סוגיית יהדותה של אנה פרנק נדונה ונחקרה מיום צאתו לאור של יומנה. ידוע כי אוטו פרנק, אביה הניצול, נחרד שמא פרסום היצירה ידגיש יתר על המידה את יהדותה של בתו. לתפיסתו, סיפורה של אנה הוא כאות ומופת לסכנת השנאה והרוע בכל מקום ובכל עניין, ולא ממוקד רק בטרגדיה של העם היהודי. ועל כן, כשהחלו המגעים להעלות בברודוויי עיבוד ל"יומנה של אנה פרנק", וביתר שאת כשדנו בהפקת הסרט - דרש האב פרנק מן המפיקים להצניע את יהדותה של הגיבורה. מאיר לוין, הסופר והעיתונאי היהודי-אמריקאי - שיוחס לו תפקיד חשוב בהפצת היומן בארה"ב - טען מאוחר יותר בספרו כי נדחה ככותב המחזה, רק משום שנטה להדגיש את האופי היהודי של הסיפור. לוין מצידו לא חדל לטעון, כי רק מי שחזה בעיניו במוראות השואה יכול לגולל את הסיפור כנדרש.
עד כמה אנה פרנק הייתה מעורה במסורת היהודית? ביומנה אנו מוצאים עדויות לטקס הדלקת נרות חנוכה במחבוא המלווה בשירת "מעוז צור". מפיקי המחזה סברו כי השיר "יהודי" מדי ועצוב, והמירו אותו בשיר חג עליז של ילדים. הסופרת והמבקרת סינתיה אוזיק, שצפתה במחזה, כתבה מאמר חריף ב"ניו יורקר", שכותרתו "מי הבעלים של אנה פרנק". אוזיק האשימה את כל מי שהיה מעורב בהפקה בניצול שמה של הגיבורה לצורכיהם הפרטיים. היא הדגישה במיוחד את השמטת הקטעים שבהם אנה פרנק מגנה את סבלם הנצחי של היהודים.
אל המקום הטעון הזה נכנסת עכשיו רות פרנקלין, שספרה הנפלא "החיים הרבים של אנה פרנק (החיים היהודיים)" מאיר עיניים בשאלת יהדותה של הנערה מאמסטרדם החל מהיומן ועד לעשרות היצירות שהושפעו ממנו. כדרכן של ביוגרפיות הספר מתחיל בסיפור החיים של הגיבורה, מראשיתו בפרנקפורט ועד סופו במחנות הריכוז. הפרטים בפרק זה של הספר נשאבים מהיומן ומעדויות מגוונות של יודעי דבר, שהיו מקורבים לסיפור. כמספרת אחראית פרנקלין מעמידה את קוראיה על בעייתיות מקורותיה. "התואר 'יומן'", היא כותבת, "אינו מדייק בתיאור המסמך ובאותנטיות שלו, הן משום שנערך לדפוס, בעיקר בידי אוטו פרנק, והן משום הקושי לפרש את ההבדלים בין שני הנוסחים של היומן". פרנקלין מאתרת את הקטעים שנדחו מן המקור ומייעצת לקוראיה לייחס למה שהם קוראים מעמד מורכב של "יומן-ממואר".
חלקו השני, המרתק, של הספר מתמקד בחיים האחרים של אנה פרנק, בגלגולים שלאחר המוות שלה. השפעת סיפור חייה נדרשת להסבר. בפרקי ביניים קצרים המשולבים בספר אנו נפגשים עם פליט פוליטי מאתיופיה, שהמפגש שלו עם חייה של אנה פרנק שינה את עולמו דרמטית; ועם מלחין ומנהיג של להקת פופ אמריקאית מהפכנית, שכל יצירתו קיבלה תפנית מדהימה ומרגשת לאחר שקרא את היומן שקנה באקראי בחנות ספרים משומשים בסן-פרנסיסקו. יחסם של נלסון מנדלה וחבריו לוחמי החופש בדרום-אפריקה מרגש עד דמעות. פרנקלין מספרת על אחד מאסירי המחתרת של מנדלה, שהספר הגיע לידיו, אך שוטרי בית הכלא שבו נכלא אסרו עליו להפיצו בין חבריו. מנדלה ועמיתיו הכינו מהדורות בכתב יד של החיבור. קטעי הביניים האלה, ובעיקר השפעתו של היומן על לוחמי החירות והשוויון בדרום-אפריקה, מהדהדים באורח טבעי את לבטיה של המחברת ושל קוראי היומן. מנדלה ורבים המעלים על נס את החירות והאנושיות לא דבקו באנה פרנק משום שהיא מגוללת סיפור יהודי מובהק. אנה פרנק הפכה לסמל לאחר ש"רוח הרפאים" שלה הייתה לגיבורה מעצבת בעשרות יצירות ספרות ואמנות הנדרשות לה כדי לקדם טענות וחלומות שאין להם, לכאורה, דבר וחצי דבר עם גורלה של הנערה היהודייה מאמסטרדם.
פרנקלין מספרת על קבוצה של חסרי מעמד ממדינות דרום אמריקה, שחרב הגירוש מארה"ב מרחפת מעל ראשיהם, המעלים בסן-פרנסיסקו עיבוד בספרדית של יומנה. הם משוכנעים כי הרדיפה של שוכני עליית הגג משקפת את העוול הנורא של שלטונות ההגירה בארה"ב כלפיהם. לא ברור כלל עד כמה שחקני המחזה ומפיקיו ידעו כי הם מעלים סיפור של נערה, שכל עוונה הוא יהדותה. פרנקלין מתארת בזעם כי המסר של אנה פרנק חדר גם לסבך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר מתקפת 7 באוקטובר מפגינים פרו-פלסטינים עיוותו את סיפורה של אנה פרנק וחיברו בין סיפורה לנכבה הפלסטינית.
ויש גם טענות אחרות כלפי חיבורה של אנה פרנק, ופרנקלין מציינת אותן בפירוט; כמו למשל ארגוני ימין קיצוני וחוגי מאמינים דתיים, שטוענים בתוקף כי "יומנה של אנה פרנק" הוא חיבור לסבי מסוכן. מדוע? מפני שבאחד מפרקי הספר מספרת אנה, הצעירה המתבגרת, על ניצני הנשיות בגופה, וכי הציעה לחברתה שהשתיים ייגעו זו בשדיה של זו. החברה דחתה את ההצעה.
פרנקלין סוקרת את הספרות במאה ה-20, שהתייחסה לאנה פרנק. די לציין את הופעתה המפורסמת ביותר של אנה פרנק ב"סופר הצללים", ספרו הנודע של פיליפ רות. פרנקלין מדגישה את השימוש הנבון ומרחיב הדעת של רות בדמותה, כאשר הוא נעזר בנערה היהודייה כדי לבחון את הגורל היהודי בארה"ב.
יומנה הקטוע של אנה פרנק מעורר שאלות לא פתורות ומציקות. על אף מאמצים הרואיים לא הצליחו החוקרים לפענח מי הסגיר את המסתתרים לידי הגסטפו באמסטרדם. אין אנו יודעים בוודאות כיצד ובאיזה יום נפטרה אנה פרנק בברגן בלזן. הקריאה ביומן מעוררת קושיות פחות טרגיות: מה היו כוונותיה של פרנק כשכתבה את היומן? האם ראתה בו מעין כתב יד לפרסום לאחר השחרור? קריאה מדוקדקת של היומן על גרסאותיו השונות מחזקת את התחושה כי הוא נועד לפרסום. מאמצי העריכה והשכתוב של היומן בידי המחברת מעידים על רצון להוציא מתחת ידה יצירה שיהיה בה עניין לרבים. לשאיפות להיות סופרת יש יותר מאשר רמזים נסתרים ביומן. על נטיותיה הספרותיות יעידו גם הטיוטות לסיפורים קצרים שכתבה ואשר לא עוררו עניין כפי שעורר היומן.
רות פרנקלין מציינת שספרה נועד בין היתר להזכיר לעולם כולו, 80 שנה אחרי מותה, כי כשרצחו הנאצים את אנה פרנק, הם סילקו מן העולם סופרת יהודייה, שעל פי הפירות שהותירה עם מותה נועד לה עתיד מזהיר.
The Many Lives of Anne Frank (Jewish Lives), רות פרנקלין, הוצאה לאור: אוניברסיטת ייל, עמודים: 424
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
