"בולדר" של הסופרת הקטלאנית אווה בלתזר הוא נובלה קווירית קצרה ודחוסה, שמעמידה במרכזה סוגיה חשובה, שבעולמנו ההולך ומִשתַמְרֵן אין דנים בה לעיתים קרובות: הבחירה באל-הורות, ובאופן ספציפי הבחירה לא להיות אֵם. הטקסט בוחן את הסוגיה תוך כדי תיאור התפתחותה של מערכת יחסים בין שתי נשים שונות מאוד זו מזו: האחת, בולדר, נוודת מבחירה, טבחית שנעה בין עבודות מזדמנות ביבשה ובים, מסתפקת ביחסים מזדמנים, שואפת לחירות. האחרת, סמסה, גיאולוגית החותרת לבית, למשפחה ולחיים קהילתיים. הספר כולו מסופר בגוף ראשון, מנקודת מבטה של בולדר.
היחסים בין שתי הנשים מתחילים בתשוקה גדולה. העולם המתואר חושני מאוד והגוף ממלא בו תפקיד מרכזי, גם כשהיחסים משנים צורה. הדבר המעניין במערכת היחסים הזאת הוא שבולדר, האישה שמסתייגת מכל מחויבות והתמסדות, מבטלת לרוב את רצונותיה בפני אלה של אהובתה. תחילה היא נגררת אחרי סמסה לאיסלנד. כשסמסה מתעקשת לקנות שם בית, בולדר אמנם מתנגדת ("אין על מה לדבר, לא באתי עד הנה כדי לשחק בבית ובמשפחה"), אך לבסוף היא נעתרת וחיה עם סמסה בבית החדש. כשסמסה מחליטה להיכנס להיריון, בולדר מרגישה שבלעה ארסן, וחושבת ש"הבאת ילד לעולם הוא פרויקט מפלצתי... רעידת אדמה". אבל בפני סמסה היא "משתיקה את המציאות ואומרת שבסדר, נלך על זה. אני לא אומרת שמה שאני רוצה הוא לא להיות אמא".
ואולם, המעבר משלב הרעיון לשלב המעשה מגביר את המתח הפנימי של בולדר: הטיפולים לקראת ההזרעה המלאכותית, ההיריון, ואחר כך הלידה והטיפול בתינוקת, יוצרים חיץ בין סמסה לבולדר. סמסה יוצרת יחסים סימביוטיים עם התינוקת, ובולדר מדברת עליהם במונחים שואתיים: "האימהוּת היא הקעקוע שמקבע אותך וממספר את החיים על הזרוע שלך, הכתם שמעכב את החירות". את הצרחות של התינוקת בולדר מתארת במונחים אפוקליפטיים: "הן כמו אימפריה של אַרבֶּה שמגיעה ומשמידה", אלה צרחות שמשאירות אחריהן "שטח חשוף הזרוע גוויות". בולדר, החשה נטושה, הולכת להשתכר בערבים עם ידיד נפש. ואילו במהלך היום היא מבשלת, קונה, מנקה את הבית. "אני מרגישה מנותקת, אני מרגישה שפג תוקפי... אלה חיים של סינית, של שפחה", היא כותבת. ברגע מסוים, כשבולדר נשארת לבדה עם התינוקת, היא חשה אל זו קִרבה ושמחה בלתי אמצעית. אבל דינו של המשבר בין שתי הנשים להגיע לפיצוץ. בולדר וסמסה נפרדות, אך בולדר ממשיכה, מרצונה, לפגוש את הילדה ימים אחדים בחודש.
המהלך הפואטי של בלתזר בנובלה הזו מבריק: אף שבטקסט יש עלילה, זה ספר של דמויות יותר מאשר של עלילה. הדמויות עצמן אינן מתמסרות לקוראת בקלות, כל אחת מהן נתונה בעולמה שלה, הן מגלמות תפיסות עולם שונות זו מזו באורח קיצוני. אך כל אחת מהן גם אינה בדיוק מה שהיא נראית: בולדר, שפירושו סלע, הוא השם שנותנת סמסה למספרת בתחילת היכרותן, כי זו נראית לה כמו סלע קדמוני, מבודד וחשוף, שלעולם אינו מתכלה. אבל בצד הדימוי הנייח של הסלע, בולדר ממלאת בסיפור גם את תפקיד ה"מלח" - הסטריאוטיפ של הגבר שאישה עשויה לחכות לו בכל רציף. ובמשחק המיני, בולדר היא ש"מזיינת אותה [את סמסה] בסטרפ-און". ואילו לאחר הלידה, כשסמסה נמנעת ממנה מינית, בולדר כבר מסרבת להיות לא רק "שפחה" אלא גם "כלבלב".
בלתזר משחקת כאן באופן חכם ומתוחכם עם סטריאוטיפים מגדריים: תחילה היא מסמנת את בולדר כאישה "גברית", "אקטיבית", ואת סמסה כאישה "נשית", "פסיבית". אבל במהלך הסיפור מתברר כי סמסה, שרובצת כל היום (עם התינוקת) במיטה, היא זו שמובילה את היחסים בינה לבין בולדר, שכמו נגררת אחריה. המשבר האחרון מחזיר את בולדר אל עצמה, אל החיים הלא-סוציאליים, הנוודיים, שהיא מרגישה בהם בנוח - אך, בדרך, בולדר גם למדה שיעור כלשהו באינטימיות הורית, פירקה את האיום הטמון בתפקיד האם, ובאמצעות המגע עם התינוקת נגעה נגיעה חדשה בחיים: "אין לי צורך להיות אמא...לא מעסיקה אותי הרשת הלוגיסטית הגדולה שטינה נתונה בה, כל מה שמעניין אותי הוא להיות איתה, לבוא איתה במגע", היא כותבת.
המחברת, אווה בלתזר, נודעת גם כמשוררת. כמו בשירה, הטקסט שלה נוטה לצמצום, והוא גם עמוס בדימויים ובמטאפורות. בשליש הראשון של הספר השימוש באלה גדוש, ולעיתים אף נראה מגושם: "האהבה יורדת במורד זרועותי וחובטת בה", "המחשבות החוזרות נולדות מלא-כלום, כמו סופות גדולות". לעיתים הדימוי נשמע כמעט חסר מובן, לפחות בעברית (אינני קוראת קטלאנית, לצערי): "השינוי בקע כמו מקור חסר ניסיון המחטט בתוכי ופוצע אותי ללא צורך" (מה זה "מקור חסר ניסיון"?). בהמשך המגמה הזאת מתמתנת, הפיגורות הלשוניות נעשות יותר ויותר מדויקות ומוצדקות, והשימוש בשפה בכללו נעשה יותר זורם ואותנטי. זה ספר מצוין, חתרני, מעורר מחשבה; מַכָּה חיונית בבטן גם למצדדים באל-הורות כמוני.
"בולדר", אווה בלתזר, תרגום: יוסי טל, הוצאה לאור: לוקוס, 102 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
