בשלהי המלחמה, מספר אלברט שְפֵּר בספר הזיכרונות המאלף והמפורסם הזה (שיוצא כעת במהדורה מחודשת), קראה צמרת הרייך השלישי בנוכחותו כתבת דיוקן שנכתבה עליו ב"אובזרוור" האנגלי. הכתבה אפיינה את שפר כיוצא דופן בצמרת הנאצית, דמות של טכנוקרט לא אידיאולוגי, מוכשר מאוד, שלפי הכתבה מייצג טיפוס שיהפוך מרכזי בעתיד. ואכן כזה היה שפר, אדם מוכשר מאוד (אם כי לאו דווקא טכנוקרט במובן צר האופקים של המילה, בגלל הכשרתו ועבודתו כארכיטקט והחוש האסתטי שלו), שלא הזדהה עם רעיונות המשטר הנאצי (בעיקר לא עם האנטישמיות), אך כן הוקסם מאישיותו של היטלר והפך לאחד ממקורביו (עד כמה שהיטלר היה מסוגל ליחסי קרבה; כפי שמציין שפר היטלר לא יכול היה לקיים יחסים חמים עם איש).
בהתאם לכך גם נידון שפר במשפטי נירנברג ל-20 שנות מאסר, אך לא למוות כמו ראשי משטר אחרים שקידמו רצחנות. עם זאת, באורח פרדוקסלי, אחריותו הלא-ישירה של שפר לרצח מיליונים מבני עמנו כבדה יותר מזו של נאצים רבים אחרים, בגלל שבהיותו אדם מוכשר, תפקידו כשר החימוש בשנות המלחמה האחרונות גרם להארכת המלחמה באופן ניכר, וכך איפשר בעקיפין את המשך פעילות תעשיית המוות הנאצית.
את הספר המהמם הזה פירסם שפר אחרי שחרורו, בשלהי שנות ה-60 (הוא נולד ב-1905). הוא מביע בו חרטה עמוקה על מעשיו וקבלת אחריות מלאה. בממואר הוא אמנם כמעט שלא מתייחס ליהודים, אבל כן אומר בפתיחה, שצילום של משפחה יהודית מובלת אל מותה שראה במשפטו "לעולם לא יימחק מזיכרוני", ובספר הוא מתאר שיחה שניהל במלחמה עם אחד מעמיתיו, ובה אותו עמית אמר לו שעדיף לו לא לדעת מה מתחולל במחנה אחד בשלזיה (הכוונה לאושוויץ). בלי להסיר מעצמו אחריות, שפר אומר שהעדיף לא לדעת דברים מסוימים במהלך המלחמה, ומאידך גיסא הוא מקבל אחריות מלאה ומודה בפשעיו נגד עובדי כפייה שגויסו לייצור החימוש הגרמני שבניהולו (אם כי מציין שניסה להיטיב את תנאיהם). מלבד היכולת הנדירה שלו לתאר באופן ממוסמך ועשיר בעובדות את החיים ברייך השלישי מזווית ההנהגה; בצד כושר החדירה לפרטים שיש לו הנוכח בד בבד עם כושר למבט-על ולסינתזה; מלבד היכרותו הייחודית עם היטלר, שמעניקה מפתחות לאופיו ולכוחו של הפיהרר, הרי ששפר פשוט כותב מצוין (איני יודע אם ועד כמה נעזר בכותבי צללים).
בשורות הנותרות אבחר כמה משיאי הספר שהינו תעודה היסטורית עשירה הנקראת בנשימה עצורה. קשה היה לבחור בין השיאים ורבים נותרו מחוץ לביקורת.
בשלהי המלחמה ניסה שפר להשיג גז רעיל כדי שיוכל לשפוך אותו לפתח האוורור בבונקר של היטלר. היטלר, כשהתבוסה התקרבה והלכה, הורה להשמיד את כל אמצעי הקיום של גרמניה כדי שלא ישמשו את האויב. כמובן, ידע שפר, בכך חרץ היטלר את גורלם של בני עמו ובחודשי המלחמה האחרונים פעל שפר, לפי תיאורו, רבות כדי להפר את פקודת הפיהרר על הותרת "אדמה חרוכה". באחת משיחותיהם האחרונות אמר היטלר לשפר שלגרמנים לא מגיע לשרוד: "העם הגרמני לא עמד במבחן. הוא התגלה כחלש יותר מיריבו מן המזרח והובס". עד הסוף ממש האמינו רבים שלא ייתכן שאין להיטלר שפן בכובעו; "סמוך על הפיהרר שיש לו עוד משהו ברזרבה", אמרו לשפר שידע אל-נכון כבר חודשים ארוכים שהמצב אבוד. גם הפיהרר נאחז בתקוות שווא עד הסוף. אחד הרגעים הגרוטסקיים ביותר בספר הוא השמחה שפקדה את היטלר ואת צמרת המשטר ב-12 באפריל 1945, כשנודע להם שרוזוולט מת. ברלין מכותרת, בעוד ימים ספורים יתאבד היטלר, והנה העובדה הזו נראתה להם לשעה, מספר שפר, כמשנה את תמונת המלחמה לחלוטין!
גרינג במהלך משפטי נירנברג, מתאר שפר את חברו לכלא (שממנו סלד), החליט בשלב מסוים לא להתנצל על דבר. "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי", שמע אותו שפר אומר, "אבל בטרם יצאו חמישים שנה, יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש". וכששמע גרינג בנירנברג שחלק מיהודי הונגריה ניצלו מהטבח, אמר, לעדותו של שפר ההמום, את המשפטים המצמיתים הבאים: "אה, כך, עוד נשארו? חשבתי שחיסלנו את כולם. כן, כן, שוב מישהו היה בטלן ועשה לו חיים קלים".
זווית הראייה של שפר את היטלר היא אחד ממוקדי העניין של הספר הזה. תשוקתו הגדולה של היטלר הייתה אדריכלות והוא ראה בשפר את מי שיגשים את חזונותיו האדריכליים. היטלר, חשוב להבין - ושפר מחדד זאת - היה אדם בעל כישרונות מופלגים. גם במישור האדריכלי הצר הוא הרשים את שפר וגם בכושר הזיכרון המופלג שלו, ששימוש אותו בירידה לפרטים בימי המלחמה. הבעיה שלו הייתה שהוא לא הכיר בכך שהוא חובבן, ושלמרות כישרונותיו הגדולים יש דברים שהוא לא מבין בהם. באחד משיאי הספר מסביר שפר מה ייחד את היטלר ומה הביא למפלתו. היטלר, בפשטות, היה אדם שהאמין בעצמו. אלא שהוא האמין בעצמו באופן מוחלט, ב"צורה מעוותת" ו"חולנית".
"בתוככי הרייך השלישי", אלברט שפר, מגרמנית: עדנה קורנפלד, הוצאה לאור: מודן, 608 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
