ספר חדש של מרגרט אטווד הוא מפגש עם חברה אהובה. הסגנון המדויק, הכתיבה האירונית, ההומור החושף אפלה, השימוש במגוון ז'אנרים ובעיקר האנושיות המתמדת - כל אלה נמצאים גם ב"תועות בזמן", והקריאה בו מענגת ומחכימה אף שרובו עוסק במוות ובתגובות אליו.
אוסף הסיפורים הקצרים מוקדש לגרהם גיבסון, בן זוגה של אטווד שנפטר ב-2019, והמהלך הגלוי של הספר הוא תגובתה של נל (בת דמותה של אטווד בספר זה ובקובץ הסיפורים המופתי "אי-סדר מוסרי") למותו של זוגה, טיג (בן דמותו של גיבסון).
בואו של המוות נרמז כבר בסיפור הפותח, "עזרה ראשונה". נל וטיג עוברים קורס עזרה ראשונה, והיא נזכרת באותה פעם, בסוף שנות ה-80 כשהוא חתך בטעות את כף ידו, ואז מפרטת את כל הסכנות שלא היו מודעים להן בצעירותם. "מוטב להיאחז באשליית הביטחון", היא מסכמת, "אי-המודעות שירתה אותם נאמנה". אולם אי-המודעות נסדקת, כשהזִקנה מתקרבת והמוות מתרבה.
חלקו השני של הספר, "אימי המרשעת", הוא החלק המגוון ביותר בספר. יש בו סיפור יפה על ההזדהות ההולכת ומתחזקת של המספרת המזדקנת עם אמה, מונולוג של נשמת חילזון שעבר בטעות לגופה של אישה, סיפור עתידני על חברה שיש בה הפרדה קשוחה בין גברים לנשים ועוד. חלק מהסיפורים האלו טובים יותר וחלקם מעט צפויים. אולם זה כוחה של אטווד, שגם כשהיא צפויה היא כותבת היטב, בחוכמה ובהומור. נדמה שהסופרת הקנדית לקחה הפסקה מסיפורם של נל וטיג, אך רק למראית עין. המשותף לסיפורים האלה הוא השיחה המתמדת עם מתים ועם העבר והנוכחות שלהם בחיינו, והם מובילים אותנו לחלקו האחרון והטוב ביותר של הספר, "נל וטיג", שבו אטווד עוסקת סוף-סוף במותו של טיג עצמו, ובעיקר בחיים שהם געגוע אליו. היא עושה זאת באמצעות הבית, החפצים והטקסטים הכתובים שטיג השאיר.
בסיפור "תיבת עץ", נל מחפשת ספר שהיא רוצה לקרוא. זה סיפור נפלא, שכמו סיפורי נל וטיג ב"אי-סדר מוסרי", מתאר את ההוויה הנפשית הזוגית באמצעות תיאור הבתים. באותו ספר כתבה אטווד על הבתים ששיפצו טיג ונל ועל התנסותם בחיי הכפר. וכעת אותו בית עצמו הוא המקום של האובדן. ב"אי-סדר מוסרי" קשרה אטווד את חייה של המספרת (נל) לספרים שהיא קוראת. כך "הדוכסית האחרונה שלי" על שם שירו של רוברט בראונינג, או "אמנות הבישול וההגשה" המתאר את ההכנה ללידת אחות צעירה באמצעות ספרי נימוסים ואירוח. בספר הנוכחי הטקסטים שנל קוראת הם טקסטים שהמתים השאירו אחריהם.
בסיפור האחרון, "תועות בזמן", נל ואחותה הצעירה (גם היא כבר זקנה) נמצאות בבקתה שאביהן בנה. זו בקתה מיושנת, וכל מה שהיה קסום בצעירותן - למשל משאבת המים הידנית - נעשה סכנה ממשית בבגרותן. "כשהדלי מלא - או מלא למחצה, כי אף אחת מהן כבר לא מסוגלת לסחוב דלי מלא - הן כושלות במעלה הגבעה התלולה, הזרועה סכנות בדמות מדרגות סלע שטוחות". נל כבר אינה יכולה להתנחם באי-המודעות ששירתה אותה נאמנה בצעירותה. ומה נשאר לה? חפצים וטקסטים. אפילו פתק פשוט שטיג כתב, "בסוף עונת היתושים צריך לארוז את הרשת בשק המצורף", הופך למסר אחרון מהמת.
לצד המהלך הגלוי של הספר ישנו מהלך סמוי, זו ההשוואה בין האופן שבו המלחמה, כמו המוות, משנה את העולם ואת התודעה. כך, הסיפור על שני חברים ותיקים של נל וטיג, שני חברים שהכירו כשהתגוררו בצרפת ועל האופן שבו מלחמת העולם השנייה השפיעה על חייהם, הראיון עם נשמתו של ג'ורג' אורוול, סיפור המדע הבדיוני שבו חייזר דמוי תמנון מספר סיפור אימה או מונולוג של היפאטיה מאלכסנדריה (מתמטיקאית ופילוסופית שנרצחה בידי המון נוצרי).
המהלך הזה מגיע לשיאו בסיפור "ארוחת צהריים מאובקת". נל קוראת במכתבים ובשירים שהשאיר אחריו אביו של טיג, אשר כונה מאחורי גבו "הבריגדיר הזקן והעליז" (אף שלא היה עליז במיוחד). אלו נכתבו במלחמת העולם השנייה, בזמן שנלחם באירופה, באיטליה, בגרמניה, בברגן בלזן. זה סיפור נהדר על רומן שמתנהל בעיצומה של מלחמה זוועתית, על הלם קרב ועל הניסיון לבנות את החיים מחדש אחרי ש"המחצית השנייה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים [...] מתי זה היה? נל מונה באצבעותיה. ללא ספק חמש או שש שנים אחרי המלחמה – התקופה הריקה אחרי אסון, כשאנשים מעמידים פנים שהוא לא התרחש".
אטווד קושרת את הזִּקנה למלחמה. שתיהן הופכות את העולם למקום זר ומסוכן, מקום שבו המתים נוכחים לא פחות מהחיים, מקום שבו הם משאירים לנו מסרים סתומים, תיבות אוצר ריקות, פתקים עם הוראות טריוויאליות. "מה בכלל עושים עם מסרים סתומים מהמתים"?
"תועות בזמן", מרגרט אטווד, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 240 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
