המשוררת, הסופרת והמתרגמת ריוקו סקיגוצ'י, ילידת טוקיו 1970, מתגוררת זה עשרות שנים בצרפת. עבודתה, כמצוין על הכריכה, "מתמקדת בצומת שבין תרבות, זיכרון לגסטרונומיה". המסה "נגורי", שנכתבה במקור בצרפתית ותורגמה לשפות רבות, עוסקת בעונתיות ובתפיסתה בקולינריה ובתרבות. ביפנית יש שלושה מושגים שונים לתיאור השלבים של כל תוצרת חקלאית בעונתה: השירי - שלב הביכורים, סקארי - שיא העונה, ונגורי - מושג שמתייחס לסוף העונה, אבל מכיל בתוכו גם געגוע לעונה שחלפה. בין היתר מסמן המושג את "עקבותיו של משהו שאינו קיים עוד, על הנוכחות והתחושה שהותיר אחריו", וגם את "מה שממשיך להתקיים בעולם" לאחר מותו. הקוראים את המשפטים האלו ומרימים את עיניהם לרחוב, לישראל, לעולם, מוכרחים לתהות: האם יכול להיות שעברנו לקיום נגורי, שכולו געגוע, או הד של זיכרון, שאולי הוא בכלל זיכרון של אשליה.
רגעים אלו של השתהות בקריאה והתבוננות על העולם שסביבנו, הם מיתרונותיה ומיופייה של סוגת המסה, שהיא צוהר למחשבותיו של הכותב, לזרימה ולאופן שבו הן מובְנות. אבל מהמטבח של "נגורי" עולה גם ניחוח של שאלה לא נעימה: האם לא תמה עונתה של סוגה זו, שמאפשרת בליל אסוציאטיבי חסר הנמקה של זיכרונות ומשאלות לב, מושרים בספקולציות וניתוחים תרבותיים אקראיים ונטחנים בנינג'ה עם קרעי מידע ומובאות ממקורות שונים לכלל איזה שייק של הרהור כללי או תמונת עולם?
"נגורי" מעניין כשסקיגוצ'י כותבת על יפן ותרבותה, אבל הנטייה שלה להתעלם, במודע, מסוגיות סביבתיות תמוהה במיוחד כשמדובר בספר שעוסק בעונתיות, ומביאה לקביעות שגויות, כגון: "אפילו תומכיה הנלהבים של "התוצרת העונתית", שמגנים בחירוף נפש את השימוש בירקות מיובאים בשל טביעת הרגל הפחמנית שלהם, לא ימצאו כל פסול ברעיון שהם עצמם יטוסו או יבלו את החופשות בעונה אחרת מזו שבארצם". הרי צמצום טיסות ידוע כשלב א' של כל שוחר סביבה. במקום אחר היא מציינת, במה שנקרא כמעט כזלזול: "אפשר כמובן להתקומם למראה תותים בחורף, אך - אם נתעלם לרגע מן ההשלכות האקולוגיות - יש להודות שמעולם לא נהנינו מחירות רבה כל כך או ממבחר כה רב של תוצרת מכל מקור ועונה שהם. הנס הפך למציאות".
"העצים, לפחות בתיאוריה, אינם יודעים מוות מהו. כל עוד לא כורתים אותם והם לא נדבקים במחלה, הם יכולים להמשיך לחיות לעד". משפט שגוי זה הוא דוגמה מובהקת לשימוש הבזוי, המדושן, החפיפניקי, שעושה המסה בידע, או ליתר דיוק בחיוויים דמויי ידע, ובטבע עצמו; העולם כולו מטאפורה לרגלי המסאי. למעשה, בפרק הטוב ביותר בספר ("עונות אלימות ופוליטיות") טוענת סקיגוצ'י טענה דומה, כשהיא קובלת על השימוש שעושה שירת ההייקו בדימוי הזמן כמרפא ובכך בעצם משמשת ככלי דיכוי ומחיקה של אסונות, עוולות ועובדות, כגון אסון פוקושימה.
ברגע שסקיגוצ'י נתפסת על רעיון או על משפט שמצטלצל לה יפה, היא פשוט חוזרת עליו. כך למשל עם המשפט "עונה היא רגש", שחוזר על עצמו פעמים אין-ספור. לצידו מונחות קביעות כמו "רגישות היא תולדה של מילים: אין ביכולתנו לחוש דבר שאין לו שם", שיפות אולי כבסיס לוויכוח על התפתחות התודעה או כמובאה בהספד למשורר שלא הכרנו אישית.
הפרק "הכוכבים האורגניים" הוא מניפסט פודיסטי מהסוג שיגרום לאנשים מסוימים לגמור, ולא רק מהצלחת: "יום אחד הזדמן לי לטעום במסעדה תאנים קטנטנות, בקושי בגודל של אוכמניות, שהושרו קלות בחומץ והוגשו כתוספת למנת יונה. היה תענוג לאכול אותן צעירות כל כך". הפרק מתפקע מהיגדים שתפריטים של אייל שני הם דוח שוּמה לידם: "כשאנחנו מנקים כבד עוף... תפיסת הזמן הליניארית שמתקיימת בנו פוגשת את הכבד ומשנה את התיבול" או "הרפתקה נועזת עם מוצר מותסס". על הטקסט כולו שורה רוח בורגנית ושבעה שמצעפת את עיני הקוראים בכותנה אורגנית בהירה ודקה. אפילו העיסוק במוות נקרא כפריבילגי כשהוא עובר דרך תיאור ריח פריחת ההדרים ברזידנסי בווילה מדיצ'י.
ואז ניחתת ההכרה: הטקסט הזה כולו, וליתר דיוק קריאתו כאן, כרגע, היא תוצר של שינוע, של רב-עונתיות, של חיים משומרים. סקיגוצ'י צודקת כשהיא מדברת על רגש. מה באמת לנו ולשף הירואקי טוקויאמה, שמשמר בשר דובים "בשיטות ששואבות השראה מסגנון השרקוטרי המערבי"? דלעות קבוצ'ה ופקעות שושן הן רק רצף עיצורים אם הן אינן חלק מחיינו ומחיכנו. הרגע היחיד שבו חשתי בבני מעיי זיע של היכרות וחיבור היה לנוכח המילה "פריקה". פריקה היא רגש.
"נגורי", ריוקו סקיגוצ'י, תרגום: דנה שם-אור, הוצאה לאור: תשע נשמות, 108 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
