הספר הקצר הזה כולל שתי נובלות. שתיהן מסופרות בגוף שלישי. בראשונה, רונה (אהרונה), אֵם בעצמה לשני גברים בוגרים, נוסעת לסעוד את אמהּ הישישה, אלקה, שעברה בזקנתה לגור בקריית ארבע. האם, שנשואה לאיש צבא בדימוס קשיש, חסדאי שמו, ועברה לקריית ארבע כנראה בעקבות תהליך "התחזקות", שואלת נפשה למות כי שֹבעה ימים ושֹבעה דמים. זמן ההווה של הנובלה חל בשבועות שאחרי 7 באוקטובר 2023 ואלקה חרדה לגורל בנה, אבישי, שהלך בדרכי אביו ומפקד כעת על יחידה קרבית מיוחדת בצבא וזועמת על אישהּ שדירבן את בנם ללכת בדרכיו. בנובלה השנייה, רעיה, אשת רב מהציונות הדתית ולמדנית בעצמה, מפונה עם משפחתה מהצפון בעקבות המלחמה. אבל עיקר דאגתה הוא לברר מה עלה בגורל אחותה שהשתתפה במסיבה בנובה ואבדו עקבותיה. האחות יוצאת בשאלה וחמקה בליל שמחת תורה מבית הוריה בהתנחלות ליד רמאללה ונסעה למסיבה הגורלית. המלחמה מצאה את יחסיהם של רעיה ובעלה, נוריאל, חוזר בתשובה שהוסמך כאמור לרבנות, והם רעועים. כעת מבקש נוריאל, איש חיל המודיעין בעברו, לנסות לחלץ את אחות אשתו, גם כדי לתקן את יחסיהם.
מצד אחד קוצר הכתיבה מוביל למגרעת בולטת של הנובלות: היותן גרומות ומשתמשות לצורכי דחיסת מידע בקלישאות ובארכיטיפים. למשל, אדגים דרך הנובלה הראשונה: כדי לאפיין את רונה כחילונית שמאלנית מסדרת לה הסופרת שני בנים שחיים בברלין. לא רק זאת, אחד מהם הומו. ובברלין דייקא, אתם מבינים? "טוב שאמיר ואורן שלה חיים בגרמניה. כלומר כמה גרוטסקי שדווקא בגרמניה, אבל כמה טוב". כדי לאפיין בקצרנות את בני המשפחה זונחת הסופרת גם את שורת ההיגיון ומאפשרת לחסדאי, אב המשפחה, לשרת בפלמ"ח מצד אחד ולנהוג במשאית כבדה כמתנדב מילואים במלחמה הנוכחית מצד שני, אם כי במקרה הטוב ביותר הוא בגיל 93 בזמן ההווה של הרומן, ויש גבול. כשהיא מסדרת לחסדאי זה מאהבת (בעבר, לא בגיל 93! יש גבול!) הרי שזו שמה כרמן. כן, נכון, היא ספרדייה, וכן, נכון, היא רקדנית פלמנקו. והעיקר, אותו אופן גרום, ארכיטיפי וקלישאתי מעצב את הדיון העירום, הישיר, נעדר התחכום, במוטיב העקידה שיש בסיפור הזה (אלקה היא שרה, כרמן הגר, חסדאי אברהם ואבישי יצחק).
אלא שחוויית הקריאה הכוללת כאן מורכבת וחיובית יותר ולא מתמצה בשידפון האמור. ראשית, ניתן לעכל ביתר-קלות את התבניתיות הזו כי הנובלות במוצהר הינן גרסאות עדכניות של ארכיטיפים יהודיים. כלומר, הסופרת מאותתת מראש (למשל, על ידי המובאה מפירוש רש"י בראש הנובלה הראשונה: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה...פרחה נשמתה ממנה"), שהיא כותבת אלגוריה וּואריאציה על נושא קיים ולא רק סיפור ריאליסטי (אם כי היא לא זונחת את הריאליזם). שנית, את הטענה על פשטנות, למשל בהצגה ללא כחל וסרק של מוטיב העקידה בחיי הדמויות, מוזמנים הקוראים לא להטיח בפני הסופרת כי אם בפני המציאות, שמציגה חזרתיות מכאיבה ומביכה על הגורל היהודי והישראלי. לרושם החיובי תורמת גם תחושת הדחיפות שמפעמת בנובלות, ולהבדיל - קצבן המהיר ולשונן הנאה.
אבל יש כאן עוד יסוד שתורם למשקלן. וייתכן שהוא לא מודע. ברובד המודע מדובר, כאמור, בכתיבה מחודשת של שני סיפורים יהודיים (השני פחות ידוע מהעקידה, ונוגע בסיפורי חז"ל על יחסי רבי מאיר ואשתו ברוריה) לאור החזרתיות של ההיסטוריה היהודית ב-7 באוקטובר. ברובד השני, שהוא אולי, כאמור, נסתר ולא מודע, הדמויות בסיפורים, בשניהם, באופן מובהק ונשנֶה נעות מחזרה בתשובה ליציאה בשאלה וחוזר חלילה. חסדאי היה בנעוריו חרדי, אלקה כאמור עברה לקריית ארבע בזקנתה, אחותה של רעיה יצאה בשאלה ואילו בעלה, נוריאל, חזר בתשובה. המוטיב העיקש הזה לא נגזר מסיפורי התשתית של העקידה או האגדה החז"לית. הוא גם לא ניתן להסבר ממצה בסיוע העובדה הריאליסטית שרבים ממשתתפי מסיבת הנובה היו יוצאים בשאלה, שהמסיבה כמו חשפה באכזריות את אורח חייהם השונה מזה של הוריהם (בערב מסיבים אל שולחן החג בהתנחלות ובלילה רוקדים לצלילי טראנס). כיצד, אם כן, להבין אותו?
אני חושב שמוטיב הדת/חילון הזה מבטא כהלכה את המבוכה התיאולוגית שאנחנו ניצבים בפניה מול אירועי 7 באוקטובר. מצד אחד, האירועים הללו מציגים בפנינו משהו מעין "תיאולוגיה שלילית". הגורל היהודי העיקש שהם מבטאים את חזרתו מהווה מעין הוכחה מטפיזית (לכאורה) אם לא לקיומו של אלוהים אזי לייחודו של עם ישראל ("אלוהים — אלוהים כרעיון כללי, אמורפי — היה ונשאר רחוק ממני", אומר נוריאל, "אבל אלוהי ישראל, זה המסוים, המוגדר, האחראי להישרדותו של עם ישראל ולנס שיבת ציון, אליו התקרבתי בתקופת הצבא ואני דבק בו מאז"). אך מאידך גיסא, מה בדיוק מנחם בזה שהייחוד היהודי מתגלה, אם חשיפתו מתבטאת בייסורים כאלה ("בינתיים הסיפור של עם ישראל חוזר ונשנה, חוזר ונשנה. עבר והווה מתערבבים והשמים רחוקים, רחוקים")?
המבוכה התיאולוגית העקרונית הזו מוצאת את ביטויה בבחירה בגיבורים שנעים מהדת אל החילון ברצוא ושוב ותורמת לרושם שמותירות הנובלות בקוראיהם.
"סתר המדרגה", אמונה אלון, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 176 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
