מעטות היצירות ההופכות את קוראיהן וקוראותיהן לאנשים ולנשים טובים יותר. כתיבתה של זלדה, בשירה כבפרוזה, ניחנה בתכונה נדירה זו", כתב גדעון טיקוצקי באחרית הדבר לספר הזה, וזהו העניין החשוב ביותר שיש לאומרו. מאיר ויזלטיר, בראיון מ-1981 להלית ישורון, אמר: "לא יכולתי לקרוא דבר שלא היה שימושי בשבילי". הספר הזה הוא לפני כל דבר אחר ספר שימושי. הוא שימושי בשבילנו, בשביל הציבור הישראלי, מפני שאנו צריכים באופן נואש בימים אלו, להפוך "לאנשים ולנשים טובים יותר".
בעשור האחרון, מאז החלו כתבי הפרוזה של זלדה להתפרסם מעיזבונה, משתנה דמותה וגדלה לנגד עינינו. זהו כבר הספר החמישי של כתבים כאלה שהתפרסם. יש להעיר בקיצור שאופי הפרסום הוא כאוטי למדי, גם אם מקורו ברצון טוב בלי ספק. מדי פעם מתפרסם מבחר מתוך גניזה של עשרות אלפי עמודים, אך מוטב היה לכונן "מפעל זלדה" שהיה מפרסם את כל כתביה במהדורה אחידה, ובמימון ממלכתי. הכתבים מבססים את דמותה של זלדה כמורה הרוחנית המרכזית בתרבות היהודית והישראלית המודרנית. היא מורה גדולה לא רק גם בזכות הבנתה וחוכמתה, אלא בזכות מבוכותיה וקשייה העצומים.
מה מלמדת זלדה? דברים שאינם רחוקים מן הדברים שאפשר ללמוד במזרח הרחוק. כי "מה שמכוּנה 'חוכמת המזרח הרחוק', אינה אלא החוכמה האנושית העולמית, שבמערב דוכאה" (פרדריק פרנק). התכנים היהודיים הספציפיים אצל זלדה ניכרים, אך לא בהם מצוי עיקר חשיבותה וייחודה. זלדה מדברת בגלוי בספר זה על כמיהתה להודו ולסין. היא מודה "לבורא ההודים, שחלמתי מקדמת חיי לבקרם, לחונן עפרם ותורתם ומקדשיהם". במילים אלה היא רומזת לתהלים קב, טו ("וְאֶת-עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ", לחונן פירושו לחבב), שם נאמרים הדברים על ציוֹן. זלדה, כמו כמה הודים גדולים, מלמדת על ארעיות החיים, על חמלה ואהבה לברואים בשל ארעיותם, ועל סבל החיים. בסיסי הקיום.
על הארעיות מצטטת זלדה מדברי רבינדרנת טאגור, המשורר ההודי: "לא אשאיר סימן כנפיים באוויר, אך טוב לי שעפתי מעופי". ובמשפט שהוא אתגר לכולנו היום היא אומרת: "צריך לארח בתוך חזי הכואב את כל הצורות, את כל הפרצופים, את כל הקסמים ואת כל השיגעונות שבארץ החיים בטרם איהפך למהות אחרת, כמו נוח שהביא לתיבה כל חי למינו וכל צמח". עיקרו של דבר: לא להתעלם משום "חיה רעה" שמציאות חיינו החולפים כוללת. חלופיות החיים מיתרגמת עבורה לשאיפה לחמלה. והחמלה מתבטאת לא רק באתגר הזה, אלא גם בדבריה המנחמים, שהיו נכונים לזמנה ואף לימינו: "גם בדורנו יש שמַים ויש דמדומים ושעות של שקט, ויש נשמות שקשורות זו לזו".
על החמלה והאהבה לברואים כותבת זלדה הרבה. למשל, על עץ שיטה מסוים: "כאילו חלק ממני יישאר בעץ הזה כאשר אמות, והוא ידע את סודי הנסתר". ובמקום אחר, על אותו עץ: "שלום עץ השיטה, אתה חלק מחיי". היא כמהה, בחלק האחרון של חייה, "להתבונן עוד ועוד ועוד בעלים, בציפורי בר, ואולי אשים את עצמי קרוב לים, קרוב מאוד מאוד לשאגות המים". אין כמעט עמוד בספר שאינו מביע אהבה לפרח, לעץ, לציפור. יש נימות כאלה בכתבי החסידוּת מראשיתה, אבל איני מכיר אף דמות בעולם היהודי המסורתי שהטבע היה עבורה כה אהוב וחיוני. "האם הסלעים מתדרדרים בחושך יחד עם עצובי הלב?" היא שואלת. איזו חמלה על אדם ועל אבן – ביחד! על ציפור שהיא שומעת היא אומרת, "ציפור זו היא פעמון זהב בבור" ו"היא כמו איגרת מחילה שלוחה אל הנידונים לייאוש". והלוא הנידונים הללו הם אנחנו, היום.
גם על הסבל מרבה זלדה לכתוב. הציפור יכולה להיות פעמון גואל, אבל גם "ציפור לנפשה שאין לה תפקיד במשחק". חייה כמו נולדו בסימן סבל. על סבתה היא מספרת כי "ראתה בבית השכנים איך הבעל מכה את אשתו וכל כך הזדעזעה מן המראה ששותקה, שלוש עשרה שנה היתה משותקת ואילמת". איוּם האלם לנוכח האלימות יאפיין גם את נשמתה של זלדה כמשוררת. היא מספרת שלמראה קבצן קיטע חשבה בילדותה: "הוא אדם, הוא אני". אלו ארבע מילים מדהימות. ההבנה כי האדם "המבהיל בכיעורו" הוא אדם, ובד בבד ההבנה כי היא אינה נפרדת ממנו, היא נדירה. זו תודעה שיכולה גם לשמוע "את קולות שורשי הדברים – קולות בדידותו של הר וקולות קיומו של אילן".
חשבתי לחתום ולומר כי הספר הזה הוא תרופה, אבל תהיה זאת לשון המעטה. הספר הזה הוא בית מרקחת הומיאופתי שלם. "הידד לעלים שהסכימו שוב לחיות, לחזור לחיות". הידד לספר הזה, הנחוץ, השימושי.
"ואולי ייפתחו השערים: רישומי חיים", זלדה, ערכה: רבקה גולדברג, הוצאה לאור: כרמל, 173 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
