כאשר פאולוס, שאול התרסי, מבקש להוכיח למאמיני ישו בגלטיה שהם אכן נבחרים, אף שאינם יהודים, הוא אומר להם (בתרגומו של דליטש): "וְיַעַן כִּי-בָנִים אַתֶּם, שָׁלַח הָאֱלֹהִים בִּלְבַבְכֶם אֶת-רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵא: אַבָּא, אָבִינוּ". המילה אבא מופיעה באגרת בכתב יווני אך בשפה העברית, αββα. למה? משום שפאולוס אומר להם כך: בפגישותיכם בקהילת המאמינים אתם צועקים "אבא" בעברית, נכון? אבל אתם לא יודעים עברית! אין זאת אלא שרוח הקודש היא המדברת מגרונכם, וזה מעיד שאתם נבחרים, ולא רק נבחרים אלא ממש בנים, בני האל שהם צאצאי אברהם (כנאמר כמה פסוקים קודם לכן: "וְאִם לַמָּשִׁיחַ אַתֶּם, הִנְּכֶם זֶרַע אַבְרָהָם וְיוֹרְשִׁים כְּפִי הַהַבְטָחָה"), וזאת על אף שאינכם נימולים.
חסידי ברסלב ודאי ישמחו לגלות שמסורת צעקת "טאטע" מוקדמת לחסידות ב-1,700 שנה ומקורה בקהילות הנוצריות הראשונות. אך האמת היא שזו מסורת יהודית לעילא. לא רק שפאולוס נלחם על כך שמאמיני ישו מן הגויים הם בני אברהם ויורשי ההבטחות המקראיות, אלא שהוא עושה זאת באמצעות המסורת על רוח הקודש שניתנת לנבחרים, מסורת מקובלת ביהדות הבית השני, כניכר למשל במגילת ההודיות מקומראן.
זו דוגמה אחת מתוך שפע גדול של מסורות יהודיות ועבריות שנמצאות בספרי הברית החדשה, ושלחשיפתן מוקדש הספר החדש של סרג' רוזר, מרצה בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.
אני אוהב לחגוג כאן ספרים חדשים במדעי היהדות, אבל איני זוכר מתי יצא לי לכתוב על ספר שהוא בשורה של ממש. כזה הוא הספר שלנו: הבשורה על פי רוזר. מאז "ישו הנוצרי" של יוסף קלוזנר (1951) ו"יהדות ומקורות הנצרות" (1979) ו"ישו" (1968; גרסה עברית: 2010) של דוד פלוסר - לא היה כדבר הזה בעברית. המחבר מתבסס על עבודתו החלוצית של פלוסר, אך בניגוד לו אינו עסוק בשחזור ישו ההיסטורי, אלא בתפיסות העולות מהחיבורים השונים של הברית החדשה. כך מתגלה מגוון דעות מן המאה הראשונה לספירה, שהספר משחזר את זיקתן לפסיפס היהדויות בנות הזמן. ובניגוד לקודמיו הוא לא אפולוגטי ולא שיפוטי. האווירה הבטוחה בעצמה, הנובעת מהעובדה שספרות הבשורות ואיגרות פאולוס נחשבות במחקר (בייחוד זה האמריקאי) זה שני דורות חלק אינטרגרלי מהנוף היהודי בן הזמן, מטיבה עם הספר.
אך עם כל הכבוד למחקר, ספר עברי מכוון קודם כל לקהל קוראי העברית, וקהל זה זקוק לספר כזה יותר מתמיד. הבורות של תלמידי ישראל בברית החדשה, ובנצרות בכלל, מוחלטת כמעט. לומדים שהיו רדיפות ומסעי צלב, ושומעים אולי בחדשות על מכירת נכסים של הפטריארך בירושלים, או (אם מישהו טורח לדווח) על שלומי אמוני ישראל היורקים על כמרים בעיר העתיקה. ותו לא. והנה עתה ספר עברי, כתוב בשפה ברורה, על תפיסות העולם המשתקפות בכתבי הקודש הנוצריים ושורשיהן היהודיים. דבר בעיתו.
ישו קורא בבית הכנסת
כל ספרי הברית החדשה נכתבו ביוונית (אף שיש רמזים לכך שלחלק מהבשורות הייתה גרסה מוקדמת בעברית או בארמית) והסוגה הביוגרפית שבה כתובות הבשורות רווחה דווקא בעולם ההלניסטי (גם פילון האלכסנדרוני כתב ביוגרפיות על גיבורי המקרא). אך מבחינת האידיאות הן משקפות בחלקן הוויה ארץ ישראלית, שכן דווקא בספרות הארץ ישראלית לגווניה (אפוקליפטית, כיתתית, מדרשית) ולא בזו היהודית-הלניסטית, מתגלה בתקופה זו עניין עמוק במשיחיות. ואכן פאולוס, שפונה לדוברי יוונית באסיה הקטנה, לא עוסק כמעט במשיחיותו של ישו, אלא דווקא בטרנספורמציה הפנימית בנפש המאמינים (עיינו "אבא" לעיל). תוארו של ישו (ראו בספר כי דווקא השם המקוצר עשוי לשקף את ההגייה בת הזמן, כעולה גם מן הכתיב היווני, יסוס), "כריסטוס", כלומר המשיח, מעיד כאלף עדים על המשך הזיקה היהודית משיחית, וזאת גם כאשר פנתה עדת מאמיניו לעשות נפשות במרחבי האימפריה והתנועה הפכה ללא יהודית ברובה.
ולא רק ביחס למשיחיות, גם תפיסת הנבואה בברית החדשה דומה למקובל ביהדות זמנה. ישו של הבשורות אינו אומר "כה אמר ה'" כדרך נביאי המקרא, אלא מפרש מחדש את הכתובים. בסיום הבשורה על פי לוקס, מסביר ישו, שאך זה קם לתחייה, לתלמידיו כי משיח צלוב, סובל, אינו סתירה מניה וביה, וממהר להוכיח זאת מן המקרא: "וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל-הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת-כָּל-הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו". גם במגילות הפשרים מקומראן מוצג מנהיג הכת (שגם מתואר כנרדף וסובל) כפרשן האולטימטיבי, שיודע לחלץ את מובנם העכשווי של הכתובים: "הכוהן אשר נתן אל בלבו בינה לפשור את כול דברי עבדיו הנביאים... את כול הבאות על עמו ועדתו". על כן, כאשר ישו קורא בבית הכנסת את ההפטרה מישעיהו על שליח האל שנקרא "לְבַשֵּׂר עֲנָוִים" ואז דורש "הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם" (לוקס ד,כא), הוא ממלא אחר הציפייה ממנהיגים אסכטולוגיים בני הזמן.
הבשורות מלמדות על האתגרים הספציפיים של מאמיני ישו ובה בעת גם על מרחב האפשרויות בקבוצות היהודיות במאה הראשונה, שמתוכו הם רקמו את פתרונותיהם החדשים. את שני אלה מבקש הספר לשחזר ועושה זאת בדקדוק ובבהירות. כך למשל באחד הקטעים המוכרים בברית החדשה, כאשר הכוהן הגדול שואל את ישו בחקירתו אם הוא "המשיח בן האלהים", הלה משיב "אַתָּה אָמָרְתָּ. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת-בֶּן-הָאָדָם יֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם-עַנְנֵי הַשָּׁמָיִם". קולמוסים רבים נשתברו על פסוקים אלה. רוזר קורא את המילים "אַתָּה אָמָרְתָּ" כמעין דחייה של מודל המשיחיות המקראי, ואז הצגת אלטרנטיבה בדמות הגואל האפוקליפטי השמימי (על פי דניאל פרק ז). את ההמרה הזו מפרש רוזר כתגובה לצליבה: "אפשר לראות במהלך זה מענה לצורך בהתמודדות עם בעיית מותו של ישוע ועם מה שנראה, לפחות לכאורה, ככישלון מפעלו המשיחי".
לכל אחת מהבשורות הסינופטיות דגשים יהודיים משלה. מרקוס, המוקדם לכולם, מדגיש את הסוד המשיחי; לוקס, בעל הגוון המסיונרי, מתעקש על זיקתו של ישו למקדש; ואילו מתי, הדרשני מכולם, מוסיף סימוכין מקראיים לכל שלב ("לקיים מה שנאמר") ורוקם דרשה משוכללת על הפרשנות הנכונה של מצוות התורה (דרשת ההר). הוא גם זה שמדגיש במיוחד את הפולמוסים עם הפרושים. ואכן יש הסבורים שבשורה זו התחברה בקהילה ארץ ישראלית, אולי בקיסריה.
מקום מרכזי בספר שמור להשוואה למגילות ים המלח (וגם זאת בעקבות עבודתו החלוצית של דוד פלוסר), הן על דרך הדמיון (כגון ביחס לתפיסות אחרית הימים, קהילת הנבחרים, רוח הקודש, והמנהיג המשיחי) והן על דרך הפולמוס. כך למשל, כאשר אומר ישו בדרשת ההר "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת-אֹיְבֶךָ" (מתי ה,מג) הוא אינו מכוון לתורה עצמה, שם אין ציווי לשנוא (ואף יש חובה להשיב אבידה לשונא), אלא לפרשנות מסוימת שלה בת הזמן, המשתקפת בסרך-היחד מקומראן: "ולאהוב כל בני אור איש כגורלו בעצת אל, ולשנוא כל בני חושך איש כאשמתו בנקמת אל" (קריאה שונה של דרשת ההר נמצאת בפרק היפה שיאיר פורסטנברג תרם לספר על הפולמוסים ההלכתיים בבשורות).
אך הכיוון אינו חד-צדדי. כשם שהספרות היהודית העתיקה מאירה את הבשורות, כך גם להפך. אחד החידושים המעניינים בספר הוא שיש בבשורות עדות ראשונה לתפיסות המתועדות במקורות חז"ל רק מאוחר הרבה יותר. במדרש בראשית רבה (ב,ד) נאמר: "[...] 'ורוח אלוהים מרחפת' זה רוחו של מלך המשיח [...] באיזו זכות היא ממשמשת ובאה? [...] בזכות התשובה שנמשלה כמים [...]. ו'רוח אלוהים מנשבת' אין כתיב כאן אלא 'מרחפת' — כעוף הזה (במקבילה בבבלי חגיגה טו ע"א: יונה) שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות". כל המוטיבים של סיפור טבילתו של ישו בבשורות מופיעים כאן: הזיקה בין טבילה ותשובה, הקביעה שהטבילה העתידית תיעשה על ידי הרוח האלוהית, הזיקה למשיח, והשימוש בדימוי של עוף/יונה. הגישה המקובלת רואה במדרש, שמקורו בשלהי העת העתיקה, פולמוס עם הסיפור הנוצרי. אך רוזר טוען שלדרשה שלנו אין ריח פולמוסי, ולפיכך יש לראות בה מסורת יהודית המשתקפת בשני החיבורים, אף שמאות שנים מפרידים ביניהם.
"טול וקרא!"
מפתח חשוב בספר הוא ניתוח האסטרטגיות השונות להתמודדות עם התעכבות הקץ. מדוע אין ישו חוזר כמובטח? מה עושים בינתיים? ההתמודדות עם עיכוב הגאולה מאפיינת קבוצות נוספות בנות הזמן שפועלות במתח משיחי. פשר חבקוק מקומראן למשל מעודד את אנשי הכת: "אשר לוא ירפו ידיהם מעבודת האמת בְּהִמשך עליהם הקץ האחרון". רוזר מבחין בין אסטרטגיות ההתמודדות על פי מידת הכרתן בכך, ככל שעובר הזמן, שהקץ אינו מיידי. כך למשל, בעוד באוסף מימרותיו של ישו יש תחושה של דחיפות "שׁוּבוּ כִּי מַלְכוּת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא" (מתי ד,יז), הרי מקורות אחרים בבשורות ממירים זאת כבר בכניסה אישית למלכות השמיים בעידן טרום גאולי: "אִם לֹא-תִהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם" (מתי ה,כ; השוו זאת לתפיסת המשנה שכל אחד צריך לקבל על עצמו "עול מלכות שמיים" בכל יום).
אמנם, ארגון הגישות האידיאולוגיות השונות בסדר כרונולוגי בספר הוא ספקולטיבי למדי. למעשה, לעיתים מקדים רוזר את התפיסות האינדיבידואליסטיות (משלי ישו לעומת מימרותיו), ולעיתים את אלה האקוטיות (האיגרות המוקדמות לעומת המאוחרות של פאולוס). רצוא ושוב. עדיף אולי לראות ביסוד הדברים ריבוי גישות ולאו דווקא התפתחות כרונולוגית (והדבר נוגע לפרקים שונים בספר שבהם משוחזר סיפור התפתחותי קוהרנטי על בסיס רמזי רמזים. והנה יצאתי ידי חובת ביקורת).
ועוד לא נגענו בנושאים רבים בספר (המקדש, תחיית המתים, היחס לגויים, רעיון הברית החדשה), וגם לא בחיבורים רבים (הבשורה הרביעית, מעשי השליחים, איגרת יעקב, חזון יוחנן ועוד). איך אמר המלאך לאוגוסטינוס? "טול וקרא!"
"כתבי הברית החדשה כספרות יהודית", סרג' רוזר, הוצאה לאור: יד בן-צבי, 588 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
