הסופר האמריקאי דשיל האמט (1894-1961) נחשב לאמן הסיפור הבלשי האמריקאי גם בזכות הכתיבה התמציתית שלו והאווירה הנוקשה שהוא יצר בספריו, וגם בזכות האופן שבו מתח את גבולות הז'אנר, הגדיר אותו מחדש ומעולם לא כתב על פי נוסחה. אם אתם חושבים על ספרות בלש בריטית בנוסח אגתה כריסטי או ארתור קונן דויל, עם תפאורות קטיפה, משרתים אדיבים, מלונות יוקרה ובלשים יהירים ומגונדרים, חשבו שוב: אצל האמט התריסים מוגפים, הרחובות מכוערים, עשן הסיגריות מסריח, הבלש מותש ואינו מהסס לנקוט אלימות פיזית בעצמו, חשודים מדברים בסרקזם ומתחילים משפטים ב"תראה, מותק" וכולם, גם הנשים הנחשקות, חמורי סבר, מחוספסים ואינם חושפים את רגשותיהם.
מי שזוכר את המפרי בוגרט בסרט "הנץ ממלטה", שהתבסס על ספרו השני של האמט, יודע בדיוק מה תפקידם של צללים שנשרכים מאחורי הדמויות, הטיית הראש והמגבעת של הבלש סם ספייד (איזה שם מִצלולִי אקספרסיבי כלחישת נחש), הסיגריה שמשתרבבת לו מזווית הפה תמידית, והתחושה שנוצרת שהוא לא פחות מסוכן מהטיפוסים החלקלקים סביבו.
לא כל ספר מתח הוא ספר בלשי, כמובן, אבל ספריו של האמט אפופים מסתורין. החידתיות איננה פועלת רק באשר לתעלומת הרצח, אלא גם באשר לתפיסת המציאות כולה, כלומר: ספריו מציעים לקוראיהם מחשבה מחודשת על אודות מערכות חברתיות ואנושיות שמארגנות את חייהם, הם מציעים לקוראיהם את הלא-נודע של חייהם-שלהם. ספריו של האמט הוגדרו כ"פרוזה קשוחה", ובאנגלית: Hard–boiled fiction, בדיוק כמו שאומרים על ביצה קשה, אבל כאן במטפורה להקשחה של חומרי העלילה. האווירה של ספרים אלה השפיעה לא רק על סופרי בלש אחרים כמו ריימונד צ'נדלר ורוס מקדונלד, אלא על התרבות הפופולרית האמריקאית כולה, והפכה את האמט לאישיות היסטורית מעוררת עניין. הוא היה ילד עני שגדל בחוות טבק כושלת וקרא ספרים ששאל מספריות ציבוריות. הוא נשר מהתיכון ועבד במה שהצליח להתקבל אליו, למשל בסוכנות בילוש. הוא שירת בשתי מלחמות העולם והיה אקטיביסט שמאלני ומתנגד לפשיזם, שישב בכלא כי לא רצה להפליל את חבריו. הוא סבל שנים משחפת, אבל עישן ושתה. אצל האמט העניין אף פעם אינו בחיפוש תשובה לשאלה "מי הרוצח?" אלא בחשיבה מחודשת על אודות חברה שבה רציחות מתרחשות, על מהות אישיותו ותפקידו של האיש שנשלח לחפש את הרוצח, ועל הרווח המוסרי, אם ישנו כזה, שמצופה להתקיים כאשר צדק מושג, או לפחות כאשר רודפים אחריו.
למעשה, אני לא קוראת את "קציר ארגמן", שפורסם ב-1929 ותורגם כעת בפעם השנייה לעברית, כספר בלשי, אלא כרומן חברתי-היסטורי שבמרכזו בלש. בלש פרטי בלתי מרשים מבחינה חיצונית, חובב אלכוהול, נשלח לעיירת כורים נידחת בקליפורניה, ששמהּ הוא פֶּרסוֹנוויל (עיר של אנשים), אבל כולם מכנים אותה פוֹיזֶנוויל (עיר של רעל). ביום שהוא מגיע נרצח האיש ששלח אותו, בנו של איל הון זקן ושתלטן, הבעלים של תאגיד הכרייה והעיתון המקומי ומקורבם של פוליטיקאים. איל ההון שכר זה מכבר כנופיות אלימות כדי שידכאו שביתות שאירגנו הכורים, אבל אנשי הכנופיות מהלכים אימים בעיר ומתחרים בו על שליטתה, ולאלימות אין גבול. הבלש נשאר לבקשת הזקן ומקבל עשרת אלפים דולר כדי לנקות את העיר, ובמילים שלו: "לשחק איתם". "עכשיו אני הולך ליהנות", הוא אומר. "אני הולך להשתמש בהם כדי לקרוע את פויזנוויל מהגרון עד הקרסוליים". שורת רציחות מכוערות מסבכת את פעולתו והוא מוצא את עצמו בתוך פקעת של שחיתות, שקרים וחמדנות.
הנחת היסוד שלו היא שהוא חסין: "מה שנשאר מהנשמה שלי מכוסה בעור של פיל, ואחרי 20 שנה של התעסקות עם פשע איני יכול להסתכל על כל סוג של רצח בלי לראות בו שום דבר חוץ ממקור פרנסה, עבודה יומית". מוקד העניין של הרומן, כמו בכל יצירת ספרות בעלת ערך, אינו מעקב אחרי השתלשלות העלילה, אלא היחסים שנפרסים בה בין הסובייקט ובין הסטרוקטורה החברתית או ההיגיון הקולקטיבי סביבו, ובמקרה זה: מוקדי כוח שהושגו שלא כדין. אי-אפשר לעמוד מהצד, והבלש מבין: "אי-אפשר להיות ישר כאן. הסתבכתי ישר מההתחלה [...] אם אתה משחק מספיק עם רצח זה משפיע עליך באחת משתי דרכים - או שאתה מקבל בחילה, או שאתה מתחיל ליהנות".
הרגע החשוב והַזָּכִיר ביותר ברומן הזה, המונע על ידי דיאלוגים ושהרגש מוחבא בו תחת פנים מאופקות, הוא הרגע שבו אנחנו מבינים ביחד עם הגיבור את מחירה של התרופפות מוסרית. הגיבור-הבלש נטמע כל כך בסביבה שבה הוא פועל, עד כי הוא מרגיש שהוא חלק ממנה: "העיר הארורה הזאת דופקת לי את הראש", הוא אומר בתמציתיות, בלשון יומיום. "אם אני לא אברח מכאן בקרוב אני אשתגע מרוב אלימות כמו המקומיים". וזה מה שהופך את "קציר ארגמן" לאלמותי.
"קציר הארגמן", דשיל האמט, תרגום: יעל ענבר, עם עובד, 256 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
