מדוע לכתוב ממואר? הנה כמה סיבות: הראשונה, כי מקטע החיים המסופר מחזיק משהו גדול יותר, מהדהד אל מרחבים אחרים, פוליטיים וחברתיים. כזה הוא הספר "האירוע" מאת זוכת פרס הנובל אנני ארנו. סיבה שנייה היא כי פרמגנט החיים הזוכה לזרקור ספרותי הוא אוניברסלי, נוגע במהות הקיום שלנו כבני אדם. "שנות העשרים" מאת יערה שחורי הוא ממואר כזה. סיבה שלישית היא כי אירוע החיים כל כך דרמטי, עד שהוא חורג מהפרוזה של החיים אל הספרות, "לא ממואר" מאת מוטי פוגל הוא דוגמה טובה לממואר כזה. כמובן שכל ממואר טוב יכול להחזיק בכמה ערכים כאלה ועוד להוסיף עליהם.
הממואר של אשת התקשורת והתרבות דפנה לוסטיג "יש לך הכול" מתחיל כמו אגדה. התפאורה היא חמאם טורקי, המספרת היא אמה, הנסיכות הן היא ואחותה, והסיפור מקסים ומלא באופטימיות. הוא כל כך מקסים עד שאף אחת מהן לא שמה לב שמדובר באגדה והן מקבלות את הנאמר כפשוטו, כאמת (כלומר כממואר) שתאיר את חייהן ואף תיתן להם משמעות. זוהי פתיחה טובה ומבטיחה.
אבל מיד לאחר מכן אנחנו נפרדים מהסיפור הזה ומתרכזים בסיפור חייה של דפנה עצמה: ילדותה המוקדמת, תקופת ההתבגרות, שנות ה-20 וחייה הבוגרים. דמותו של האב הנכה המתנהל בעולם בכיסא הגלגלים מופיעה בהקשר של מערכת היחסים עם דפנה ונותרת לא מפוצחת עד הסוף. כך גם דמותה המרתקת של האם המתפקדת תמיד, שניכר שהיא חיה על ספינה שיכולה בכל שנייה לעלות על שרטון ולפרק את כל המבנה המשפחתי.
האם חייה של ילדה-נערה-אישה, שלמזלה הטוב נולדה בצד הנכון של פסי הרכבת בהרצליה, שווים סיפור? התשובה היא בהחלט לא. אוקיי, אז העושר מופלג וחריג, האם הוא מניב סיפור חיים חריג? האם התמהיל המוכר של הפרעת אכילה, אלכוהול וקוקאין ייחודי? לרבים מאיתנו קשה, רבים מחפשים אחר אלחושים כאלה ואחרים, רובנו גם מסתפקים באלכוהול זול, דירה מעופשת וסמי פיצוצייה. הייאוש בהחלט נעשה יותר נוח כשיש כסף לקוקאין ולטיסות לכל העולם. למרות המאמץ הניכר להוכיח שכן, אני סבור שזה לא שווה סיפור. גם הנימה המנוכרת והטכנית שנוקטת המחברת אינה מועילה בחלק הזה של הספר. אם אין דרמה - ואין - אז לא נוצר פער אירוני בין הצורה לתוכן.
כל זה משתנה מקצה אל קצה בחלק השלישי של הספר. לאחר מות האב הדומיננטי, השקר נחשף בצורה הברוטלית ביותר שניתן לשער והאגדה הופכת להיות אפלה ואבסורדית. כאן מתגלה דפנה לוסטיג כמספרת מוכשרת עם חוש לקצב והבחנה מעולה בין עיקר וטפל. הטקסט נהיה אינטנסיבי, הנימה הטכנוקרטית משרתת היטב את הדרמה שהיא החיים, והקורא צולל עם המספרת ועם הכרונולוגיה אל מאורת הארנב. ולפתע, כל הסיבות לכתוב ממואר מתקיימות בטקסט.
ראשית, הגילוי כי בראשית המדינה הסחר בזרע היה פרוץ לחלוטין, בין היתר בגלל ריבוי הנכויות בעקבות המלחמות. העובדה שרופאים רבים שיתפו פעולה עם הפרקטיקה הפסולה הזאת מוסיפה עוד נדבך חשוב להכרה כי נעשו כאן פשעים שעדיין לא התחלנו להבין את עומקם. בנוסף, ההשלכות של הגילוי על חייה של לוסטיג מכריחות אותה לקריאה מחדש של כל החיים, הפעם דרך הפריזמה של השקר הגדול. היכולת המדויקת של לוסטיג לכתוב סיטואציות נפיצות, כמו המפגש עם הרופא המזריע, רק טוענות את הקריאה בעוד משמעויות. מספר על נערה שיש לה הכול, אנחנו מקבלים ספר על נערה שחשבה שיש לה הכול, מה שמעצים את הנפילה. יחסי הורות, יחסי אחיות, שקרים ותככים, מי מאיתנו לא מכיר, חווה את הערכים הבסיסיים האלה בכל משפחה? הניסוח שלהם, בחלק זה הוא מוצלח ומעורר הזדהות עמוקה.
במובן עמוק מאוד, זה ספר על איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו, ומה קורה כשאירוע מסוים פורע את הנרטיב. האם אנחנו מספרים את הכול מחדש? האם אנחנו מתעלמים באלגנטיות של קיפוד מההפרה הבוטה וממשיכים כרגיל? האם גם וגם? כל אלה הן שאלות שלוסטיג בוחנת בספר ומהדהדת בחזרה אל הקוראים.
בחלק הזה יש גם פגיעות גדולה שנחשפת אצל המספרת. בכנות ובשפה בהירה לוסטיג מעבירה אותנו את התהליך שעברה, ללא הנחות אבל ללא כפייה של אינטימיות מעושה.
"יש לך הכול", דפנה לוסטיג, הוצאה לאור: כתר, 168 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
