פתאום, דווקא כשהכאוס של המאה ה-21 הולך ומעמיק, הולך ופורם כל ערך ואמת, מופיעה לה נובלה מודרניסטית למהדרין, היא הספר "במחילה מכבודה של אשת המערות" מאת אופיר טושה גפלה. ולכן, עוד לפני שמדובר באירוע ספרותי פנימי, מדובר באירוע של קריאה בתוך עולם שבז לערכים המובעים בספר, ערכים שאותם מברר טושה גפלה באמצעות הספרות.
ראשית לסיפור המעשה: דניאל, שאביו נעלם לפני עשור וחצי לערך, מקבל טלפון ממנהלת בית חולים פסיכיאטרי בלונדון שמגלה לו שאביו התאשפז במוסד לפני כמה ימים ושם קץ לחייו. הוא עולה על מטוס ביחד עם אמו, רונית, ושם הם מנסים להבין את השתלשלות האירועים עד למותו. הם מצליחים לגלות מה קרה בימים האחרונים לחייו, אבל לא יותר מכך. תוך כדי חקירה, הם מקבלים מחברת שהשאיר אחריו האב, יומן המגולל את החודשים שלפני העזיבה שלו את הארץ. רוב הספר הוא בעצם אותו יומן של האב, אוריאל, המוצג לפנינו.
המבנה של הספר מייצר עניין וסקרנות, הקורא יודע מה סוף הסיפור ולכן יש לו את היכולת לזהות את הרמזים המטרימים המופיעים ביומן, כביכול, בהווה של האב הנעלם. כך הקורא מגלה שכל פחדיו העמוקים ביותר של אוריאל יתגשמו בזה אחר זה בהמשך, בזקנתו המושפלת. עוד אנחנו מגלים מה הוביל אותו לברוח ללונדון ממשפחתו שאהב ללא כל ספק. אנחנו עוקבים אחר השתלשלות האירועים המתחילה, כך לפי היומן, מהתפטרותו כמורה לאנגלית, הניסיון הנואש להתמסר לקריאת ספרים ולחיי רוח ונפש, והקונפליקט הבלתי נמנע עם המערכת הכלכלית, המערכת המשפחתית והמערכת הנורמטיבית. כלומר, השאלה היא: האם אדם יכול להשתחרר מכבלי המציאות הקונקרטית?
אם אתם מרגישים שקראתם ספר אחד או עשרה כאלה, אתם לא טועים. הפער בין חיי המעשה לחיי הרוח, בין הכיעור של השגרה לבין האסתטיקה של האמנות והרוח, בין הרצון לחופש לבין הכלא של הפרנסה, הוא תמה מרכזית בספרות המודרנית. הקונפליקט עצמו הוא הנושא המרכזי. תומס מאן, הרמן הסה, פנחס שדה, אלה רק שלושה שמות שעולים במוחי באופן מיידי (כולם גברים כמובן, אבל זה למאמר אחר). האם זהו קונפליקט לגיטימי גם כעת, בזמן הזה? אני סבור שהתשובה מורכבת. ראשית, התשובה היא כן ואולי אף ביתר שאת. המערכת הדכאנית ההופכת אדם למוצר, "המצרה" כפי שכיניתי אותה בעבר, חזקה ורדיקלית מתמיד ולכן גם הניסיון לחמוק ממנה הוא לגיטימי, קל וחומר בתוך יצירת האמנות, בספרות. השאלה אם הקונטקסט הספציפי של התקופה בא לידי ביטוי גם בטקסט וטוען אותו במשמעויות רלוונטיות. התשובה, לפחות במקרה של "במחילה מכבודה של אשת המערות" היא לא, וכאן טמונה הבעיה. טושה גפלה אינו מוסיף נדבך מעניין או מקורי לקונפליקט העתיק. להפך, הוא מתמסר לז'אנר ולקונבנציות שלו ולא חורג מהן. וכך, ברור שהגיבור ייכשל בניסיונו לחיות את חיי הרוח והאמנות, וגם ברור שאירוע שידרוש ממנו הכרעה מוסרית ינתק את המסמר האחרון מעל התהום שפעורה תחתיו, ברור גם שרוב הספר יעסוק בחיבוטי הנפש ובמונולוג הפנימי של הגיבור המיוסר, וגם ברור שלא באמת מדובר ביומן אמין (כלומר בדיבור לא מעובד) אלא בקונסטרוקט ספרותי שהסופר מגייס לטובת היצירה.
כל אלה הופכים את הקריאה בספר לחוויה מעט מוזרה, מצד אחד, היכולת של טושה גפלה והמיומנות שלו יוצאות מן הכלל, המשפטים כתובים לתלפיות, העלילה בנויה היטב, הדמויות משכנעות, הפסיכולוגיה חוגגת: כל המודחק הפרטי והקולקטיבי צפים מעל פני השטח, אם כממשות ואם כתנועות נפש. מצד שני, הניתוק (החלקי, יש פה ושם אזכורים שאנחו בתקופה הנוכחית, אולם אלה קישוט בלבד) מהמרקם של התקופה, הפניית העורף למה שרוחש באופן פרטיקולרי בעולם, בישראל. אוריאל, הגיבור, הוא דמות נוסטלגית הרבה יותר מייצוג נאמן של מציאות עכשווית כלשהי.
האם המעשה הספרותי המודרניסטי של טושה גפלה נעשה במודע? איני יודע בוודאות. אני כן מעז לומר שזה ספר חשוב כי הוא מציע אפשרות שכבר חשבתי שנעלמה מן העולם. הוא מציע את האפשרות הרומנטית, הוא מציע להסתכל על האדם כיצור השואף (עדיין ולמרות הכל) אל החופש במובן הבסיסי ביותר והוא כמובן מציע את האפשרות של האמנות, של הספרות, כגאולה מהכלא של הנורמטיבי, כנווה מדבר בשממה של עולם המעשה. המיומנות והיכולת של אופיר טושה גפלה בהחלט לא נופלות מאותה ספרות מודרניסטית שמציתה את הדמיון ומטעינה את הנפש במשמעות ייחודית. אז הנה, גם בעברית, גם בתקופה הזו.
"במחילה מכבודה של אשת המערות", אופיר טושה גפלה, הוצאה לאור: כתר, 221 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
