש (לא בידי הגיבורים הראשיים). בכמה רגעים ברומן מבקשת להתפתח לה בסבטקסט טענה הקושרת בין עבריינות, ובעיקר גניבה, לפרויקט הציוני (כשערבים גונבים משדות החומוס של רשת הפלאפלים מהרהר שנייד לרגע: "צודקים. זה שלהם"). אבל, למרבה המזל, הטענה הזו לא נחרצת או מרכזית. נדמה שהמשיכה לפשיעה מסגירה פשוט את "האמריקאיות" של רוח הרומן (המשיכה של התרבות הפופולרית האמריקאית לפשע הפכה כל כך מובנת מאליה שאנחנו בקושי חושבים על מוזרותה). אך, היא הנותנת, ה"אמריקאיות" הזו עצמה קשורה לאתוס הליברלי, לפן האנטי-חברתי שלו.
בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים כדאי שנערוך שינוי בסיפור היפה שסיפרנו לעצמנו על השתחררות היחיד מכבלי הקולקטיב בתרבות הישראלית. ההשתחררות הזו לא הייתה רק חיובית, ולמושג "ליברליות" יש צדדים לא מחמיאים.
"האם אינך רוצה בי", אסף גברון, הוצאה לאור: ספרי עליית הגג, 430 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
