באחד הקטעים ב"סיפורי דלפין ומרינט" של מרסל אמה, מופיע שור שמצטט ממשלי לה פונטן. בקריאה ראשונית הקטע נדמה כשולי בתוך סיפור משעשע על שור שמזניח את חובותיו השוֹריות לטובת הרהורים פילוסופיים, מתמטיקה ושירה. אבל ייתכן מאוד שזהו רגע שבו אמה קורץ לקוראיו ורומז להם באופן מפורש על המניעים שהניעו אותו בכתיבתו לילדים.
גיבורות קובץ הסיפורים שכתב אמה בהמשכים בין 1934 ל-1943 הן דלפין ומרינט, אחיות שמתגוררות בחווה כפרית עם הוריהן, מוקפות בעיקר בחיות משק, שאיתן ובגללן הן נקלעות לשלל הרפתקאות וצרות, כשהן נעות בחופשיות ילדית בין עולמות המציאות והדמיון. כמו בכמה מספריו הבולטים למבוגרים דוגמת "הסוסה הירוקה" ו"אוראנוס", גם כאן מיקם אמה את ההתרחשויות במרחב גיאוגרפי מצומצם, אך רווי ביחסים והתרחשויות: העלילות מתנהלות בעיקר בין הבית לחצר המשק, השדות והיער הסמוך, שמאוכלסים בדמויות אנושיות בודדות וחברת הילדים נעדרת מהם כליל. את מקומם של אלה תופסים בעלי חיים שכולם מסוגלים לדבר, ועם זאת, מעמדם אל מול בני האדם נותר על כנו: הם נאלצים לסחוב משאות, לגרור מחרשה, לספק חלב וביצים ולציית לאדוניהם.
וכך, בין פרצי הצחוק ותנופת הדמיון שמעוררים שור כבד ראש, חזיר טיפש, חמור טוב לב, אווז רגזן או תרנגול גאוותן, מתנופפים להם שוב ושוב השוט וסכין הקצבים, כמו גם איומי העונשים והמכות מעל ראשי הילדות. ומעל לכל מתנוססת דמותם של ההורים, ראש שרשרת המזון והסדר החברתי, שמוצגים כמעין מפלצת דו-ראשית מאיימת תמידית, גם אם לא חכמה במיוחד.
מהתמהיל של דמיון, הומור ואיום שיצר אמה, מציצים רפרנסים לשניים ממנסחי הספרות הצרפתית המודרנית, שבחרו גם הם באופן מושכל בדמויות בעלי חיים כגיבורי סיפוריהם: ז'אן דה לה פוֹנטן ושארל פֵּרוֹ. אף שמשליו של הראשון והמעשיות של השני נחשבים במאות האחרונות כחלק אורגני מתחום ספרות הילדים, הרי במקור לא נכתבו ככאלה, אלא שימשו כלי אמנותי-ביקורתי מותאם לתקופתם. משלי החיות של לה פונטן, אף שלא איתגרו באופן מילולי את הסדר החברתי של צרפת במאה ה-17, מעצם סגנונם העממי ו"הרוח הגאלית" ששרתה עליהם נתפסו על ידי לואי ה-14 ואנשיו כזלזול בתרבות השלטת ובסדר החברתי החצרוני שייצגה, כמתן פתחון פה לפשוטי העם ולבורגנות אל מול המעמדות העליונים של שושלות האצולה והכהונה, מה שהוביל בשנים מסוימות להחרמתם. גם פרו, אף שהמעשיות שלו צייתו בצורה מקובלת יותר לאסתטיקה החצרונית ולטעמו של המעמד השליט, שזר בהן ביקורת מעודנת ומתוחכמת בדבר נקודות החיכוך והקונפליקט בין המעמדות השונים בחברה הצרפתית בת-זמנו, כמו בגרסאותיו לכיפה אדומה ובמיוחד לחתול במגפיים, שבו הטמיע אזהרה לשלטון מפני הבקיעים המסוכנים המתהווים תחתיו, ואולי אף הצביע על דרכי פעולה נבונות יותר.
העולם הנשקף מיצירותיהם של לה פונטן ופרו ומהספרות העממית הצרפתית שממנה שאבו, הוא עולם שהדינמיקה השלטת בו היא של אלימות מתמדת, של טורפים ונטרפים, של מאבקו היומיומי של החלש להישרדות, המתאפשרת רק בזכות פיקחות ותושייה בריאה. כל אלה נוכחים מאוד בסיפורי דלפין ומרינט, ולא בכדי אמה חיבר אותם בשנים שבהן צרפת הייתה נתונה לטלטלות עזות של משבר כלכלי חריף, חוסר יציבות פוליטי, עליית רעיונות של פשיזם וקומוניזם, מלחמת עולם וכיבוש. וכמו אבותיו הספרותיים, שנאלצו להיזהר בלשונם ובעטם, גם הוא בחר להשתמש בז'אנר ספרותי צדדי יחסית, שנתפס בעיקר כמקור לשעשוע, כדי להסוות בו את ההתבוננות הביקורתית שלו באכזריות הרנדומלית-כמעט של המציאות שבה התנהלו הוא וקוראיו, ואולי אף בסדרים בסיסיים יותר של יחסי כוחות בין מבוגרים לילדים ותהיות על מותר האדם מן הבהמה.
לאור זאת, תמוהה ביותר הבחירה של הוצאת כרמל להדפיס את התרגום העברי של הסיפורים בפורמט שלא מזכיר כלל ספר ילדים. סיפוריו של אמה זכו בעבר לעבודות איור נהדרות וחכמות, כמו זו של הצייר היהודי-אוקראיני נתן אלטמן, שאייר על כריכת המקור הצרפתי כמה מהחיות הנזכרות בו כשהן אוחזות ידיים כמו בסיום הצגה; בחירה שמרמזת על התפקיד הספרותי הסימבולי שהועיד להן אמה, או איוריו היפהפיים של מוריס סנדק לתרגום לאנגלית מ-1954. לעומתם, המהדורה העברית הנוכחית נטולת כל איור ומופיעה בפורמט עבה עם כריכה כהה ולא מזמינה, שכמו מפקיעה את הטקסטים מספרות הילדים ומנכסת אותם למבוגרים בלבד, ובכך מפנה עורף לבחירה המושכלת של אמה בז'אנר הספציפי הזה כמרחב בטוח, לגיטימי וחשוב, לביקורת וחתרנות.
"סיפורי דלפין ומרינט", מרסל אמה, מצרפתית: אסנת יקירה, הוצאה לאור: כרמל, 278 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
